ז"ל על מחשבת הפילוסופים בענין התפילה ושאר מצות, בתוקף חמדת לשונו הטוב והנעים, וזה לשונו:
ובעונותינו שמענו שיש אנשים בישראל פורצי גדר ומחיצה / בודים דבר מלבם להשליך אמת ארצה / ויראו ראשי הבדים החוצה, להוציא דבת התורה רעה / [ו]לדבר על יי' תועה, לאמר שאין המצות רק מקצתם לשמור בריאות הגוף, ומקצתם לשמור ממונו / את כל רכושו אשר רכש מקנה קניינו, ומקצתם לשמור יישוב המדינות והעיירות / והכפירה ובאירות (= ע"פ יהושע ט, יז), ואינה לעונש ולא לשכר / ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר. וכהנה רבות עד אין חקר / יסכר פי דוברי שקר, חשבו מחשבות למצוא להם סבות / למען עשות את כל התועבות, תעו אחר חכמת היונים / ויהיו לאחור ולא לפנים, והלא הדינים השוים אסור לדון בפניהם / קל וחומר ללמוד דבר מפיהם. ומאמר מפורש / הנה נדרש, והלכה רווחת שאין לדחותה / הלומד דבר מן המגוש חייב מיתה (= שבת עה, א). סמכו על דברי חכמי הגוים / עזבו מקור מים חיים, פרקו עול תורה / ואולת קשורה, וזאת לא זאת כי מפי ספרים יחכמו / חלק לבם עתה יאשמו. וכל אחד בסברתו בוחר / ויתהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, נמשכו אחרי מדי ופרס / ויון ותובל ומשך ותירס, חלילה לנו מן האמונה המגונה / שלש הנה לא תשבענה, ועוד אחרת מצאתי און / וארבע לא מצאו הון, כחידוש והשגחה וגמול / וערוך מאתמול, (במטרס) [במסורת] בידינו מאבותינו / אם לא תאמינו לא תאמנו, ושפתים נעות בתפלה באדם המדבר / נוטפות מור עובר, וכל מי שיש לו ספק בענין זה / מגואל הוא וניבו נבזה, ולא בא בידו כך אלא מתוך סברא שסבר / כי לא יעשה יי' א-להים דבר, והמאמינים יהולל / ומלין לצד עילאה ימלל, הרחיב פיו על החסידים / ו[י]לעג על היהודים, מי יתן החריש ושתק / תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, האומ'רים שהעולם קדמון / לא נוצר לא נברא, ובאונו שרה, וכדי לרמות את ההמון / כתב משה את התורה, בראשית ברא. ואין השגחת הבורא ית' מגלגל הירח ולמטה לא להיטיב ולא להרע / כי קצר המצע מהשתרע. ואין שכר לצדיקים ולא עונש לרשעים / ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומאושריו מבולעים. ואין צורך לתפלה רק לטהר המחשבה / וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. טובים מהם בני הנכר / אשר להם שכר, המאמינים שהעולם חדש ויש השגחה על כל הנברא / ויש שכר לעושי מצוה ועונש לעוברי עבירה.
ואלו הם ראיותיהם ודבריהם / ועצמותיהם למיניהם, אם העולם מוכרח להבראות כבר נתחייב הקדמתו / ואם נמנע מלהיות אי אפשר מציאותו / ואם אפשר מי נושא אפשרותו.
יבושו ממחשבותיהם / יפלו ממעצותיהם / ברוב פשעיהם. הלא ידעו שאי אפשר לדעת איך יפעול הפועל פעולתו עד שנדע אותו, ואם כן איך יחשבו לדעת איך היה נושא הבורא האפשרות הזה / אלא אם כן נראה לו בנבואה או במחזה. ודבר מבואר עוד כל הצריך לזמן הזמן יקדמנו / ולאשר לא עמל בו יתננו, נמצא הזמן מפריד בין הסבות ובין מסובביהם / חלק להם, וכל הנמצאים מכח תנועת הגלגל מאחרים וקודמים / לאורך ימים. תגלה רעתם [ב]פירוש פסוק מפי עליון לא תצא / כבושת גנב כי ימצא, כי החכם המכיר השכל בחכמתו / גם השכל יכיר אותו, ואם השכל ישגיח בו ויכירנו / יי' לא יעזבנו, ותגמולם על ההשגחה נלוה / ויכלו באפס תקוה, והלא הם תמיד מזהירים / הנה הם אומרים, קנו לכם חכמה כי הוא השלימות / הוא ינהגנו על מות, במות האדם תשאר החכמה / והאדמה תשאה שממה, ואם כן כבר קנינו / חיים לנפשנו, כי כל מצוה שהשכל מחייבה / א-להים בקרבה.
וכן יאמר[ו] שאין התפלה רק להזכיר תמיד במחשבו / והחי יתן אל לבו, כי הוא היסוד הראשון / ואין יתרון לבעל הלשון, ויותר נאה ומקובל רצוני / כי אין מלה בלשוני, וחיתוך התפלה בשפתים כסל למו / חטאת פימו דבר שפתימו, וכל פוצה שפתיו נותן תפלה / וכל פה דובר נבלה, החפץ לו במאמרים / וקול כסיל ברוב דברים, הלא-ל יסכן גבר בבקשתו / להציל לו מרעתו, על כן לא תועיל לו התפלה / אשר עשה לתהלה, על אחת כמ'ה וכמה בקשות ותחנונים ולחשים / העניים והאביונים מבקשים, ולא ישאל החכם צרכיו רק מפני ההמון הסכל / כי השקט לא יוכל. ומה יתרון לגוזל שינה מעיניו ומעפעפיו תנומה / ויבא החדרה ויבך שמה, יקום בחצות לילה להפיל תחנה ותפלה / ולהרבות שבח ותהלה / במלכו וא-להיו ופנה למעלה, והיה כי ירעב ילחך עפר להשביע נפשו / ולצמא יוריד על לחיו דמעות מעיניו ומראשו / ישתה וישכח רישו, אם יקראנו לא [יפנה / אם יצעק אליו לא יענה] (יעננו), ומי שלא ישיגהו רעיון / איך יתארהו הגיון, ואשר איננו גוף / ולא כח בגוף - איך נאמר לו עננו / קומה והושיענו, ומה מועיל באמרי לו ברוך אתה / מה עשיתי עתה.
לא האמינו בברכה אשר בדברי רז"ל נזכרת / פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת וכו' (= ברכות ז, א). ויש לנו לדעת מי שהברכות שלו / מבן אדם פעלו, ואמ'ר לו שיברכהו / הלא דבר הוא, העירו על זה מחשבותיכם / כי [לא] דבר רק הוא מכם. ומאמר מאיר שחקים / שהב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים (= חולין ס, ב), ואילו לא היתה התפלה רק הודאה לבדה / מרבים העם להביא מדי העבודה, ולמה יתאוה לתפלתם של צדיקים יותר משאר אנשים / כל העדה כלם קדושים. ופקח עינים על מאמר מבואר ותחזה / כל זמן שישראל חוטאים עשו לפני כסדר הזה (= ר"ה יז, ב).
ואילו לא נזכרו הברכות והתפלות בדברי רז"ל הקדושים / הלא כתבתי לך שלישים, ספרי עשרים וארבעה / ומלאה הארץ דיעה, כמו שמצינו פסוק מבואר לא תשאל איפה ואיה / ויתפלל בעדך וחיה. ומי יכתוב כל המקראות והמאמרים אשר על התפלה מעידים / אשר נתן המלך ליהודים.
אוי לאוכל את בשרו / ועוכר את שארו, עקשי לבבות / טמאי מחשבות, נלוזי מעגלות / יושבי אפלות, במחשכים נסתרים. השם מסך בקרבם רוח תועה / אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, במחשבותם שגו ובדבריהם תעו / גם הכלים לא ידעו, במי חכמי הגוים יחזיקו / ובילדי נכרים יספיקו, ואשר אחריהם נמשכו / לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, עוזבי דרכי התורה הסלולות / ילכו ארחות עקלקלות.
והלא בענין נדרים / שהם חמורים, אם לא [היו] פיו ולבו שוים בטל הנדר / ופרץ הגדר, כ'ל ש'כן עניינים אחרים / דברים שבלב אינם דברים. ובאמרם עבודה שבלב (= תענית ב, א) להחמיר ולא להקל אמרו / את משמרת יי' שמרו, והאמת תפתח שפתיה / ועולתה קפצה פיה, ולא תהיה תפלה רק הסכמה מקובלת לבעליה / לקחתי אותה ואקרב אליה, הלא ההסכמה תתן כח לכל אומה ואומה / ולאין אונים עצמה, וכל הפורש מתקנה מקובלת בעמו / [משא] אשר יסדתו אמו, ידחה שכלו בשתים ידים / כי עשה יעשה לו כנפים.
על אחת כמה וכמה תפלה תקנוה על פי החכמה / לתת לפתאים ערמה / לנער דעת ומזימה / ומקובלת בהסכמה, לבד מצוה ידועה בפסוק נבר / לא תסור מן הדבר.
והאבות הראשונים / קבעו להם זמנים / לבקש תפלה ותחנונים, ביום - שחרית ומנחה / (הנקראת) [הנקראים] עמידה ושיחה, ובלילה ערבית ידועה / הנקראת פגיעה.
וכל הפורש מתקנת התפלה / בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, ויאבד מקרב עמו / ולא יכירנו עוד מקומו, וכבהמות נדמו כל ענייניו / ובמה יתרצה זה אל אדניו.
ועונש המאבד שכלו נלמוד מן ההורג עצמו / ושפך את דמו, שהדין נותן כן / אם על התפל חייב על העיקר לא כל שכן. ואם יטעו בפסוק רצון יראיו יעשה / ומספחתם פשה תפשה, תשובתם בצדם אודיעם / ואת שועתם ישמע ויושיעם. וזאת לא זאת כי על תפלת רשות ונדבה / לא בהכרח ולא בחובה - נאמר זה וכל כיוצא בו / מאת כל איש אשר ידבנו לבו.
ואם יבאו לפטור עצמם בהתעסקם בחכמה / יעטו חרפה וכלימה, שאין דברים הללו אמורים אלא במי שתורתו אומנותו / היא כסותו לבדה היא שמלתו. והמעמיד עצמו שלא יבקש מלפניו / יראה יי' ורע בעיניו, והשיב ישיב לאיש גמולו / לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. והפוטר עצמו מתפלת חובה / בהדבקו בשכלו במחשבה / גם זה הבל ורע'ה רבה. אוי לנמשכים אחריהם ולדבריהם יפנה / יען היותם משענת קנה.
ועתה לא עמנו ריבם רק עם מ'שה ר'בינו ע'ליו ה'שלום ו[עם] כל נביא וחוזה / אשר מחזה שדי יחזה, כותבי תורה נביאי'ם וכתובים / כאחד טובים, ועם רבי'נו הקדוש אשר כתב המשנה / עדות יי' נאמנה, ועם רבינא ורב אשי כותבי הגמרא / מצות יי' ברה, ויתר רבותינו כותבי ספר אגדה / כל כלי חמדה, שלום להם שלום למשנתם / יבא שלום ינוחו על משכבותם.
אלה הם עדי נאמני* / אשר להם הריב לפני יי', ומובטח אני בהם / כי יי' יריב ריבם וקבע את קובעיהם, והפועל שהכל פעלו / [הוא] יריב לו.
השם למענו ישיב אל דרך ישרה כל תועה / ולא תהיה עדת יי' כצאן אשר אין להם רועה, וישפוך עליהם לטובה את רוחו / ישיב המלך את נדחו*, לא יטוש יי' עמו / בעבור שמו, ויפתח לנו שערי חכמה / כי אנחנו הבונים את החומה, ויעזור ויסמוך אותנו ללכת אחריו ולשמור מצותיו / ואת עדות[י]ו ואת חקותיו.
ע'ד כ'אן תוקף לשונו ז'ל'ה'ה'.
