בבא קמא פה כתב:צער במקום נזק היכי שיימינן
...אלא אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף
אמרי הכא נמי לא שקיל ומצער נפשיה (רש"י: לא שקיל כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה).
אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם.
לכאורה להסברו של רש"י את הקושיא, לא ברור מהו התירוץ. הלא גם בצורת השומא שבמסקנא אומדים כמה אדם מוכן לתת כדי להפטר מצער שעדיין לא קרה, ואם כן שוב אין שומא זו הוגנת לאמוד את תשלומי הצער על נזק שכבר קרה, ועדיין יש להקשות "כאן כבר נעשה מעשה".
גם לולא דברי רש"י יש לשאול מה ההבדל בין שתי צורות השומא הנ"ל (כמה רוצה ליטול בין סם לסייף, או כמה רוצה ליתן בין סייף לסם). הלא בשני המקרים מוצבת בפני האדם בדיוק אותה הבחירה, ונראה שאצל אדם רציונלי שתי צורות השומא אמורות להוביל לאותה תוצאה בדיוק.
כהנמן, תיילר ועוד מחכמי הכלכלה ההתנהגותית הצביעו על אפקט הבעלות (Endowment effect), לפיו אנשים נוטים לייחס ערך רב יותר למוצרים שכבר ברשותם, ולכן אומדים את ההפסד שבאיבוד חפץ שכבר שייך להם למעלה מן הרווח שבקבלת אותו החפץ עצמו. לשון אחר, המחיר תמורתו אדם מוכן למכור חפץ הנמצא בבעלותו גבוה מהמחיר שאותו אדם מוכן לשלם עבור חפץ זהה שלא נמצא בבעלותו. בדומה, אנשים נוטים להמעיט בערך השלילי המיוחס למפגעים שכבר "ברשותם". זו התנהגות לא רציונלית, אבל נפוצה אצל בני אדם מכל הסוגים, ואפילו אצל קופים.
אם כך, אפשר להבין מדוע יש הבדל בין שתי צורות השומא. אדם שכבר נגזרה עליו קטיעת יד, מתייחס לצער הזה כאילו הוא כבר "אצלו", ולכן ממעיט בתמחורו ומוכן לשלם פחות כדי להמלט ממנו, לעומת אדם שעוד לא נגזרה עליו הגזרה ומציעים לו כסף כדי להסכים להצטער.
אם כנים הדברים, אולי זה פירוש דברי רש"י "כבר נעשה מעשה" - אין הכוונה בדווקא שכבר נקטעה היד (שאם כן תירוץ הגמרא איננו מובן, כנ"ל) אלא שכבר נגזרה הגזרה ולכן הצער הזה כבר מתומחר נמוך יותר בדעת בני אדם.
