אסופת "סודות" בקבלה

[שבע]

המצוי בכתבי-יד בקבלה מכיר את הסוגה הקבלית המיוחדת הנקראת בשם "סודות" (או "טעמים")
שכוללת סגנונות מגוונים מאישים שונים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא: יחידה ספרותית קצרה שמכילה "סוד" (טעם) קבלי על נושא מסוים.

לדוגמא:
"סוד שמע ישראל", "סוד הקדושה", "סוד הציצית", "סוד תפילין", "סוד המזוזה"...
"סוד השבת", "סוד שלש סעודות", "סוד חג המצות", "סוד חג השבועות", "סוד סוכה", "סוד הלולב"...
"סוד כסוי הדם", "סוד יין נסך", "סוד שעטנז", "סוד לא תחרוש", "סוד התרומה"...
"סוד שבע ברכות", "ענין זווג איש ואשתו", "סוד היבום והחליצה"...

"סוד בראשית", "סוד להט החרב המתהפכת"...
"סוד המשכן", "סוד הכרובים", "ענין אורים ותומים", "סוד המנורה"...
"סוד הקרבנות", "סוד שמונה הזאות של יום הכפורים"...
"סוד הכסא אשר עשה שלמה המלך"...

"סוד אדם הראשון", "סוד אדם וחוה", "סוד בת שבע"...
"סוד הנחש", "סוד בלעם", "סוד בדבר ירבעם"...
‬
"סוד נפש האדם", "סוד צדיק וטוב לו"...
"סוד המים עליונים", "סוד האגוז"...
"סוד העיבור", "סוד הגוונים"...
‬
"סוד השם הגדול", "סוד שם המפורש"...
"סוד המרכבה"...
"סוד שלשה עשר מעינות הנובעים מן הכתר"....

וכמו כן:
סודות "האותיות", "הניקוד", ו"הטעמים".
‬
ה"סודות" בחלקן נודעו בשם מקובלים ידועים:
כר' יוסף ג'יקטליה, ר' משה די-ליאון, ר' יוסף אנג'לט (כ"ד סודות), ר' דוד בן ר' יהודה, ר' משה מקיוב (שושן סודות),
אך חלק גדול מהם עלום שם.

את אור הדפוס ראו רק קצתן (כגון: אסופת הסודות בסוף ספר "הנפש החכמה" לר"מ די-ליאון; ספר "שושן סודות", ועוד), ורובם גנוז ועומד בכתב-יד.

דא עקא, כי "איידי דזוטרי" לא קוטלגו עדיין, והנתקל ב"סוד" מן הסודות - לא יכול לדעת (במקרים רבים): "למי אתה, ואנה תלך", "למי - החותמ'ת, ולמי - הגווילים"?

אמרתי:
אתנהלה לאטי לרגל המלאכה - עד אשר נבוא השער'ה, למוד ולשקול במדה ובמשקל ובמשורה, ולקבץ הנה כל נפזרה, בעזר כל ברא.

[שבע]

א.

("סודות הניקוד")

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

בדף 91ב-99ב - סודות הניקוד (כרשום בסופו: "סיימתי סודות הניקוד")

פותח: ‬"דבר ידוע כי הנקודה היא הנשמה, ובה הברתה ותנועתה האמיתית. ואבות התנועות הם ה': חלם, שורק, חרק, צרי, קמץ. ובאלה כל העולם, ובסודם נכלל, וסימן להם קץ הפלאות, כלומר ה' פלאות".

ביטויים שונים:
(91ב): "וכבר הארכנו בזה במקומות אחרים", (93א): "גם מנקדת שרק... נבין סודות מפוארות", (94ב): "ועוד נאריך בזה כי הוא יסוד האמת והאמונה, ויתד שהכל תקוע בה ונשען עליה, ונפרש אותו ברמז המספיק למבין".

אזכורים:
(91ב): "בעל ספר יצירה", (93א): "וה'ר' משה בר' ז'ק'ל' בדרשתו הידועה כתר עליון שהוא עילת העילות שלא נזכר בספר יצירה כלל רק במלת רוח", (94ב): "ולפיכך אמרו ( = ראה להלן) שהנשמה קיומה בצורה, ואם אין לה צורה היא אובדת כרוח הבהמה מאחר שאין לה צורה". (95א, לענין תיבת בריר - איוב ו, ו - שלדברי הכותב הוא חסר יו"ד): "וגם אמנם אשר ראינו בקבלה הנכונה כאשר היה בימי עזרא", (96ב): "ובין מזה סוד הפלוסופים האומ' שכל נפש שאין לה צורה היא נפש הבהמה האבדת וכלה", (98ב): "כמו שכת' בספר יצירה",

קטעים נבחרים:
(בענין נקודת "חולם", 92ב) - "ומה אם אין בכח שכלנו להשיג כח זאת הנקדה מה היא אם לא בחמר האות שהיא אמצעית בינו לבינינו, ק"ו ליוצר הכל יתב' שלא יושג מצד עצמו ית' אלא מצד פעולותיו שהם חמר אמצעי בינו לבינינו שהוא השכל הנפרד..."

(93ב) - "והנה אין בכל א"ב אות שתנועתה בחלם כי אם יוד וקוף..."

(שם) - "ובצירופו יתגלו לנו סודות נוראות, כי הנה צירופם: חלם, חמל, למח, לחם, מחל, מלח. הנה הראשון מורה על החיים ועל האור הראשון כמו ותחל[י]מני ותחייני. והשני על החמלה הצריכה לתחילת החיים. והשלישי לחם מורה על גוף החמלה המושגת. והד' למח - מורה על השכל התלוי במח המיוחד כמו (בכ"י קרית אונו, ר' להלן, גורס: במין) האנושי בלבד, והיא חמלה שנייה לחייתו להבדל מן הבהמה בשכל. והה' מחל כעניין מחילה וסליחה, וזה אינו אלא לבעל תשובה, והתשובה יסוד הבינה. והו' מלח כי הוא הממתיק והמקים (שם: והמקיים), ולו ברית כרותה, וכן הקיום שהוא תכלית כל תכליות".

(95א) - "הבן בהיות חלמון הביצה לפני ולפנים, והוא הסבה להוציא נפש חיה וממנו נשפע, כי הלובן שהוא מבחוץ הוא הדמיון לעולם האמצעי ועגולם, והחלמון הוא לפני ולפנים הוא העיקר והיסוד והטעם, כי הלובן אשר מבחוץ אין בו טעם ועיקר. עיין בסוד שאמרו: אם יש טעם בריר חלמות, וראה סוד גדול חלמות הוא הסוד..."

(97ב) - " וזה סוד ויסוד הקבלה האמיתית בהכרח(?), וזהו סוד עליון וקיום אמונה וברית התורה, ותמיד תשים לבך לסוד חלם..."

(98ב) - " וממה שפי' שכל אות קבועה בגלגל בסוד ר'א'ל' שערים, ותבין סוד ישר' וסוד אם לא בריתי יומם, וסוד אם תפר את בריתי היום וגו' אחריו גם זרע ישראל וגו'. והנה זה מפורש בסוד כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם וגומ' אחריו אם ימושו החקים וגו', והנה מבואר קיום ישר' ושם ישראל, כי כל יש הוא בראל".

[שבע]

ב.

("סוד נקודת השם המיוחד")

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

בדף 99ב - "בע' שד' אתחיל לכתוב סוד נקדת השם המיוחד"

פותח: ‬"יהוה (= מנוקד בניקוד תיבת 'לעולם') יודע לך כי סוד השם אשר הוא ראש לכל פועל ותכלית כל פועל הוא הבא באילו האותיות. וגם אשר הוא נקוד בשמות התארים לפי קוצר הדעות והחכמות וההחכמה הנעלמת מבני אדם כאשר אפרש ב'ע'ה'".

ביטויים שונים: (101א): "תדע לך סוד מופלא הנרמז בתכונת האותיות אשר הזכרנו כדי לאור סוד גדול אל ה'",
(102א): "ולכן התעוררנו לכל מבין", (102ב - בסוף המאמר): "הרי לך שכל טוב בא מעם ה', וזהו סוד יהוה ליריאיו, ברוך אשר גלה סודו לעבדיו".

קטעים נבחרים:
101א) - "וזה לך האות כי י"ה רוח הקדש, ה' היא תחיית הגוף והנשמת (בכ"י קרית אונו, ר' להלן: והנשמות) ובו ינוחו כל יגיעי כח, וה' מחמם גוף האדם בשעת הקרירות, כי אין החימום והתחי כי אם עם ה', היגיעים בעבודתם כדי לנוח ויוכלו לסבול העבודה הקשה ויהיה להם עזר פותחים ה' ויעזרו וינוחו בה' ולא בדבר אחר. ועיין באמרם ז"ל על עניין כותשי הסמנים לקטרת למען ינוחו כשהיו נותנים הכתישה אומרים ה'. כאמרם תניא ר' נתן אומ' כשהוא שוחק או' היטב הדק (שם נוסף: הדק היטב) מפני שהקול יפה לבשמים, כלומר מפני חוזק הכתישה ויוכלו למצוא מרגוע מזכירין ה' למען ינוחו, שהקול יפה לבָשָׂמִים, פי' לכותשי הבשמים".

[שבע]

סודות א-ב הנ"ל ("סודות הניקוד" ו"סוד נקודת השם המיוחד")

מופיעים בכתבי-יד נוספים:

1.
כ"י פרמה פלטינה 2784 (קטלוג די-רוסי 1390), כתיבה איטלקית, שנת מ"ו-מ"ז (1286), דפים 97ב-105א.

סוד א' - כותרת: "בשם אל אלהי יש' אחל ואסיים סודות הניקוד".
בהמשך הפתיחה: " ובאלה ובסודם כל העולם נכלל".

סוד ב' - כותרת (103א): "בעזרת האל אלהינו יי' אחד, אחל ואשלים סוד נקדת השם המיוחד".


2.
כ"י אוסף פרטי - קרית אונו (ומספרו בסה"ל בי-ם: 38°6330 Ms. Heb), כתיבה אשכנזית, שנת קכ"ז.

סוד א' (עמודות 532-560) - בכותרת: "והילך סוד הניקוד".
בפתיחה: "דבר ברור וידוע..." / ב'אזכורים' כתוב כאן לנכון: "והרב רבינ' משה בר' נחמן ז'ק'ל' קורהו בדרשתו הידועה כתר עליון"
בסיום: "סליקו סודות הניקוד".

לאחר מכן מופיע בכ"י זה (עמודות 560-583) - חיבור נוסף הפותח כך: "אחרי אשר נתברר לנו כי החלם מורה על העליון על כל ית', ראוי לנו להודיע עזוז נוראות אלהינו איך הוא נמצא בכל נעלם והוא באחד ומי ישיבנו" - אשר בעניינו נדון בהזדמנות אחרת אי"ה.

סוד ב' (עמודות 902-913) - בכותרת: "הא לך סוד נקודת השם המיוחד".


3.
כ"י המבורג Hebr 92 (קטלוג שטיינשניידר 53; מתכ"י F26309), כתיבה אשכנזית, מאה טו, דפים 122א-129א, 129א-130ב.
- לא ראיתי את כתה"י.

4.
כ"י פריס 824, כתיבה אשכנזית, מאה טו, דפים 100ב-108א.

מכיל רק את סוד א' - בכותרת: "אתחיל לכתוב סוד דרכי הניקוד בעז' סוד היסוד".
בסוף חסר מעט.

5.
כ"י ניו יורק בהמ"ל 1990, כתיבה איטלקית, מאה טז, דפים 64א-71ב, 71ב-73ב.
- בכותרת סוד א': "סוד הנקודה".
- בכותרת סוד ב': "בעזרת שדי אתחיל לכתוב סוד נקדת הש' המיוחד יתע' ויתב'".

[חד ברנש]

הרב שבע,
יישר כוחך על עבודתך החשובה!
למרות שאין עיסוקי בתורת הקבלה, נקלעתי לענייני 'סודות' אלו בעקבות מחקר שאני עורך על אחד ממנהגי חג הסוכות, ואז נוכחתי בבלגן הגדול השורר ב'סודות' אלו, עד שמוצאים כמה 'סוד לולב' או 'סוד סוכה' שאין ביניהם כל קשר.

[פלגינן]

מתוך מאמר הרשום עמי:

על סודות האגוז ישנה אריכות בכתבי חסידי אשכנז המקובלים, כדוגמת ר' יהודה החסיד, ר' אלעזר מוורמיזא – 'הרוקח' ומקובלים נוספים[1], עד שאמרו: "היודע חכמת האגוז, ידע עומק המרכבה(!)"[2].

- - -
1. ראה למשל: חכמת הנפש, בתוך: ספרי הר"א מגרמייזא בעל הרוקח, ב, מהד' ר"א אייזנבך, ירושלים תשס"ו, עמ' לח–לט; ר' אברהם ב"ר עזריאל, ערוגת הבושם, ב, מהד' א"א אורבך, ירושלים תש"ז, עמ' 168–171, ובספרות המחקר: Dan Joseph, '"Hokhmath ha-Egoz": its origin and development', Journal of Jewish Studies, 17 (1966), pp. 73-82; הנ"ל, תולדות תורת הסוד העברית, ה, ירושלים תשע"א, עמ' 100–123; ד' אברמס, פרשנות המרכבה באשכנז: עיונים בנוסחי סוד האגוז, טיבינגן 1997.
2. ערוגת הבושם, שם, עמ' 171; אברמס, שם, עמ' 4*, 27*, 36*, 49* מערוה"ב בשם הר' אלעזר.

[ר_חיים_הקטן]

על סודות האגוז [/size]

כידוע שסוד האגוז מרמז על הברית מילה (המבין יבין לבאי השלו"ז).

[ישראליק]

:הרב שבע כתב

דבר ידוע כי הנקודה היא הנשמה, ובה הבדתה[!] ותנועתה האמיתית

לענ"ד צריכים לתקן "הברתה"

[שבע]

לאחר השוואה מדוקדקת - מתברר כי סוד א' דנן עמד לפני רבי יוסף ג'יקטיליה בעת חברו את חלק ג' מספרו "גנת אגוז" (בשנות הל' המוקדמות), והחפץ בתבונה - יעמיק בהם (ובעיבוד נוסף המופיע בכ"י ברלין 942, מן המאה הטז, החל מדף 88א), וירו"ץ.

נמצא כי אם נרצה לצמצם את זמן החיבור דנן - "סודות הניקוד", הרי שניתן לשער כי היה זה בשנות הל' המוקדמות, תיכף לאחר פטירת הרמב"ן (בשנת ה' אלפים ל') - שמוזכר לפנינו בברכת המתים: ז'כר ק'דוש ל'ברכה.

מעניין הדבר, כי כל כתבי-היד של החיבור דנן, העומדים לפנינו הם בכתיבה איטלקית או אשכנזית, והקדומים שביניהם (כ"י פרמה משנת מ"ו, וכ"י לונדון שנראה קדום יותר) כתובים בכתיבה איטלקית, דבר המעיד לכאורה על מקומו של המחבר (שבכל זאת מתמצא "בדרשתו הידועה" של הרמב"ן).

[שבע]

ג.

("סוד המרכבה" - בצורת לוח)

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

בדף 102ב - "בשם הנקדש באלפי רבבה, אחל לכתוב סוד המרכבה, בזה לוח"


מצ"ב סריקה מכ"י דנן,
וכן מספר "שושן יסוד העולם", סימן שע"ו.
כ"י ז'נוה 145, כתיבה ביזנטית, מאה ט"ו, עמ' 154:

[שבע]

סוד ג' הנ"ל ("סוד המרכבה" - בצורת לוח)

מופיע בכתבי-יד נוספים:

1.
כ"י פרמה פלטינה 2784 (קטלוג די-רוסי 1390), כתיבה איטלקית, שנת מ"ו, דף 105א.
הסוד מועתק כעין הקדמה ל'מסכת היכלות'.

2.
כ"י אוסף פרטי - קרית אונו (ומספרו בסה"ל בי-ם: 38°6330 Ms. Heb), כתיבה אשכנזית, שנת קכ"ז, עמודה 913.
כעין הקדמה ל'מסכת היכלות'.
בכותרת: "בשם הנקדש באלפי רבבה, אכתוב סוד המרכבה".

3.
כ"י פירנצה - לורנציאנה Plut. II 38, כתיבה איטלקית, מאה טו, דף 151א.
בכותרת: "סוד המרכבה".

4.
כ"י מינכן 112, כתיבה אשכנזית, שנת רצ"ח, דף 122ב.
בכותרת: "זהו סוד המרכבה, לרם ונשא שוכן באש להבה".

5.
כ"י ניו יורק בהמ"ל 1990, כתיבה איטלקית, מאה טז, דף 73ב.
בכותרת: "בשם הנקדש באלפי רבבא[!], אתחיל לכתוב מעשה מרכבה בזה לוח".

וראה להלןhttps://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=33103&p=377203#p377203


[יש לבדוק גם כן בכ"י דלהלן - האם מופיע בהם הסוד דנן:

רומא - קזנטנזה 3152 (מתכ"י F 130), כתיבה איטלקית, מאה יד-טו, דף 112ב.

המבורג Hebr 92 (קטלוג שטיינשניידר 53; מתכ"י F26309), כתיבה אשכנזית, מאה טו, דף 130ב.
בסמוך ל'סוד נקודת השם המיוחד' (= סוד ב' הנ"ל).

לונדון - הספריה הבריטית Or. 10471 (גסטר 251; מתכ"י F 7833), כתיבה אשכנזית, שנת שכ"א, דף 96ב].


גם כאן מצ"ב סריקות:
- ניתן להבחין כי ה'חותמות' (= בצורת 'מגן דוד') לא מופיעים בכל ההעתקות!

[שבע]

ד-ח

קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


ד.
("מפני שיבה תקום" / "כתובת קעקע" / "מכות מצרים")

בדף 112ב - "מפני שיבה תקום - דסבר באוריתא, ואמרו רבותי'נו [ז"ל] את יי' אלהי'ך תירא(ו) - לרבות ת"ח, (ז"ל) [ר'"ל] לכבוד השפע המקובל מן החכמה והנאצל ממנה (*).

וכתובת קעקע - משום בחוקותיהם לא תלכו, והולכים אחר מדת הפחד (**).

מכות מצרים - על ידי הע'טרה שהיא נשפעת ממדת הדין".


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י לונדון Add. 15299, כתיבה אשכנזית, מאה יד, דף 68א-ב (ושם: הנאצל... משורש ובחוקותיהם).

(* - ראה בפי' הריקאנטי על התורה, פ' קדושים, על פסוק זה: "ומזה המאמר תבין טעם לדברי רז"ל את יי' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כי הוא לכבוד השפע הנשפע מן החכמה והנאצל ממנה").

(** ראה עוד שם: "לא תאכלו על הדם... וכתובת קעקע לא תתנו בכם... אלו הד' פסוקים טעם אחד להם, והוא על דרך הכלל שלא יטעה האדם וידבק אחר הפעולות הנשפעות ממדת הפחד והדין...", עוד שם: "גם איסור כתובת קעקע תבין מפסוק ויתגודדו כמשפטם, והבן אמרו כמשפטם ולא אמר כמנהגם רק כמשפטם, והכוונה כפי מה שיחייב עבודתם שהיו עובדים למדת הפחד ע"י קציצה, והיו חוקקים על עצמותם שם כוחות הטומאה שהיו עובדים להם, כענין ותהי עונתם על עצמותם. ולשון קעקע הוא מלשון רז"ל: מקעקע כל הבירה כולה, והרי הוא סותר כוחות הטהרה ומושך עליו רוח הטומאה").


ה.
("מעמד הר סיני")

בדף 112ב - "מעמד הר סיני היה בי' ספירות, כי י' דברות נבראו מהם, כי כל ספיר'ה וספירה [פעלה] מאמר אלו י' (הי') הדברים, גם רוחניות פעלו, [ו]המבין יבין.
אבל ישר'אל לא השיגו כי אם הע'טרה, ומשה רבי'נו ע'ה' השי'ג [חמש] שהוא עד התפ'ארת".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 80ב.
בכ"י לונדון Add. 15299, דף 68ב (ושם: פעלה מאמר מאילו י' דברים... ומשה רבינו ע"ה ה' עד התפ'ארת).


ו.
("סוד בלעם")

דף 112ב-113א:
"סוד בלעם.
רצה הק'ב'ה' להיות לאומות העולם נביא לבלתי יהיה להם פתחון פה לעתיד לבוא, והוא השיג בשעה שבירך את ישר'אל למעלה גדולה, כלומ'ר לתפ'ארת, שכן אמ'רו רבות'נו ע'ה': ולא קם נביא עוד בישרא'ל כמשה, בישר'אל הוא דלא קם אבל באומות העולם קם. ודו'קא בשעת הברכה, כי לא יתקיימו זולתי התפ'ארת בהמשכת הכל כי הוא במדת הרחמים, אבל לאחר הברכה נסתלקה [ממנו] והיה כבתחילה צריך לקסמים כשאר הקוסמים, ועל זה קראו הכת'וב בלעם הקוסם. והאתון מן י' דברים שנבראו בין השמשות ערב שבת עם חשיכה".

ההוספה ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 80ב.

בכ"י לונדון Add. 15299, דף 68ב (ושם: שיהיה לאומות העולם נביא שלא יהא פתחון פה... ועל כן קראו הכתוב...).

סוד זה נדפס בסוף ספר "הנפש החכמה" לר' משה די-ליאון (בזיליאה שסח), סימן נג.


ז-ח.
("ראוי לכל אדם לחשוב ולחקור על הבורא" / "זה סדר של שם")

בדף 113א - "ראוי לכל אדם לחשוב ולחקור על הבורא ולא על דבר אחר, [דבר זה] כת'וב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובי'ם. לכך נאמ'ר וידעת היום והשבות אל לבבך [כי יי' הוא האלהים] וגו', ובנביאי'ם [כתו'ב כי] אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע [אותי] וגומ', ובכתובי'ם [כתו'ב] ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. ועל כן ראוי לכל אדם להזהר וללמוד ולהוציא כל מחשבה מלבו זולתי על בורא עולם, כי כשידענו* אז ידע לעבדו, כי בקרבו קדוש ואין לו דמות וצלם. וזהו שנ'אמר ואל מי תדמיוני ואשוה. ובאמת ובשבועה לבורא עולם אין צלם ואין דמות* כי אם לכבודו שמראה לנביאים ובו חפצו ורצונו כי הוא ממלא כל עולמים* וחוץ לעולמים.

ועוד נאמ'ר ליראי יי' ולחושבי שמו.
זה סדר של שם ד' אותיות, והוא עולה לע'ב', תמנה האות הראשונה שהיא (נאמרת ליראי ליראי יה-וה ולחושבי שמו) - עשר, ואחר כך תמנה השנייה עם הראשונה יהיו ט'ו', ותכלול סך מניין הראשו'נה עמהן - הרי כ'ה'. ואחר תמנה השלישית עם שתים שלפניה שהם כ"א, ותכלול מניין הכ'א' עם סך הכ'ה' שבידך - הרי מ"ו. וכן תמנה הרביעית עם ג' שלפניה שהן כ'ו', ותכלול עם סך שבידך ויעלה סך מניינם ע'ב'. והטעם שמונה לדסליק מיניה, לפי שאין הנאצל נפרד מן המאציל, ועם כל אות ואות ימנו כל אותיות השם שלפניה עם כל סך האחוז בידו במנותו מן האות הראשונה ואילך. ועל כן [השם] חסד שמניין ח'ס'ד' ע'ב', כמניין השם שסדרתו. (וכן) [ובו] קיים עולמו כשברא[ו], ועליו נאמ'ר עולם חסד יבנה".

כשידענו* - בכ"י לונדון Add. 15299, דף 68ב: כאשר ידענו | ובאמת ובשבועה לבורא עולם אין צלם ואין דמות* - שם: ובאמת ובשבועה אין לבורא עולם לא דמות ולא צלם | עולמים* - שם: העולמים.

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 80ב-81א.

נדפס בתחלת ספר "שושן סודות" (סי' א-ב), בשינויים קלים, ומופיע ג"כ בכ"י פרמה פלטינה 2486, כתיבה איטלקית, מאה יד, דף 87א, ואציין מקצת שינויים ("וזה סדר של שם בן ד' אותיות, שהוא עולה לע'ב', תמנה האות הראשונה שהרי נאמר ולחושבי שמו - עשר... שמניין ח'ס'ד' ע'"ב, כמניין השם שסידרנו. ובו קיים עולמו כשבראו, ועליו נאמ'ר עולם חסד יבנה").

עם הוספת דברים:
"ואני הכותב שמעתי על פי הקבלה פי' טוב ונאה למבין סוד השם וזה פירושו, יו"ד עולה בגימ' עשרים, ה"י עולה ט"ו - הרי ל"ה, וי"ו עולה כ"ב - הרי נ"ז, ה"י אחרונה מן השם עולה ט"ו - הרי ע"ב.
גם פירוש אחר להיותו עולה מ"ב, יו"ד עולה כ', וה' עולים כ"ה, כי במלת אות ה' אינך צריך להוסיף עליה אות אחרת, ו"ו עולה י"ב - הרי ל"ז, והה' אחרונה של שם - הרי מ"ב.
וגם פירוש אחר לצרף שם בן י"ב אותיות - לצרף השם בן ד' אותיות ולהפכו בכל ענין שתוכל ויעלו בין כולם י"ב אותיות (= י"ב צירופי הוי"ה הנודעים).
וזה לך פירוש שם המפורש של ע"ב אותיות, ושם של מ"ב אותיות, ושם בן י"ב אותיות שאמ'רו רז"ל, והמבין יבין".


סוד ז' (עד תיבות 'ולחושבי שמו' - השייכים לסוד ח') -
מופיע ג"כ בכ"י וטיקן 236, כתיבה אשכנזית, מאה טו, דף 84א, ואציין מעט שינויים ("ראוי לכל אדם לחזור ולחשוב על הבורא ולא על דבר אחר, כי דבר זה כת'וב בתורה... כתו'ב בתורה וידעת היום... לכן ראוי לכל אדם לידע הבורא ולהסיר כל מחשבתו מלבו זולתי על הבורא עולם... כי הוא נקרא קדוש ואין לו דמות וצלם. וזהו שנ'אמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמ'ר קדוש...").

[שבע]

ט-יג

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


ט.
("שיעור ב' פתחים")

בדף 113א:
"אמ'רו רבותי'נו שהרוצה להתפלל יכנס שיעור ב' (טפחי') [פתחים] ואחר כך יתפלל. על דעת ה'ר' משה ב' ן' שאומ'ר כי כוונת כל התפילה לתפ'ארת - יתפרש הכי: יכנס שיעור ב' פתחים, רמז לב' כתרים, שהם החסד והפחד. ורצונו לומ'ר יכוין (לבו) [דעתו אליהם] ואחר כך [יכוין כל לבו] בתפילתו לתפאר'ת עם המשכת כולם עד אין סוף. ולדברי האומ'ר כי כוונת כל התפילה לת'ש' [= לתשובה, היא הבינה] - יתפרש שיעור ב' פתחים (לשתים) [לשתי העליונות], שהם הח'סד והת'ש'ובה עם המשכת כולם עד אין סוף".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 81א.

נדפס ב"שושן סודות" סימן ג - אך השורה שהדגשתי הושמטה שם בטעות ('דילוג מחמת הדומות').
גם בסוף ספר ''הנפש החכמה'' סימן יא - נדפס בצורה משובשת.

וראה להלן סוד כח ("כוונות התפילות והברכות").


י.
("פירוש שמע ישראל")

בדף 113א:
"פי'רוש שמע ישר'אל יי' אלהי'נו - וכוונתו בעת קריאתו שמע ישר'אל יי' אלהי'נו יי' אחד.
כל ייחוד הוא מלמטה למעלה שמייחד כח רבים בכח יחיד,
וזהו פי'רוש:
יי' - (אחד חמ') [הרחמים] ושש קצוותיו והוא (התפילה) [התפארת].
אלהי[נו] - החסד והגבורה.
יי' - שלש ספירות עליונות, שהן הכתר והחכמה ותשו'בה.
אחד - מחבר הכל.
ולפי שלא נרמז צדיק וה[ע]ט'רה בהן, בא וכללם - ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו ל'עולם ו'עד, ובהגדה: משל לבת מלך וכו'".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 81א.

נדפס ב"שושן סודות", סימן ד'.
וכן בספר ''הנפש החכמה'' שם.

בכ"י וטיקן 236, כתיבה אשכנזית, מאה טו, דף 84א, מופיע ג"כ סוד זה.


יא.
("פירוש ברכת כהנים" / "יי' שמעה" / "אם עוונות")

בדף 113ב:
"פי'רוש ברכת כהנים.
יברכך יי' וישמרך - יי' הראשון רמז לע'טרה, לשון שמירה מורה לע'טרה - כתרג'ומו, כי משמרת - מטרתא תרגומ'ו, והבן, ר'צה ל'ומר מטרוניתא, לשון נ'קבה.
יאר יי' פניו אליך ויחונך - רמז לפנים המאירים באיספקלריא המאירה שהיא התפ'ארת.
ישא יי' פניו אליך - רמז למידת הדין, שהיא הפחד. ויי' הוא התשו'בה, ולעולם בהמשכת הכל.

יי' שמעה יי' סלחה יי' הקשיבה.
יי' שמעה - הע'טרה שהיא קרובה לשמוע.
יי' סלחה - התפ'ארת שהיא [הרחמי'ם.
יי' הקשיבה - התש'ובה.

וכן אם עוונות תשמור יה - לע'טרה שהיא] מדת הדין רפה.
יי' מי יעמוד - לתפ'ארת.
כי עמך הסליחה - היא מדת הרחמים".

עקב טעות הדומות דילג המעתיק על שורה שלימה, והוספתיה בסוגריים ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124, כתיבה איטלקית, שנת מ"ו, דף [5]ב. (כ"י זה הוא שריד שנפרד מכ"י פרמה 2784 - הנז' לעיל בהקשר לסודות א-ב).

בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 81ב, מופיע בסוף הקטע על המלים "היא מדת הרחמים": נ'ראה ל'י לתשובה.

נדפס ב"שושן סודות", סימנים ה-ו.
וכן בספר ''הנפש החכמה'' שם.


יב.
("טעם הלולב")

בדף 113ב:
"וטעם הלולב.
לולב עצמו - רמז לצדיק יסוד עולם.
וג' (הדברים) [הדסים] - לאבות: החסד והפחד (והתפילה) [והתפארת].
וב' ערבות - ללימודי השם, יי' [אלהים] נתן לי לשון לימודים היא נצח והוד,
[פי'רוש משה ואהרן שהם למדו תורה מה'קדוש ב'רוך ה'וא, ומדתם נצח והוד].
והאתר[ו]ג - רמז לע'טרה, שהיא (כצורת) [בצורת] [ה]לב כע'טרה.

ועל כן [אין] אוגדים אתר[ו]ג ולולב, [ש]א'ע'פ' שכולם בכח [אחד], אינן דומין (לפעל) [בפועל].
ורמז שאמר[נ]ו אם (נפרדים על) [נפרצו עליו] פסול, רמז שהכל אחד, ויונק משורש אחד".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 81ב.

נדפס ב"שושן סודות", סימן תקעא.
ובסוף ספר ''הנפש החכמה'' (סוף סימן יז) בתוספת דברים מועטים.


יג.
("טעם מצות עשה ומצות לא תעשה")

בדף 113ב:
"כלל גדול מיסוד טעם מצות עשה ומצות לא תעשה.
כל מצות עשה יוצאות מזכור - שהוא (התפילה) [התפארת], והוא מצד ימין, והוא נמשך מן החסד.
ומצות לא תעשה משמור - שהי'א הנ'קבה, והוא מצד שמאל, והיא נמשכת ממדת הדין קשה שהוא הפחד.
והמשכת הנשים [מן הנו"ן (= הנקבה), על כן נתחייבו הנשים] בכל מצות לא תעשה,
[כי המשכת הנשים והמשכת מצות לא תעשה] ממקור אחד, שהוא הנ'קבה.
ועל כן (אין) [אינם] חייבות בכל מצות עשה, שאין המשכתם ממקור אחד".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 81ב.
נדפס ב''שושן סודות'' סימן תקעב, ובסוף ספר ''הנפש החכמה'', סימן נד (בשיבוש).

[תוכן]

קודם כל, רוב תודות על הכתבי יד החשובים שאתה מגלה לעינינו. חן חן על ההשקעה והמקצועיות.

דבר אחד לא ברור לי, הרי המונח 'סוד' בכתבים אלו, זה דומה למונח 'פירוש' בפירושי הש"ס, או 'דרוש' כשמדובר בקטע על האגדה. זאת אומרת, אין שום חיבור בין פירוש שנכתב במאה עשירית במצרים לפירוש שנכתב במאה השמונה עשרה בהולנד. כנ"ל לגבי דרוש שמקורו בביזנטין ודרוש שמקורו בפורטוגאל. לשם מה, אם כן, יש ענין לצרף כל הקבצים שיש להם את המילה 'סוד' בכותרת? האם לא עדיף להתמקד באסכולה מסוימת או באזור מסוים?

[שבע]

דברי תוכן - אינם צריכים לפנים.
וכך עלתה במחשבה לפני.

שים לב לציון המפורט של כל כתב-יד, באיזו כתיבה ובאיזה תקופה נכתב.
כל זאת באתנו - על מנת לאסוף ולחלק שלל לאגפיו...

אכן, כתר לי זעיר, ואחווך!

[שבע]

יד

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


יד.
("טעם הציצית ותרי"ג מצות התלויים בו")

בדף 113ב:
"טעם הציצית וביאור איך ת'ר'י'ג' מצות תלויין בו.
הציצית רמז למשך ולנתיבות החכמה העליונה,
כיצד, ל'ב' נתיבות יוצאות מן החכמה שהן אבות על כל מצות עשה ומצות לא תעשה.
כיצד הם ל'ב' נתיבות - י' ספירות שהן פנימיות, וכ'ב' אותיות, הרי ל'ב' נתיבות [חכמה].
[וכל נתיב נחלק לשנים נתיבות] טוב ורע, מצות עשה ומצות לא תעשה, שהן יוצאין מן החסד שהיא הרחמים, ומן הפחד שהוא הדין קשה - הרי לך ס'ד' נתיבות.
וכל נתיב ונתיב יש לו גוף ונפש, והנפש ההיא כלולה מי' ספירות - הרי ת'ר'מ'.
צא מהן כ'ז' אותיות עם מ'נ'צ'פ'ך' שנתנו לנו - הרי לך ת'ר'י'ג'.

וכנגד ל'ב' נתיבות - יש בציצית ל'ב' חוטין,
וכנגד ה' חומשי תורה - ה' קשרים,
ועל כן נאמ'ר וזכרתם את כל מצות יי' ועשיתם, כי כל המצות נרמזות בו כאשר ביארנו".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 81ב-82א.

נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן ז.
ואילו בספר "שושן סודות" סימן תקעג, בשינויים מפליגים: ("טעם הלולב ... דע כי הלולב...").

ר' יצחק דמן עכו העתיק את הטעם דנן לספרו מאירת עינים סוף פרשת שלח (המהדורה הנדפסת משובשת, ומצ"ב סריקה מכ"י אוקספורד Hunt. 411, כתיבה ביזנטית, מאה יד-טו, דף 145ב).

[חד ברנש]

אתה מתכוון למהדורת הרב ערלנגר ל'מאירת עינים'. כי זו של גולדרייך משובחת ומדוייקת, למיטב ידיעתי.

[שבע]

ברור.

[שבע]

טו-יט

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


טו.
("ה' אחרונה של שם")

בדף 114א - "הה' של שם יוד [ה"א] (זו הי) [ו"ו ה"א] אחרונה - נקרא[ת] חכמה.
ומניין חכמה ע'ג', וכשתקיף החשבון ה' פעמ'ים - יעלו ש'ס'ה', והם כנגד מצות לא תעשה.
ולפי שהחכמה שהיא הנון מורה על נקבה - חייבות בכל מצות לא תעשה.
וגם [הנו"ן] נקראת חכמה, והיא נתנה לשלמה, שנ'אמר ויי' נתן חכמה לשלמה.
וגם נקראת לב, ו(גם) נתנה לבצלא'ל ואהליאב, שנ'אמר (ו)מלא אותם חכמת לב.
ונקרא לב יי', ועליה נאמ'ר ויאמר יי' אל לבו".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 82א.

נדפס בספר "שושן סודות", סוף סימן תקעג (ושם: "שם בן ד'... ולפי שהחכמה שהיא ה'...").

את הסוד העתיק ר' יצחק דמן עכו לספרו "מאירת עינים" פרשת יתרו, (וז"ל שם:
"וצריכין אנחנו ג"כ להוכיח כיצד רמ"ח מצות עשה יוצאים מהתפארת שהוא זכור,
ושס"ה מצות לא תעשה נאצלים מן העטרה שהוא שמור.
דע כי קבלתי ראיה שס"ה מהעטרה, ואני מצאתי מדעתי ראיה על רמ"ח מהתפארת,
וזה אשר קבלתי:
'הה"א של שם בן ד' אותיות האחרונה נקראת חכמה...
ולפי שהחכמה שהיא העטרה... אל לבו'.
ע"כ קבלתי.
ואני אומר כי גם יש לנו ראיה שרמ"ח מצות עשה יוצאים מהתפארת,
כבר ידעת...").


טז.
("האדם עולם קטן")

בדף 114א:
"מה שאמרו כי האדם [נקרא] עולם קטן,
ר'צונם ל'ומר, כי כמו שהק'ב'ה' ממלא העולם כולו, וברוחו מעמיד העולמים, עולם עליון ועולם תחתון.
כן נפש האדם מעמדת הגוף, ומנהיגתו לכל אשר תחפוץ".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 82א.
בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124, דף [6]ב, ("מה שאמרו חכמ'ים").

נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן נה; "שושן סודות" סימן תקעד.


יז.
("רוח ה' דבר בי" / "וישמע את הקול מדבר אליו")

בדף 114א:
"רוח יי' דבר [בי] - הע'טרה, שממנה הנבואה.

וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו, כמו מתדבר אליו,
ר'צונו ל'ומר, כי מש'ה רבי'נו ע'ליו ה'שלום בטוב שכלו איך היתה הנבואה משתלשלת ממדה למדה עד שמגעת לצדיק ולע'טרה, ואחר כן הע'טרה דבר עם משה.
ועל כן נאמ'ר אחר: וידבר אליו, רצונו לומ'ר על הע'טרה".

תיקון-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82א; כ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124, דף [6]ב.

נדפס בספר "שושן סודות", סימן תקעה (ושם: "נאמר אחריו: וידבר אליו").


יח.
("טעם הטבילה במים")

בדף 114א:
"וטעם טבילת [הטמא] במים -
מפני שאנו רוצים להחזירו (מיסודו) [ליסודו] הבא מג' (אימות) [אמות] א'מ'ש', ופירושו: אויר מים אש;
והעיקר המים, שהרי מן המים יצא האש הגורם טומאה, כמו שביארנו במקום אחר (*),
ומן המים יצאו האש והמים (**) והעפר וכל בניין יסוד האדם.

ויש לשאול, ולמה (אינם) [אין] מצריכין טהרה ברוח, שהרי קדמה למים.

תשובה, כי המים רוב בניין האדם כמו שפירשנו.
ועוד, כי המים בא מכח החסד, והחסד מקבל כל השב בתשובה, ומוחל וסולח.
וטעם מים חיים, על שם כח החסד שהיא התחלת הבניין, והיא חיים".

(*) ראה להלן סוד מז.

(**) נראה שצ"ל: "והאויר".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82א.
ובגליון שם על המלים האחרונות "והיא חיים" - "נ'וסח א'חר: מים".

נדפס בספר "שושן סודות", סימן ז; "הנפש החכמה", סימן נה.


יט.
("נשבע ה' לדוד אמת")

בדף 114א:
"וטעם על מה נשבע יי' לדוד אמת לא ישוב (ממנו) [ממנה], לעולם יכון כסאו, ושלמ'ה, והמשיח שיצא מהם -
מפני שיש להם כח על כל דבר, כי יצאו מכח מדת הגבורה, ומשאר (*) הכחות מצד אביו, [וה]גבורה (כי) אין עליו מקטרג, כי אדרבה היא מקטרגת לכל.
ואמו היתה מואבית, ואביו מצד ישראל, והגבורה היא השופעת לאומות, על כן יש שלום (בעיניינו) [בעניניו]".

(*) בגליון כ"י ניו יורק 1883: "נ'וסח א'חר: ומשעבד".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82א.
נדפס בספר "שושן סודות", סימן תנט.

[שבע]

כ

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


כ.
("אל אדון על כל המעשים")

בדף 114א:
"א'ל אדון על כל המעשי'ם - רמז כאן כתר עליון, שהוא א'ל על כל החכמה, שהיא - רוח אלהי'ם חיים, והחכמה - תחילת כל המעשים.
ברוך הוא ומבורך - מעצמו, והוא רמז לכתר, ואין צריך לומ'ר על הכתר ית'ברך, כי אין זה כבודו, כי הוא מקור הברכה ואין ראוי לו לקבל ברכה מאחרים, כי האחרים מתברכים ממנו. (ללשון) [ולשון] ברוך הוא ומבורך - רצונו לומ'ר שהוא מבורך מעצמו, וברכה - לשון בריכה, מעיין השופע".

תיקון-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יא; "שושן סודות", סימן תקז.

[שבע]

כא

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


כא.
("ומותר האדם מן הבהמה" / "נאמן פשוט, נאמן זקוף")

בדף 114ב:
"פי'רוש ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.
ומותר - פי'רושו ויתרון האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל.
א' האין - רמז לרצון עד אין סוף היא האפיסה המוחלטת, וממנו לנפש כח המתעורר, ואצל (הפילופוסיא) [הפילוסופי'ם] נקרא חפץ אלהי.
והיוד - רמז לחכמה, קראוה (הפילופוס') [הפלוסופים] שכל הפועל.
והנון - התפשטו'ת הדברים מן החכמ'ה הנקראת אמונה, וממנה הכח השכלי.

ומה שאמ'רו רבות'ינו: נו"ן כפופה, נו"ן פשוטה - נאמן כפוף, נאמן פשוט.
רצו[נם] לומ'ר העדר האצילות לפני בריאת עולם, ולכן קורא אותה נאמן כפוף.
ואחר התפשטות [ה]הויות - נקרא נאמן זקוף, רצו'נו לומ'ר יצא לפועל.

כי הכל הבל - מלשון הבל פיהם. והיא האפיסה המוחלטת, ור'ל' כי [הוא] יסוד הכל ית'ברך ויתע'לה".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82ב.
מופיע ג"כ בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124, דף [6]ב (ושם: "ואצל הפילוסופיא").
בכ"י ניו-יורק בהמ"ל לוצקי 917, דף 3ב-4א, מופיע סוד דנן בצורה משובשת.

נדפס בספר "שושן סודות", סימן ח.
וראה בארוכה בספר "האמונה והבטחון", פרק יב (כתבי הרמב"ן, ב, עמ' שפה-שפו).



מצ"ב סריקה מההדרה בת-ימינו של סוד זה, עם סריקה מכתב-יד המקור (בהמ"ל לוצקי),
וחכמים הזהרו בההדרותיכם...

[חד ברנש]

קיצורו של דבר, אסופת הסודות שבכת"י לונדון, הספריה הבריטית, Or. 1055, חופפת -בשינויים- לאסופת הסודות שמצאה את מקומה בשני ספרים אחדים: הנפש החכמה ושושן סודות.
כדומני שעדיף פשוט לציין את מקבילות הסודות בצורה של טבלה.

[מרדכי וינטרויב]

ספר שושן סודות הוא אוסף עצום של חיבורים וחיבורונים. כך שהימצאות אסופת הסודות שבכ"י לונדון ב"שושן סודות" (במקומות רחוקים זה מזה) אינה מלמדת על קשר ביניהם.

[חד ברנש]

מדוע במקומות רחוקים זה מזה? הרוב מרוכז בתחילת הספר 'שושן סודות' ובסביבות אותיות תקע-תקעה. כך לפי ציוניו של הרב שבע כאן.

[שבע]

רעיון ה'טבלה' מוצא חן בעיני, אלא שטרם סיימתי את מלאכת ההדרת הכ"י הראשון שבחרתי לפתוח בו, הוא כ"י לונדון דנן,
ש"סודותיו" מתפרסים על כ-10 דפים (112ב-121ב),
ועבדכם הקטן אוחז עדיין בדף 114ב,
כך שמוקדם מדי להסיק מסקנות.

[שבע]

בהקשר לסוד כא - ("ומותר האדם מן הבהמה" / "נאמן פשוט, נאמן זקוף")
ציינתי בתגובתי הקודמת לספר "האמונה והבטחון" שבו נמצא הסוד בהרחבה.

דא עקא, שהנוסח הנדפס של "האמונה והבטחון" (כתבי הרמב"ן, ב, עמ' שפה-שפו) אינו מדוייק, לכן ראיתי לנכון לצרף סריקות מהקטעים הרלוונטיים, מכ"י קדום של ספר זה, הוא כ"י וטיקן 277, כתיבה ביזנטית, מאה יד, דף 138ב - התואמים (בגדול) לנוסח שאר כתה"י הקדומים של קטעים אלה.

[שבע]

כב

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כב.
("את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד וגו'")

בדף 114ב:
"ומה שאמרו את יי' אלה'יך תיר'א, ודרשו רבותי'נו [ע'ה' בו:] לרבות ת'למידי ח'כמים.
ר'ל' על החכמה - שממנה נקרא האדם חכם (*).

ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע - מלשון שבעה.
הרי כי כאן נכללו י' ספי'רות - הכתר, והחכמ'ה, והבינה שהיא יונקת ממנה, ותשבע [מלשון] - שבעה, הרי [כאן נכללו] י' ספי'רות".

(*) [השווה עם סוד ד ("מפני שיבה תקום"), ועם דברי הריקאנטי שציינתי שם].

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82ב.
נדפס בספר "שושן סודות" סימן ט.


להבנת הסוד - ראה דברי הריקאנטי בפירושו על התורה, פ' ואתחנן, במלואם (תוקן ע"פ כ"י פרמה 2983, כתיבה איטלקית, מאה יד, דף 164א; וינה 12a, כתיבה אשכנזית, מאה יד-טו, דף 489ב):

"את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע.
בעבור כי בגדר האהבה אי אפשר שלא תהא בה יראה, לכך היא מצות עשה יוצאת ממדת האהבה, ואמרו רבותינו ז"ל את לרבות תלמידי חכמים - לכבוד השפע הנאצל מן החכמה והנשפע ממנה.
ויש מפרשים כי יראת יי' הנרמזת כאן רומזת לכתר עליון יתב', ראיה לדבריהם: ראשית חכמה יראת יי', שהיא ראשית לחכמת אלהים, ועל כן המשיך כח היראה אל החכמה. ובירושלמי אמ'רו: אותו ואת תורתו, ר"ל על התורה הנבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם.
ובשמו תשבע - מלשון שבעה.
הרי בין הכל עשרה, רמז לי' ההויות".


וראה עוד זוהר פ' מקץ, רד, ב ("מאי תשבע, כמה דאוקימנא, למהוי מתדבק ברזא דמהימנותא. שבעה דרגין לעילא, עלאין על כלא, רזא דשלימו דמהימנותא, ורזא דשבעה דרגין דלתתא מנייהו, דאינון חבורא חד וקשורא חד אלין באלין, למהוי כלהו חד, ובגין כך כתיב: שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, וכלא חד וקשורא חד, ועל דא כתיב ובשמו תשבע, מלעילא ומתתא").


מצ"ב סריקות מדברי הריקאנטי:

[שבע]

כג

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כג.
("פירוש הקדיש")

בדף 114ב:
"פי'רוש יתגדל ויתקדש - מדבר על התפ'ארת, ר'צונו ל'ומר שיתעלה אצילותו עד המעלה של אצילות הגדול.
שמיה רבא - הוא התפ'ארת.
בעלמ'א דברא - העולם העליון.

אמן יהא שמ'יה רבא.
פי'רוש:
אמן - החכמ'ה.
יהא שמ'יה - התפא'רת.
ר'צונו ל'ומר שהתפ'ארת יתע'לה אצילותו באצילות החכמה העליונה.

ישתבח ויתפ'אר ויתר'ומם ויתנ'שא ויתע'לה ויתהד'ר ויתה'לל שמ'יה דקודש'א בריך הוא - [זה התפ'ארת.
לעילא מן כל ברכת'א] וגומ'".

את המוסגר הוספתי ע"פ כ"י ניו יורק בהמ"ל 8124, דף [7]א; ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82ב.

נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יא; "שושן סודות" סימן י.

[שבע]

כד

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כד.
("שתי נפשות שיש לו לאדם בשבת" / "שלש נפשות יש לו לאדם")

בדף 114ב:
"שתי נפשות שאמ'רו חכמ'ים שיש לו לאדם בשבת -
פי'רש הרב הגדול ר[בי]'נו יעקב (שיר) [נזיר] [ז"ל]
כי הנשמה החכמה מלמדת האדם לעשות רצון הבורא ית׳ברך וית׳עלה תמיד,
ואומרת (זו) [לו] עונג (ב)שבת, והוא מוסיף תאוה על תאותו,
ובמוצאי שבת אומ'רת לו: אל תוסף על מאכלך.
(אבל) [ועל] שנגרע[ה] תאותו - מוספת לו חולשא, ועל כן אמ'רו [רז"ל] שיברך על הבשמים.

ונרמז בזה, כי ג' נפשות יש לו לאדם:
נפש חכמה - (נפש) מתאוה (לעבוד לבורא) [לעבודת הבורא], שוכנת במוח האחרון.
ונפש החיה - מוספת שררה וכבוד, שוכנת בלב.
ונפש הבהמית - המתאוה לאכול ולשתות (ו)כל ימי [ה]שבוע שאדם עוסק, [ושוכנת בכבד]".


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 82ב,

בכ"י זה נמצא כאן תוספת דברים (בסגנונו של ר' משה די-ליאון; וכן נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יב):
"לכן השמר על נפשך ואל תתן את אמתך לפני בת בליעל במאכלות אסורות,
ויש אומ'רים אפי'לו במאכלות שהם מותרי'ם ואינם מועילים, כגון שיהיה טבעך קר והם קרים, או שיהיה טבעך חם והם חמים -
אסור לך לאוכלם לפי שיחל[י]או אותך ותמנע מללמוד כדי להכיר בוראך.

כי הסולם יש בו מדרגות לעלות, ומי שלא יתחיל מן המדרגה של מטה - לא ישיג המדרגה שלמעלה.

ולכן צוה בתחלת ילדותך להתחיל בברית מילה, כדי שתמצא סיוע, כמו שמצא אבי'נו יעקב עם המלאך, שנ'אמר וישר אל מלאך ויוכל.
ותקע כף ירך יעקב וכו', א'מרו ר'בותינו ז'ל': זו מילה, כלומ'ר בהאבקו עמו וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, כלומ'ר שנלחם עמו, ונצח יעקב אבי'נו ומלא אותו אבק, כיצד, כשהיה המלאך פושט זרועו לתפוש באבר מאיבריו, מיד אותו האבר היה טוחן אותו יעקב אבי'נו עד אשר דק, ולא היה יכול לתפוש.

וזהו טעם מילה, שימולו בן ח' ימים עד עשרה, כדי שיתמעט מן הדם שבלב, ויקל האדמימות ויתלבן, אז תותש כח הנפש השוכנת בלב, ותתגבר הנפש השוכנת במוח הראש. ועל זה הענין אמ'ר בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שיש לך ג'ם כ'ן להמול את ערלת הלב כדי להסיר את לב האבן מבשרכם, שנ'אמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
וזה הוא טעם מצוה ממצות לא תעשה, והיא על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ר'ל' שהוא מתנשה ממקומו ועולה.

טעם אחר יש בברכת מילה, שאומ'ר חתם באות ברית קדש... (= ראה להלן סוד לב)".


סוד דנן נדפס גם בספר "שושן סודות", סימן תקי.
ומופיע גם בכ"י ניו יורק בהמ"ל 1895, כתיבה אשכנזית, מאה יד-טו, דף 8ב, (ושם: "מלמדת לאדם לעשות רצון הבורא...").

מצ"ב מעט מ"מ אודות רבינו יעקב נזיר, ואכמ"ל

[שבע]

ערב שבת קודש, פה ברוקלין יע"א

כה

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כה.
("טעם לא תבשל גדי בחלב אמו")

בדף 114ב - "טעם לא תבשל גדי בחלב אמו. ה'[רב] ר'מ'בן ז'ל' אמ'ר כי התורה הזהירה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפני האכזריות שיחלוב האדם את הבהמה ויבשל היוצא ממנה עם בשר בנה, והוא הדין לכל [שאר] הבשרים".

ההוספות ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 83ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן נו; "שושן סודות", סימן תס.

וראה בפי' הריקאנטי על התורה, פ' משפטים ("לא תבשל גדי בחלב אמו. לפי הפשט הוא מפני האכזריות שיחלוב אדם הבהמה ויבשל בו היוצא ממנה. אך זה הטעם אינו מספיק לטעם איסור בשר בחלב. ושמא כי טעמו הוא בסוד הכלאים", ועיין שם עוד).

[שבע]

כו

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כו.
("ענין ראש השנה")

בדף 114ב-115ב:
"עניין ראש השנה הוא נקרא יום הדין, רמז לתשובה שהוא יושב בכסא הדין, ר'צונו ל'ומר הפחד.
ולכן אנו מתפללין ואומ'רים: ב'רוך א'תה י'י' (א'לקינו מ'לך ה'עולם) המלך המשפט.
ואנו עומ'דים לפני השם בתפילה - לבל ידין וישפוט אותנו במדת הפחד, כי אם במדת הרחמים שהוא התפ'ארת.

ועניין ג' ספרים (שנפתחו לפניו) [נפתחי'ם בר'אש ה'שנה] -
רמז לג' האבות, שהם החסד והפחד והתפ'ארת.
וספר של צדיק'ים גמורים - רמז לחסד.
ושל בינוניים - רמז לתפ'ארת. ועל כי התפ'ארת היא מידת הרחמים, והחסד יותר רחמני ממנו שנ'אמר עולם חסד יבנה, והיא המכרעת בין הדין {בגליון כ"י נ"י בהמ"ל 1883: נ'ראה ח'סר: והחסד}, והרחמים באמצע, על כן התפ'ארת נתון לבינוניים.
ושל רשעים גמורים - רמז לדין.
וכלל הדברים, כי המדה שאדם מחזיק בה - היא [היא] נמשכת אליו להעלותו ולייחדו אלה {בגליון: נ'ראה ל'י: אלא; ובכ"י נ"י הנ"ל גרס: אליה}, מכאן אמ'רו רבותי'נו [ז'ל'] ששכר מצוה מצוה וכו'.

וראש השנה שהיא בכלל (ד') [י'] ימי תשו'בה - רמז לי' ספי'רות,
ויום הכיפורי'ם - רמז לכל הספירות שהם מתעלים עד {וכ"ה בגליון כ"י נ"י הנ"ל, אך בפנים גרס: עם} התשו'בה. ולכן התפילה לתשוב'ה, וכן לשבתות ו[ל]ראשי חדשים, וזו כל כוונת האדם בתפילה.

ובאורו זכינו {בגליון בכתב שונה: וביאור זוכרינו; בכ"י הנ"ל: וביאורו זכרנו} לחיים - מגזירת יי' זכרנו יברך, ומגזרת בכל [ה]מקום אשר אזכיר את שמי, והוא השם המיוחד הנרמז בז'כר, והוא אלהי יעקב, ולמבינים ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב.
זכרינו לחיים, הזכירנו (אינו אומ'ר) [לא נאמ'ר] אלא זכרנו, כלומ'ר, נזכר בכח התשובה כדי שנזכר בזכירתינו לחיים.
וחיים - אלו משך [ה]חכמה והשכל, כדכת'יב והחכמה תחיה בעליה, וכת'יב מקור חיים שכל בעליו.

[אל] מלך חפץ בחיים,
אל - זו תשובה,
מלך - כח רחמים,
חפץ - כח הדין,
בחיים - [כח] כל דבר ודבר נקרא חיים.

וכתבינו בספר החיים - פי'רוש מדת הרחמים.
למענך אלהים חיים - כדכת'יב כל פעל השם למענהו. ולפי ששמו משותף בנו, כעניין שנ'אמר והכריתו את שמינו מן הארץ [ו]מה תעשה לשמך הגדול.
{בגליון כ"י נ"י הנ"ל: ר'צונו ל'ומר שקרא שם אדם, אדם בגימ'טריא מ"ה, וכן השם עולה מ"ה אותיות י'ה'ו'ה}
אלה'ים חיי'ם - כח [ה]תשו'בה עם כל [כח] הבניין.
וחוזר ומפרש כח רחמים וגבורה וחסד,
וחותם מגן אברהם - שהוא חסד.

מי כמוך אב הרחמים - כח (ותשו'בה) [התשובה] שהוא אב (לרחמים) [הרחמים].
זוכר יצוריו לחיים ברחמ'ים - פי'רוש כח היצורים שהוא יצרם ב[כח ה]דין, זוכר בכח הרחמים [הוא זוכר לחיים - וזהו תש'ובה. ובאיזה כח זכרם לחיים, בכח הרחמי'ם]. כלומ'ר, על ידי הרחמ'ים מקבל השפע מן התשובה.

וב'כ'ן' - פי'רוש בכח ע'ב' שמות, וזה'ו מניין ב'כ'ן'.
תן פחדך, כלומ'ר המשך כח הדברים העליונים.
ולפי שהעולם הזה דבר הנראה לעינים הוא מתחיל מכח הגבורה שהוא נקרא אשו הגדולה ונקרא פחד, והוא כמו כן התחלת המראות {בכ"י נ"י הנ"ל תוקן בין השיטין: המוראות} יותר מן החסד.

ופי'רוש הדבר, שימשך פחדו על האומות ועל [כל] מעשיך שהם בכח הדין של מטה הנקרא צדק.
ואימתך - לאיים עליהם, ותפש לשון המקרא, [כ]דכת'יב תפ[ו]ל עליהם אימתה ופחד.
על כל מה שבראת - העליונים מהן שהם בכח (הח' אמ') [הרחמים] {בגליון כ"י נ"י הנ"ל: נ'וסח א'חר: העליונים}.

[וייראוך] כל המעשים - שהם בכח הגבורה.
כל הברואים - [שהם] בכח חסד.

ויעשו כולם אגודה [אחת] - כל הבניין נקרא אגודה, כעניין שנ'אמר ואג[ו]דתו על ארץ יסדה.
[אחד] לא נאמ'ר אלא אחת, דבר שהוא מתייחד ונאגד באגד שהוא {בגליון כ"י נ"י: נ'וסח א'חר: שאינו} נפרד ממנו.

לעשות (רצונו) [רצונך] - לייחד הרצון בכח הדין שהוא שלם מכח [ה]רחמים.

שהשלטון - זה יסוד עולם.
לפניך - כ'מה ד'את א'מר לפניו ילך דבר.
{בגליון כ"י נ"י: מדר'ש אגד'ה בשעה שנתן ה'קדוש ב'רוך ה'וא תורה לישראל .. טרדו למלא'ך המות להפליגו בדברי'ם אחרים שלא יקנטר}

עוז בידך - כלו'מר מדת הדין של צדק שהוא נקרא עוז, הוא בידך, שהיא באה מכח יד השמאל, הוא שכת'וב אף ידי יסדה ארץ, שהיא מכח הגבורה.
וגבורה בימינך - וכח הגבורה שהיא בשמאל, מכח הימין הנקרא חסד, כמו שאמ'רו אש (יצאה) [יצא] ממים. ולכך לא נאמ'ר מימינך אלא בימינך.
ושמך נורא - הרחמים נקרא שם, שהוא אמצעי בין חסד ו[בין] גבורה. ולפי שהיא כלול (מצד) מכל צד נקרא נורא.
על כל מה שבראת - בכח הנצח וההוד.

ובכן תן כבוד יי' לעמך.
אחר שפי'רש כל הדברים היאך הם מתנהגים [בכח הגבורה, חזר ופיר'ש היאך הם מתנהגי'ם] בכח החסד, ואמ'ר תן כבוד - המשך משך הכבוד והחסד לעמך, (שאין) [שהם אינם] ראויים להתקיים אלא בחסד, ולפי שהם עמך - תן להם כבוד.

תהילה ליריאיך - זה כח (הגיבור) [הגבורה] שהוא כח היראה.
תקוה - כח [ה]רחמים, שהוא קו האמצעי.
פתחון פה - זה נצח.
שמחה - (מכח ההוד) [זה הוד].
ששון - (יחוד) [יסוד], פי' הנ'.
צמיחת קרן - צדק.
ועריכת נר - מכח התשוב'ה שנקראת נר (השם) [אלהים] נשמת אדם.

ובכן צדיקים - אלו (עושה) [עושי] צדקות שהם מכח [ה]רחמים. יראו - פחד האומות - וישמחו.
וישרים - שהן מכח הדין, יראו אימתו עליהם - ויעלוזו.
וחסידים - בתתו כבוד לעמו מכח [ה]חסד - ברינה יגילו.
ועולתה - כנגד המייחלים שיש להם פתחון פה - הזכיר קפצה פיה, שלא תקטרג.

בהר ציון משכן כבודך - זו שכינה.
עיר קדשך - זה [ה]רחמים.

ימלוך - בכח הדין.
אלהיך - בכח [ה]רחמים.
הללויה - בכח [ה]תשו'בה.

צבאות - כח רחמים שהוא מתרומם בכח החסד ובכח [ה]גבורה שהם (קורין) [קרויים] משפט.
והאל [הקדוש] - זו שכינה.
נקדש בצדקה - שהוא נקדש בכח רחמים שהוא קרוי צדקה".

תיקוני הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1833, דף 83ב-84ב; ומעט ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124, דף [7]ב.

נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן טז; "שושן סודות", סימן תקל-תקלו.

[שבע]

כז

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כז.
("ענין סוכות ופסח ושבועות")

דף 115ב-116א:
"עניין סוכות.
הסוכה רמז לחכמ'ה, והחכמ'ה נקראת בית, שנ'אמר בית נתיבות נצבה, ר'ל' שהוא בית לכל הספירות, כי היא מקפת הכל.
ושמיני של חג קרא הכת'וב עצרת היא, ר'ל' שהיא עצורה אצלו, ר'ל' כי הע'טרה עצורה לתפ'ארת. ועל הע'טרה אמרו רבותי'נו סעודה קטנה.
[ו]בכל יום של חג (הסוכה) [הסוכות] רמז לאחת מן הספי'רות של היום, והם מקריבים ע' פרים, [כנגד] ע' [אומות, ר"ל] כחות הממונים על ע' אומות.

וביום ז' של פסח לא נאמ'ר עצרת [היא], כי יציאת מצרים היתה בב' מדות, בתפ'ארת ובע'טרה, כמו שבארנו בטעם חמץ, והתפ'ארת עיקר. ועל כן אין הקרבן משתנה כאשר משתנה בסוכות.

ומה שאדם חייב לאכול מצה ולא חמץ בפסח, [חמץ] רמז למדת הדין [הקשה] שהיא חמוצה וקשה, ומצה רמז למדת רחמים [שהיא הת'פארת', ובעבור כי יציאת מצרים היתה בשתי המדות, שמדת] (ו)התפ'ארת (נתן) [נתנה] כחה בע'טרה להציל האוהבים ולהפיל השונאים. ובשביל שלא יקצץ אדם בנטיעות (אמר) [אחר] אכילת החמץ לאמר כי כל היכולת בע'טרה שפעל להם כי היא קצת ממידת הדין, צוה באכילת מצה שלא תזוז דעתו וכוונתו מן התפארת שהיא מדת הרחמים כעין המצה שאינה חמוצה וקשה. וזה[ו] שאמרו כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו בקום אכול מצה. וזהו סוד אכילת מצה [בפסח] ואיסור [אכילת] (ה)חמץ בפסח.

ועניין שבועות (כעיניין) [כענין] שביעי של פסח, לתפ'ארת ולע'טרה.

(ועיניין) [וענין] קרבן של (ראש השנה) [ר'אש ח'דש] רמז לע'טרה, כי (הוא) [היא] כח הלבנה כאשר ביארנו. וראייה לדבר מדרש ר' יוחנן מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, [מפני] חולשתה של לבנה. הכוונה בזה לרמוז על המעיינות הנמשכות {בגליון כ"י נ"י בהמ"ל 1883: והמתפשטות} והתחברות[ה] אל יסוד עולם. [וזהו שא'מרו ח'כמים: דבר שיצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא] [ו]לחכימא ברמ[י]זא".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 84ב-85א.

נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יז ("עוד עניין אחר על סוד סוכה"), ריש סימן טו ("סוד הפסח"), סוף סימן טו ("עניין שבועות"), סימן יד (ושם: "סוד עניין קרבן של ראש חודש..."); "שושן סודות", סימן תקסט-תקע.


הקטע האחרון "וענין קרבן של ראש השנה..." מופיע ג"כ בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, בפ' אמור, עיין שם.

[שבע]

כח

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כח.
("כוונות התפילות והברכות")

דף 116א:
"כלל (מניין) [מענין] [ה]ברכות [ה]אמצעיות של י"א {בגליון: נ'ראה ל'י י'ח'; וכ"ה בכ"י נ"י הנ"ל} ברכות, כגון אתה חונן וכל האמצעיות - כוונתו לתפ'ארת ביום, אבל בלילה לתשו'בה שהיא הבינה.
וראשי חדשים לתש'ובה אפי'לו ביום.
והברכות הראשונות של י'ח' ברכות והאחרונות, ובי' ימי תשובה, בין ביום ובין [בלילה] לתש'ובה.
אבל כל חתימות שבעולם צריך שיכלול י' ספי'רות {בגליון: כולן יחד}.

וכל הברכות שאין להם חתימה, כגון בורא [פרי] הגפן והמוציא, וכיוצא בהן, כ[ו]לם לתש'ובה.
אבל כל ברכה שסופה ותחילתה ברכה - תחילתה לתש'ובה וסופה לי' ספי'רות.

ושמענו כי (אמ'ר) הרב הגדול רבי'נו משה ב'ן' ז"ל [אמ'ר] כי לעולם יכוין אדם לתפ'ארת, חוץ מי' ימי תשובה (שיתכוין) [שיכוין] לתש'ובה. וחתימת הברכות לי' ספי'רות. וכשאומ'ר בברכות ב'רוך א'תה י'י א'להינו מ'לך ה'עולם א'שר ק'דשנו ב'מצותיו ו'צונו, ב'רוך א'תה י'י אלהי'נו חוזר לתש'ובה, מלך העולם א'שר ק'דשנו ב'מצותיו ו'צונו [חוזר] לתפ'ארת. ונקרא עולם על שש קצות, כי הוא מעמיד הקצוות ברצון סבת הסבות ובהמשכתו הש[ו]פע עליו".

תיקוני הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 85א-ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יא (ושם: "כלל מעניין..."); "שושן סודות", אמצע סימן תקע.

וראה לעיל סוד ט ("שיעור ב' פתחים"):
על דעת ה'ר' משה ב' ן' שאומ'ר כי כוונת כל התפילה לתפ'ארת
ולדברי האומ'ר כי כוונת כל התפילה לתש'ובה
עיין שם עוד.

[שבע]

כט

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

כט.
("הקשת")

דף 116א:
"(ומי) [ומה] שאמ'ר[ו] שהקשת מקום הציץ, ר'צונו ל'ומר לע'טרה, ופירושו כנגד הציץ.
וראיתי על זה ונראתה הקשת בענן [ר"ל] הכבוד אשר שם הכבוד, והענן ההוא והכבוד כאלו הוא דבר אחד".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 85ב.
נדפס בספר "שושן סודות", אמצע סימן תקע (ושם: "ר"ל בענן").


תוכן סוד דנן בקצרה - כלול בקובץ הסודות שצורף לפירוש הרקאנטי על התורה (וינציה רפג), בסוף ספר שמות, בד"ה "וענין שבועות" (שורה 2).

מצ"ב הקדמת "המעתיקים" לקובץ הסודות האנונימי ("מרב אחד מקובל לא נזכר שמו"), והקטע הרלוונטי.

[שבע]

ערב שבת קודש, פה ניו-יורק יע"א

ל

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

ל.
("הלוחות")

דף 116א, בגליון:
"וגם הלוחות ארכן ו' ורחבן ו' ועביין ו' -
רמז לעשירית שהיא מקבלת שפע מן התפ'ארת (שהיא) [שהוא] ו' קצוות שלמעלה [הימנה].
והלוחות רמז (לה') [לה] בעבור כן היא חסירה ו"ו, כי לחת כת'יב.
ועל ידה ניתנו (למשה) [על ידי מ'שה] רבינו ע'ליו ה'שלום".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 85ב.

[שבע]

לא-לב

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

לא.
("השבת" / ''זכור ושמור'')

דף 116א-ב:
"ומה שאמ'רו [ר'בותינו] ז'ל' זכור לז'כר, ושמור לנ'קבה שהיא הכלה, ועליה אמרו [רבותי'נו ע'ה': בואו ונצא] לקראת [כלה] שבת מלכה. מבואר מן הפסוק כי השבת [הוא] מן הז'כר [ומנ'קבה, שבת היא] ליי' הרי נ'קבה. שומר שבת מחללו הרי ז'כר. וכבדתו מעשות דרכיך {ממצוא} חפציך".

כ''י לונדון מטושטש כאן קצת, והשלמתי ע''פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 85ב; כ''י ניו-יורק בהמ''ל 8124, [8]א.
נדפס בספר "שושן סודות", סוף סימן תקע, וראה בספר "הנפש החכמה", סימן יב.

וראה ויקרא כג, ג: שבת הוא (ואו חרוקה) - הרי לשון נקבה.


לב.
(''טעם המילה'')

דף 116ב:
"טעם המילה למה אנו מברכין חתם באות ברית קודש,
כי שדי [הוא] חותמו של הק'דוש [ב'רוך ה'וא],
וכשראשו של אדם ושתי זרועותיו זקופות למעלה נראה כדוגמת שי"ן.
וכשהזרוע השמאלי' פשוט והימיני נח נראה כדוגמת ד'.
וברית מילה שהיא (כצורת) [בצורת] יו"ד - הרי שד"י.

ולאומות העולם [ש]אין להם ברית מילה - יהיה שד.

ושד"י הוא יסוד עולם, ועל כי התקרבו (על) [אל] הע'טרה והיא מדת הדין שודד בגימ'טריא שדי, שוד משדי יבא.
ז' צדיק {בגליון: נ'ראה ל'י: ז' צדיק יסוד עולם, ונקרא שד"י כי מנצח...}
ואומ' כי מנצח מערכות הכוכבים, וו' [כי היה] במזל שלא יוליד, אמ'ר [אני] אל שדי פרה ורבה.
והשם ברחמיו יראינו נפלאות מתורתו".

נדפס בספר ''שושן סודות'', סימן תסז (ושם: ''ואברהם היה במזל...''),
וחלקו בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יב.

כ''י לונדון מטושטש מעט, והשלמתי ע''פ כ''י ניו-יורק הנ''ל; וכ"י ניו-יורק 1883, דף 83א (= ראה לעיל סוד כד).

[שבע]

לג

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756):
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

לג.
("אדם וחוה, קין והבל ותאומותיהם'')

דף 116ב-117א:
"צריך אתה לדעת כי אדם וחוה כשנבראו בקומתן בצביונם ובדעתם נבראו, כי לא היו סבה אחר סבה כשאר בני אדם, כי מכח עליון נבראו.
ועלו למטה שנים, וירדו ז': קין ותאומתו, הבל ושתי תאומותיו, ואדם וחוה - הרי ז'.
ובריאת [ה]אדם [יש מאין] וחוה ולידת קין והבל [וג'] תאומות - הכל נוצרו ביום אחד, כי גם קין והבל ותאומותיהם מכח עליון נוצרו כאשר נוצרו אדם וחוה.
והיו ז' כנגד ז' ספירות, כי מכחם נוצרו. וגם היו כנגד ז' קני מנורה היוצאים מעיקר אחד כי מקשה היתה, כן שבע תולדות אלה: אדם וחוה וקין והבל ותאומותיהם מן הספירות כאשר הזכרנו, והם עיקר אחד בלי פירוד.

ועל כן לא נאסרו זה בזה, כי היו כולם כאחד בלא פירוד, כאדם וחוה (שהיו) [שהם] שניהן כאחד בדיו פרצופין נברא אדם, ואחרי כן נפרדו ויצאה חוה. ומטעם זה אמ'רו רבותי'נו ע"ה ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון, אלא שעשה חסד עם בניו.
והטעם, כי אדם וחוה ובניו ובנותיו נבראו ונעשו כאחד מכל אצילות העליון, שהוא שרש שהכל מתאחד בו. אבל האחרים הבאין אחריהם שנבראו סיבה אחר סיבה והיו נפרדים ומתפשטים לכאן ולכאן, כעין ענפי האילן שהם מתפשטים ונפרדים מן השורש והעיקר אנה ואנה, על כן לא היו ראויין להיות סימן ואות ליחיד המיוחד, ולכן אין הקרובים מותרין לבוא זה בזה, כי ראוי להם להתרחק ולעשות פירותיהם אנה ואנה, כענפי האילן שהם (מתפרשים) [מתפשטי'ם] לעשות ולהרבות פירות, ובזה רצון השם לפרות ולרבות.
ומהו שכת'וב ותוסף ללדת [את אחיו] את הבל, שהוסיפה לידה ולא הוסיפה עיבור, כאשר ביארנו כי אדם וחוה וקין והבל ותאומותיהם ביחד נבראו מאצילות כח עליון ית'ברך וית'עלה.

ועל כן נקרא שמו קין, כי הוא נברא מן הצד השמאלי שממנו יצר הרע שאינו חפץ כי אם בקניין והנא[ו]ת [ה]עולם.
והבל מצד ימין שממנו יצר טוב, מלשון הבל פיהם, כי היה נגרר אחרי רוחו ונשמתו השכלית, ועיקר סיבתו מן החסד, ובאותה מדה היה מתקרב ומקריב קרבנות ונרצית מנחתו שהיתה מבכורות צאנו שהן מצד החסד.
וקין הביא מזרע הארץ כמדתו, והמדה ההיא השמאלית נקראת לבעלי הקבלה: רוכב נחש, כי יצר הרע ממנו".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 85ב-86א (לאחר המלים "בדיו פרצופין" נוספו בכ"י זה דברים מסוד מח להלן, וכן סודות נב נה).
נדפס בספר "שושן סודות", סי' יג-טו, וראה בספר "הנפש החכמה", סימן נז.

הסוד ברובו מופיע ג"כ בכ"י אוקספורד Hunt. 352, כתיבה ספרדית, מאה ט"ז, דף 12ב (ושם: מטעמי הקבלה. אלהים יחנך בני, צריך אתה לדעת... לעשות ולהרבות פירות, ובזה הוא רצון השם. נשלם זה הטעם מטעמי הקבלה").


וראה בפירוש הריקאנטי על התורה, פ' בראשית, על פסוק "והאדם ידע":
"ודע כי עם קין נולדה תאומה אחת ועם הבל ב' תאומות ונשאום לנשים זהו שנאמר עולם חסד יבנה.
והנה בין אדם וחוה וקין והבל ותאומותיהם היו שבעה, רמז לשבעה קצוות.
ועל כן לא נאסרו זה בזה, כי כולן מכח עליון נוצרו ולא היו סבה אחר סבה.
ובענין העריות ארמוז יותר בג"ה (= בגזרת האל)".

וראה עוד בדבריו בפ' אחרי, על פסוק "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו".
והשווה לדברי רבינו עזריאל (כתבי רמב"ן ח"ב, עמ' תקמז: "והטעם בכל אלו...").


וראה עוד בארוכה בפי' רבינו בחיי על התורה, פ' אחרי מות (ויקרא יח, ו):
"והנני מבאר לך טעם איסור העריות.
דע כי הקורבה על ג' חלקים,
האחד - קורבה שלא היתה שם פירוד מעולם.
השני - נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם.
השלישי - קרובים בשאר בשר שהיו נפרדים כבר.

קורבה שלא היתה בה פירוד מעולם - מותרין לבוא זה בזה, כעין קורבת אדם הראשון עם בניו ובנותיו שהיו כולן מותרין לבוא זה בזה, כעין השורש המתאחז בענפיו. והוא שדרשו ז"ל: עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו הבל ושתי תאומותיו, כי היו שבעתם סימן ליחוד, כעין שבעת קני המנורה היוצאים מעיקר אחד, כן היו התולדות האלה מעיקר אחד ומשורש אחד, כעין אדם וחוה שהיו שנים והיו זה מזה. ועל זה דרשו רז"ל (ראה סנהדרין נח, ב) ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון, אלא שעשה חסד עם קין ונתן לו בתו, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. וקורבה זו שמעולם לא היתה שם פירוד - היו מותרין אלו באלו, לפי שהיתה בריאתם כאחד, כעין השורש שהכל מתאחד בו.

נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם - מותרין לבוא זה בזה גם כן, שכיון שהיו רחוקים ונפרדים מותרין אלו באלו, כעין הענף הנכרת מהאילן שנוטעים אותו להחזירו שורש, כן הרחוקים ראויים להאחד ולהעשות שורש.

הקרובים שהם קרובים יותר מדאי - אסורין לבוא זה בזה, לפי שהיו נפרדים כבר.
ועל זה נכתבה פרשה זו של עריות, שהתורה תאסור הקרובים שהיו נפרדים כבר קודם הקורבה ההיא, לפי שאי אפשר לנפרדים שיהיו אות וסימן ליחוד, כיון שהיה פירוד ביניהם כבר.

וכלל הדבר:
הותרו הרחוקים לבוא זה בזה, כדי להראות סימני היחוד.
ונאסרו הקרובים יותר מדאי לבוא זה בזה, לפי שהיה ביניהם פירוד, ואין בתולדות אלו סימני היחוד כיון שלא נבראו בריאה אחת כענין באדם וחוה והבנים.

ושא עיניך וראה, כי הענפים צריכים שיתאחדו עם השורש, וזה טעם היתר הרחוקים; וכן השורש שיתפרדו הענפים ממנו, כי לא תתפרסם מעלתו כי אם על ידי הענפים, וזה טעם הקרובים, וזה טעם הפרשה באיסור העריות שכל הבא עליהן כאילו מקצץ ביחוד.

ועל כן נזכר השם המיוחד בתחילת הפרשה של עריות, הוא שאמר אני ה', והבן זה".

וראה עוד שם, ויקרא כ, יז.

מצ"ב סריקה מכ"י פרמה 2654, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף רפז, א (בתוך ליקוטים - שלדברי ג"ש: 'נלקטו בלי ספק ע"י אחד מתלמידי הרשב"א'):
"מלשון ר' עזריאל ז"ל"

[שבע]

לד-לה

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

לד.
("הוא ובית דינו"')

דף 117א:
"אמרו רבותי'נו כל מקום שנ'אמר ויי' - הוא ובית דינו. ר'צונם ל'ומר [על] הע'טרה (הוא) בית דינו, כי על ידה נפרעים מן הרשעים, שנ'אמר הלא את היא המחרבת [ים, הלא את היא המחצבת] רהב מחוללת תנין. [ו]היא נקרא'ת בית, ועליה נאמ'ר אנכי האל בית אל".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 86א-ב.
נדפס בספר "שושן סודות", סוף סימן טו.


לה.
(''איסורי אכילה'')

דף 117א:
"טעם על מה אסרה [תורה] אכילת חלב ודם וכל השרצים וכל הדברים הנאסרים באכילה.
יש לך לדעת ולהבין, כי לא נברא האדם אלא לדעת [ו]להכיר [את] בוראו, והדם הוא הנפש הבהמית.
ואף כי יש בבשר (מתולדות) [מתולדת] הבהמות, לא יזיק (בו) [כי אם] בהתעכבו {בגליון: נ'ראה ל'י בהערבו; בכ"י נ"י הנ"ל: בהתערבו} מעט בגוף ישתנה הבשר וישתנה (תולדות) [תולדת] הבהמית ותלך לה.
אבל הדם אינו משתנה בהכנסו בגוף, כי תכף שהוא נכנס הוא מתערב עם דם האדם (שהיא) [שהוא] הנפש השכלית, [ונמצא כי הנפש השכלית והנפש הבהמי'ת] מתערבות ויאטם לב האדם, [ו]על כן לא יוכל להשיג לדעת בוראו, מפני נפש הבהמי[ת] שבו.
ועוד כי תהיה נפש[ו] מקולקלת, ובהלקחה אל האלהים אשר נתנה לא {בגליון: נ' תוכל} להשיג למעלתה, מפני הטנפה בנפש הבהמית.
והוא הדין {בכ"י נ"י: וה"ה, ובגליון: והוא הטעם} לחלב, כי ידוע לכל יודע, כי החלב מטמטם.
והוא הדין {שם: וה"ה, ובגליון: והוא הטעם} לבשר בחלב שהוא מטמטם בהתערבם יחדיו, כי החלב נעשה מן הדם, ובהתהפכו לחלב תאבד (אטימתו) [אטמותו], והתערבו עוד (אל) [עם] הבשר - יחזור לכוחו הראשון ויאטום הלב.
והוא הדין לכל הדברים הנאסרים באכילה שמטמטמים הלב, שנ'אמר (ונטמאתם) [ונטמתם] בם, אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמתם בם.
כך קיבלתי [מפי] יצחק {בכ"י נ"י: יצ'} ש'ל, והוא הנכון (לעיניי כפי) [לפי] ראות עיני[ם], ו[ב]אמת כן הוא".

ייתכן והשורה האחרונה: "כך קיבלתי... ואמת כן הוא"
הינה כותרת לסוד הבא - סוד לו - ("סוד השם המיוחד")
והיא לא קשורה כלל לסוד דנן.

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1833, דף 86ב.
נדפס בסוף ספר "הנפש החכמה", סימן ס
(ושם: "כך קיבלתי מפי הרב, והוא הנכון").

וראה בספר "שושן סודות", סימן קסג-קסד,
(בכותרת: "אמר המחבר, אחרי השבח והודאה לאל עליון והעיון בספרי החכמים הקודמים והמתאחרים גדולים אשר בא לידינו בנתינות הטעם לאיסור המאכלות לקטנו מהם התוכות וסולת והשלכנו מהם הקליפות והפסולת").

וראה בפירוש הריקאנטי על התורה, פ' ויקרא:
"עוד יש טעם אחר באיסור אכילת החלב והדם - יתבאר בסוד איסור המאכלות בגזירת האל
(ראה בדבריו בפ' שמיני, ע"פ "דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו"),
כי הם מטמטמין הלב בהתערב דם נפש הבהמית עם דם האדם לא תוכל הנפש ההיא להשיג בוראה מפני נפש הבהמית שבו
כי תהיה נפש מקולקלת בהלקחה אל האלהים אשר נתנה לא תוכל להשיג מעלתה מפני שנטנפה בנפש הבהמית
וידוע לכל כי החלב והדם מטמטמין את הלב".

[שבע]

לו-לז

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

לו.
("סוד השם המיוחד"')

דף 117א:
"ו[ב]אמת כן הוא סוד השם המיוחד [הוא הש'ם של ד' אותיות] על דרך הנסתר הוהי, ואשרי המבין סוד זה, ואשרי יולדתו, כי בשם הזה מושכל ומובן כל יסוד הפועל מדרך המרכבה.
ולמבינים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 86ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן ס.

לעניין כותרת הסוד "ו[ב]אמת כן הוא..."
ראה מה שהערתי בסוד הקודם - סוד לה.
וראה במצ"ב - צילום מכתב-היד.



לז.
("מי כמוכה באלים ה' "')

דף 117א:
"אבי"ג קיבלתי מר' אליעזר מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקודש, תרי כמוכה מלאים ה"א, רמז לי' ספי'רות.
וכן הפי'רוש מי כמ[ו]כה באלים השם (הנאחד) [הנאחז] בי' ספירות.
הרי לך רמז לי' ספי'רות מן התורה".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 86ב (ושם: "קבלתי מר' אליה", וכן נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן ס).

ייתכן והמלה הראשונה בכותרת הינה קיצור לשם "אביגדור".

וראה עוד בספר "מאירת עינים", לרבי יצחק דמן עכו, ריש פרשת בראשית, ופרשת ויקהל.

[שבע]

לח

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

לח.
("האלקים הרועה אותי, המלאך הגואל אותי"')

דף 117א-ב:
"אמ'ר ר' לוי קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דא[י]לו בגאולה כת'יב המלאך הגואל אותי, וא[י]לו במזונותיו של אדם כת'יב האלהים הרועה אותי.
ג' מעלות כתובות בפסוק זה:
הראשונה - זכות אבות, [האלהים אשר התהלכו] אבותיי [לפניו].
השנייה - האלהים הרועה אותי, מלשון ריעך וריע אביך [אל תעזוב], ר'צונו ל'ומר המדה הנדבקת בו, זה התפ'ארת שנתנה ליעקב.
השלישית - המלאך הגואל אותי. ובאלה שמות רבה: הנה אנכי שולח מלאך [לפניך] לשמרך [בדרך], מלשון התרגום מטרת. וז[ה]ו הע'טרה, כאשר פירשנו".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 86ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", ריש סימן סא.