הודעהעל ידי דרומי » ו' אפריל 20, 2018 10:43 am
רעיון עמוק ולא פשוט בכלל! אבל אולי יעזור קצת
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א, ח; הפטרת פ' ברכה)
בדברי משה רבינו, בדרך כלל, כאשר הוא בא להזהיר על דברי התורה, הוא משתמש בלשון נקבה: "התורה הזאת", וכמו בדבריו לפני מותו : "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת";
אולם ביהושע מדובר על התורה בלשון זכר, "ספר התורה הזה".
ויש לומר בביאור ההבדל – בדרך החסידות:
יש מדרשי חז"ל שבהם התורה נחשבת ל"חתן", המשפיע, ואילו בני ישראל הם ה"כלה", מקבלים מהתורה ; ויש מדרשים אחרים שבהם נאמר להיפך, כי בני ישראל הם ה"חתן", והתורה היא ה"כלה" המאורשת להם .
ומבואר על כך, שהדבר תלוי באופן הלימוד של האדם [ראה לקוטי תורה ברכה צד, א. שיר-השירים לט, ג] :
יש שהאדם נמצא במדריגה נעלית ביותר, והוא לומד "לשמה", דהיינו - לשם התורה: על ידי הלימוד שלו הוא מוסיף כביכול בתוך התורה עצמה ממדריגתו הנעלית – ואז התורה נחשבת לו כ"כלה" המקבלת מה"חתן";
ויש שהאדם נמצא במדריגה נחותה יותר, ואז הוא חושב על עצמו ועל התועלת שלו, ואז הוא מצפה (לא שהוא ישפיע בתורה, אלא) לקבל תועלת והשפעה מהתורה – ובמצב כזה מובן שהתורה היא ה"חתן" והאדם הוא מקבל ממנה כ"כלה".
וזה הוא ההבדל בין ימי משה לימי יהושע:
כאשר היו ישראל במדבר, בימי משה, היו דור דעה ואוכלי המן, לא היו להם טרדות הפרנסה והם לא נזקקו לדאוג לעצמם, ואם כן, לימודם היה קרוב יותר להיות ללא מחשבה על התועלת האישית אלא רק "לשמה", בשביל להשפיע בתורה – ולכן התורה נחשבת אז בלשון נקבה, "התורה הזאת", כי היא 'מקבלת' מהלומדים אותה;
אולם בימי יהושע, כאשר הפסיקה ירידת המן והאדם צריך לדאוג בכחות עצמו לפרנסתו וכו', מובן שיש יותר אפשרות שהלימוד שלו יהיה לשם עצמו, הוא חושב גם על התועלת והברכה האישית שהוא יקבל בזכות עמל התורה – ולכן התורה נחשבת אז בלשון זכר, "ספר התורה הזה", כי היא ה'משפיע' לבני ישראל הלומדים אותה.
(אגרות קודש ח"ח ע' קעא)