[ומה שאמרו ז"ל (סנהדרין קי א) דחשדוהו למשה רבינו עליו השלום באשת איש. יש לומר שראו וטעו כאצטגניני פרעה דמושיען של ישראל ילקה במים, וחשבו דיטבע והוא בעוון אשת איש דבחנק. ונראה דהשלכתו ליאור היה גם כן לעוררו, כי צריך תיקון על עוון זה מתולדה ומגלגול ראשון, שהיה גם כן בדור המבול, כמו שמובא בזוהר (במדבר רטז ב), ונרמז בדברי חז"ל (חולין קלט ב) 'משה מן התורה מנין? בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר (בראשית ו ג)'. וחטאם בזנות דאשת איש דעונשו חנק וטביעה, שעל כן נידונו בטביעה במבול, והוא בא לידי כך וניצול, לעוררו דצריך להשתדל לתקן זה. ועל כן פירש מן האשה (שבת פז א), על דרך שאמרו חז"ל (ירושלמי סנהדרין ב ג) בדוד המלך עליו השלום, 'חייך אני מתאיבך דבר המותר לך', דזהו דרך בעל תשובה, כמו שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כה ב) בחזרת הפסולין, שצריך למנוע גם משערי ההיתר, 'דאפילו בחינם לא עבדי', דאפילו לעכו"ם לא מלוה, עיין שם]. (דברי סופרים ב)
ורבי יוחנן מתחילה לא כיוון לגנות ואונאת דברים, חס ושלום, במעשיו ראשונים, רק חשב דאין לו גנות מזה. אבל ריש לקיש שאמר לו מה אהנית וכו', שהרגיש גנות, וסבור דכיוון לגנותו, על כן אף על פי דידע בנפשו דבאמת הכל נחשב לו לזכויות, מכל מקום לא נתגלה ונתברר זה עדיין לעין כל ולעיני בני אדם עדיין, וממילא דעדיין לא הגיע לתכלית גמר התיקון הגמור שיהיה מבורר לכל; דגם מה שבני אדם חושדין בעולם הזה, אם אינו מצד איבה ושנאה, על כרחך שיש בו שמץ מה מזה עדיין בלב על כל פנים, כל זמן שלא פסק החשד, וכמו שאמרו במועד קטן (יח ב). ובגמר התיקון, דיבוקש עוון ישראל ואיננו, יפסק גם החשד מפי הבריות. וכל זמן שיש בזה גנות לעיני הבריות, על כרחך, אף על פי שמצד עצמו, שהוא מצד האמת לאמיתו, הוא נקי וזך לגמרי, מכל מקום עדיין צריך בירורים, לבוא לידי גילוי לכל דלא יתבוששו עוד. ומצד הזה בא לחשוד את רבי יוחנן שבא לאנותו בדברים, דמי שאין בו שום שמץ חסרון לא יכול לחשוד את חבירו גם כן בחסרון, דאין מרגיש במציאת חסרון ודן הכל לכף זכות. ועל כן אמרו ז"ל (קידושין ע ב) כל הפוסל במומו פוסל, דאין אדם פוסל לחבירו במה שאין בו, אלא אם כן יש בנפשו שמץ מזה, ואז רואה גם בחבירו מאותו חסרון שבו, כי הנפשות כמראות, כנודע. (תקנת השבין עמוד קיג)