פורום אוצר החכמה

בבבלי ברכות פרק מי שמתו (דף כד ע"ב בדפוסים המצויים): "מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא, כאן מלמעלה כאן - מלמטה".

ברש"י דפוס שונצינו רמ"ד: "למטה - מפיח בקול".
וכן הוא בדפוס ויניציאה ר"ף (דף כה ע"ב) ובדפוס ויניציאה רפ"ט ובדפוס ויניציאה ש"ח ובדפוס קושטאנדינא שמ"ג ובדפוס שאלוניקי שנ"ב (דף לז ע"א) ובדפוס אמשטרדם תע"ד. ומן הסתם כן הוא גם בשני דפוסי פיזארו, ויתכן כי גם בדפוסי ספרד ופורטוגל וקושטא. ולא בדקתי בהם כעת. ועוד יש כמה דפוסים שלא בדקתי בהם.

אך בדפוס ויניציאה ש"ו (יושטיניאן): "למטה - מפיח בקל". וכן הוא בדפוס בסיליאה של"ט ובדפוס קראקא שס"ב (מן הסתם כן הוא גם בדפוס קראקא שע"ו הקטן) ובדפוס לובלין שע"ז ובדפוס אמשטרדם ת"ד ובדפוס פרנקפורט דאדרה תנ"ז.

ורצו"ב דברי האחרונים מחיפוש פשוט (מן הסתם בחיפושים נוספים תהיינה תוצאות נוספות):

מגן אברהם סימן קג
המתעטש - פי' רש"י מפיח בקול ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא (מע"מ) וצ"ע מ"ש ובדפוס לובלין איתא מפיח בקל ונ"ל פי' דקאי אדלעיל מניה דאיתא התם אלא עיטוש אעיטוש קשיא וכ' רש"י וליכא לחלק בין אונס לרצון דאין עיטוש אלא לאונסו ומשני כאן מלמעלה כאן מלמטה ולזה פירש"י מלמטה מפיח בקל כלומר ואינו בא מחמת אונס וברי"ף בפירש"י איתא רק מפיח וכן עיקר דאי איתא דיש חילוק ה"ל לגמרא לחלק ולשנויי דר' הפיח בלא קול וא"ל דא"כ מנא ידעי י"ל דמכח הרחקה שהרחיק דע"כ אפילו בלא קול צריך להרחיק לאחריו דאל"כ ל"ל לת"ה לדחוק עצמו ע"ש הא בודאי הני רבנן הפיחו בלא קול שאין הבריות שומעין אלא ע"כ אין חילוק כנ"ל:


אליה רבה סימן קג
ז מלמטה סימן רע וכו'. כתב מעדני מלך דף כ"ו [סימן לט אות א] זה לשונו, פרש"י מפיח בקול, ונ"ל שר"ל דווקא ע"י שמפיח בקול שמתבייש ורע לו והוא סימן שג"כ רע לו מלמעלה, אבל בלא קול אין סימן רע, ומ"מ אין חילוק בין יש שומעין [ואין שומעין], שכיון שהוא בקול בדרך שיכול להתבייש הרי הוא הסימן של רע ע"כ. ומטעם הלבוש שכתב שנראה כאילו נדחה משכינה וכו', משמע דאין חילוק. אם לא שצ"ל לרש"י בלא קול א"צ להרחיק. אלא רמ"א דיקדק מתרומת הדשן דלעולם צריך להרחיק עי"ש. ולענ"ד התרומת הדשן הכי קאמר, דאי אפשר שלא יהיו אחד מרבנן הפיח לפעמים בקול, דוודאי לפעמים נאנס אדם מפיח בקול, ובזה נדחה נמי פירושו שפירש כרש"י עי"ש. ובלאו הכי דחי כ"ן ולכך קצרתי, אך כל הפוסקים לא חילקו בזה. גם דברי רש"י צ"ע מנלן הא. ואולי לשון מתעטש מיירי בקול דומיא דלמעלה. אך עיינתי ברש"י גופיה דף כ"ד וכתב מפיח בקל בלא וי"ו. ונ"ל דאפשר דאין ר"ל בקול, אלא דק"ל הא דמוקי הש"ס ברייתא דתנא מתעטש וכו' דמיירי בלמטה, הא יותר מסתבר דמיירי מלמעלה דומיא דגיהוק ופיהוק ורוק דחשיב בברייתא, גם הו"ל לפרש. לזה מתרץ דמפיח בקל, ר"ל שרגיל יותר להפיח למטה מלמעלה, וא"כ סמך הברייתא דמיירי במידי דרגיל, וצ"ע:


מחצית השקל אורח חיים סימן קג
ובדפוס לובלין כו' מפיח בקל, כצ"ל. וחסר הוי"ו בין קו"ף ללמ"ד:
דאיתא התם. ברכות דף כ"ד [ע"א] ואמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו כו', ופריך והא תניא המגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח והמתעטש בתפלתו סימן רע לו, בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא, כאן לאנסו וכאן לרצונו, אלא עיטוש אעיטוש קשיא, ומשני כאן מלמעלה וכאן מלמטה, ועיטוש דרבי הוי מלמעלה, עכ"ל הגמרא:
ולזה פירש רש"י מלמטה מפיח בקל, כצ"ל:
וכן עיקר. ר"ל, דאין חילוק בין מפיח בקול או בלא קול, בכל ענין הוי סימן רע, דלא כל"ח [מעדני יום טוב]:
דרבי הפיח בלא קול. וגם רבי מיירי מלמטה כסלקא דעתך דמקשן:

חכם אחד כשאו'ל כינ'ה נר"ו כתב לי בזה:

והנה נחלקו הפוסקים אם דוקא המפיח בקול צריך להרחיק לאחוריו או הוא הדין המפיח בלחש, והוא על פי מה שפירש רש"י בברכות (כד ע"ב, ד"ה למטה) 'מפיח בקול', שבזה דקדק המעדני יום טוב שם (פרק ג סי' לט אות א) דהמפיח בלא קול אין צריך להתרחק, מפני שאינו מתבייש ואין זה סימן רע לו. ואמנם המגן אברהם (סק"ו) תמה בזה, דמאי שנא, והביא גירסא אחרת מדפוס לובלין שכתוב 'מפיח בקל' בלא וי"ו, כלומר, ואינו בא מחמת אונס, ובפירוש רש"י על הרי"ף איתא רק 'מפיח', ומשמע דבכל גווני מפסיק, ומסיק המגן אברהם שכן עיקר, דאם איתא שיש חילוק, הוה לה לגמרא לחלק ולשנויי דרבי הפיח בלא קול, עיי"ש שהאריך. וכך פסק בשולחן ערוך הרב (סעיף ג), וכן משמע שנקט במשנה ברורה (סק"י). אמנם יעויין בנוה שלום (סק"ד) שהסכים לדברי המעדני יום טוב, וכתב לישב קושית המגן אברהם, ולכן כתב הכף החיים (ס"ק יד) 'ונראה כיון דיש פלוגתא בזה, שב ואל תעשה עדיף, כדי שלא להפסיק בתוך התפלה, ועל כן אם לא הפיח בקול אין צריך להרחיק לאחוריו ד' אמות ולומר הרבון'.

[בכמה דפוסים העתיקו גם בלשון המגן אברהם 'מפיח בקול' עם וי"ו, ואחרונים רבים תיקנו הגירסא דצריך לומר 'בקל' בלא וי"ו, וכן מבואר במחצית השקל (סק"ו), ובלבושי שרד (סק"ג), וביד אפרים, ובספר פלאים להרב תוספת שבת, ובהגהות שיורי הלקט (מובא בילקוט מפרשים בשולחן ערוך מהדורת פרידמן), וכן כתב בפרי מגדים אשל אברהם (סק"ו) על פי הגהת הרב תוספת שבת, וכן נראה במקור חיים לבעל החות יאיר (סוף אות ב). ועיין באליה רבה (אות ז) שבגירסת רש"י שלפניו איתא 'בקל'. וכל זה הוא דלא כהרב יעקב צבי יאוליס בהגהות מלא הרועים (ילקוט מפרשים שם) שכתב להשיג על המגיהים בלשון המגן אברהם, עיי"ש בטעמו, וראה בהגהות מלא הרועים (ילקוט מפרשים שם), ודו"ק. ואכן בדפוס ויניציאה ש"ו (יושטיניאן) איתא 'למטה - מפיח בקל'. וכן הוא בדפוס בסיליאה של"ט ובדפוס קראקא שס"ב ובדפוס לובלין שע"ז ובדפוס אמשטרדם ת"ד ובדפוס פרנקפורט דאדרה תנ"ז.]