הודעהעל ידי הולשטיין » ב' אפריל 09, 2018 3:54 pm
כשנאמר בתורה "וכבס בגדיו" לא תמיד ברור האם הכוונה לכיבוס או להטבלה לצורך טהרה. המפרש הראשון אונקלוס מבחין בכך בעקביות. כיבוס של טהרה הוא מתרגם "ויצבע לבושוהי" ואילו כיבוס שעניינו ליבון וניקוי כגון "וכבסו שמלותם" הוא מתרגם "ויחוורון". וכדברי רש"י בפרשתנו (יג,יח) "תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לִבּוּן, ויתחוור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע".
התרגום הזה עשוי להיראות לנו במבט ראשון כמוזר, שכן בתפיסתנו יש לשורש צב"ע רק את המשמעות של הענקת גוון חדש לדבר, ואילו טבילה במים שאינה משנה את גונו של החפץ לא נראית לנו קשורה לצביעה. אלא כאשר נבדוק במקורות חז"ל ניווכח שאכן כלי או כל חפץ שניתן עליו צבע, לא נקרא "צבוע" [אלא "מצוייר" וכיו"ב]. אין כותל צבוע או כוס צבוע [עריכה: העירוני שמצינו בנגעים "בתים צבועים" מה שמערער את הקביעה הזאת, ויעוי' קדמוניות התלמוד 445]. "צביעה" משמשת לבגדים וצמר שדרך צביעתם הוא בטבילה (ולא במריחת צבע). הרי שלצביעה בלשון חכמים יש קשר אדוק ועקבי להטבלה.
לעומת זאת, במסכת סוטה כב: מצינו דבר יחידאי (לפו"ר) - המלה "צבועין" במשמעות בני אדם שאין תוכם כברם. וז"ל: אמר לה ינאי מלכא לדביתיה, אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
מתוך הענין וההרחבה "שדומין לפרושין..." נוח ורגיל לפרש הכוונה ל"אנשים צבועים" כמשמעותה בימינו - שמתחזים ליראי שמים ובלבם ומעשיהם רחוקים הם מכך. לכאורה לא מצינו חבר לכינוי שכזה במקורות חז"ל (ככל שידי משגת).
אלא שעל פירוש זה, אף שהוא פשוט בעיני כל, יש להעיר: א', מתוך ההקבלה ל"פרושין" ו"שאינן פרושין" משמע שגם ה"צבועין" הם כת שאפשר לזהותה (ורק צריך לדעת להיזהר מהם), ולא אי אלו מתחזים בודדים. ב. כיצד אפשר להזהיר מפני מתחזים? הרי זו אומנותם.
אולי אף כאן, אפשר לפרש "צבועין" ככינוי ל"טבולים" (אנשים מרבי טבילה)?
מצינו בגמרא שהתייחסו דרך גנאי ל"טובלי שחרין". בגמרא לא מבואר שזו כת. אבל בתוספתא מבואר כן להדיא וז"ל במסכת ידים פרק ב, כ: "אומרין ביתותיים, קובלני עליכם פרושים מה את בת בני הבא מכח בני שבא מכחי הרי יורשתני בתי הבאה מכחי אינו דין שתרשני. אומרין פרושין, לא אם אמרתם בבת הבן שכן חולקין עם האחין תאמרו בבת שאין חולקת עם האחין. אומרים טובלי שחרין, קובלני עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה". הרי שהוזכרו ג כתות, בייתוסים, פרושים, ו"טובלי שחרין" שכל עניינן בריבוי טהרה. ויש מזהים אותם עם האיסיים.
יתכן שבין שאר כינויי הגנאי הם נתכנו "צבועין" על שם טבילותיהם המרובות, שזה היה עיקר גדול להם, וינאי המזהיר מן ה"צבועין" התכוון לאותה כת של טובלי שחרין. ויונח ללפי זה מה שינאי מנגיד את ה"צבועין" לכתות אחרות - בדיוק כמו בתוספתא הנ"ל.
ומצינו בברכות כב ובירושלמי מעשה באדם שניסה לפתות לדבר עבירה ונמנע בגלל היעדר מ' סאה לטבול בהם. אולי אף הוא הושפע מאותם טובלי שחרין שראו בטהרה חזות הכל, ואולי חשבו שהיא מכפרת על עצמה של עבירה, וא"כ הרי לנו סיבה נוספת ל"בטלוה לטבילותא" - אחר שהיו שטעו בה עד כדי שהורו לעצמם היתר לחטוא בחמורות. ומובן גם הרמז "שמעשיהם כמעשה זמרי".
[החכם ר"י לויפר הוסיף לי שלדעת רש"י אף 'בית הצביעה', דהיינו "מקום שנקיי הדעת צובעין" לדעת רבי יוחנן (חגיגה כב:) היינו שהם מטבילים שם את אוכלם בחרדל או בחומץ (רש"י שם ד"ה צובעין). ועוד, לפי כמה מן המפרשים פירוש המילה "סְרוּחֵי טְבוּלִים" (יחזקאל כג, טו) היינו צבועים, כמו שכותב רש"י שם לכאורה. ומפורש הוא יותר בלשון רד"ק שם "טבולים אומר על הצניפים הצבועים במיני צבעונים; 'טבולים' רוצה לומר טבולים בצבע, כמו ויטבלו את הכתנת בדם". נראה אם כן שהקשר בין הצביעה לטבילה הוא עמוק יותר משנראה על פניו. אכן לשון ארמית המקרא הוא בדניאל (ד,כב) "וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין" שפירושו 'אותך יטבלו' כלשון רש"י שם.]
נערך לאחרונה על ידי
הולשטיין ב א' אפריל 15, 2018 2:52 pm, נערך 4 פעמים בסך הכל.