שו"ת בשמים ראש

[יעקובי]

ספר בשמים ראש מלא דברי כפירה(!) נוטפי דבש. מי שילמד בעיון סי' רנ"א בספר זה, יצא ח"ו משכיל מוחלט ואפיקורס מובהק! ובחוצפה ועזות מצח שאין דוגמתה חתם תשובה קלוקלת זו ע"ש רבינו הרא"ש ז"ל. לא יאבה ה' סלוח...

[יעקובי]

וזה לשונו (סי' רנ"א, דף עז ע"א): "ואם ח"ו היה אפשר להצטייר כי יגיע זמן שמשפטי התורה ומצוותיה יביאו רעה על אומתינו, על כללות האומה במוחלט, או אפילו רק יהיה מקום להצטייר כי לא יגיע מהם אושר בשום אופן, ופרקנו עולה מעל צוארנו". עפ"ל.

[חובב_ספרים]

תודה להרב גאליציאנער על דבריו, אבל הם אינם שייכים למש"כ כלל. לא באתי להצדיק או לכבד מחבר בש"ר כלל אלא להראות שהיה ת"ח גדול דיו לידע שלא לעבור על הגבול כדי שדבריו יתקבלו. אמנם אפשר לראות שהוא ניסה לזרוע תחילת דעותיו המקולקלים אבל לא נראה שהוא כתב שם כפירה ממש, ולא ראיתי באחד ממתנגדיו שהאשימו בזה. אם מישהו יש דוגמא שכן האשימו בש"ר בכפירה אשמח לראותו.
אגב מש"כ כבודו שהמהר"ם בנעט קראו כזבי הרא"ש היה ידוע לי בשם החת"ס. אולי שניהם קראוהו כזבי הרא"ש.
לי היה תמיד ההרגשה שהוא קרא פירושו בשם כסא דהרסנא לרמז שכוונתו להרוס.

[יעקובי]

להרב החובב נ"י,

תמהון עז הוא בעיני לנסות ולסנגר על דברי עצב"י בשמים רו"ש ולענה שכאלו, והלא אם הבנתי נכון כבודו מודה "שהמחבר מפוקפק ונגוע בהשכלה", א"כ מה ניתן לפרש אחרת? הלא דברים הנ"ל שורש ויסוד למסכילים המשמיאילים כידוע, ומשורש נחש וכו'.

ופליאה גדולה מזו מה שכתב כב': "אפשר למצוא דברים (כזה) [כאלו] בספרים שהמחבר לא נחשד בכפירה". האמנם?! הנמצא כדבר הזה?! לו יראני עוד גדול אחד בישראל שכתב דברי תמהון חמורים כאלו, אזי אודה ולא אבוש.

ועל הכל, מה שכתב כי אף אחד מהגדולים שדנו בזה, כולל השוללים לגמרי, לא הביאו ציטוט זה לראיה, כנראה נעלם מעינו הבדולח דברי הג"ר מרדכי בנעט זצ"ל בספרו 'פרשת מרדכי' (או"ח סי' ה) אחר שהצביע על כמה וכמה רוחות רעות ודעות כוזבות שבתשובה קלוקלת זו (ולענ"ד יש עוד!) הוסיף בזה"ל: "ועוד באותו המאמר צייר צורה ודמות פסל אלילים, וזה לשונו, ואם ח"ו היה אפשר להצטייר... (ומצטט כל לשונו הנ"ל), וסיים סמוך לזה: "סוף דבר ראיתי והנה האר"ש כולו תוהו ובוהו... ומכף רגל ועד הרא"ש אין בו מתום, כולו פצעי אויב וחבורת רשע מאת אישים פועלי האון".

[חובב_ספרים]

לא באתי לסנגר על דברי עצב"י בשמים רו"ש אלא להעמיד הדברים על דיוקים, אבל באמת יש מקום לחוש לכובדם של כל הגדולים שדנו בבשמים ראש ולא הבינו שהוא מלא כפירה כמו שהבין הרב יעקובי.

להרב החובב נ"י,
ועל הכל, מה שכתב כי אף אחד מהגדולים שדנו בזה, כולל השוללים לגמרי, לא הביאו ציטוט זה לראיה, כנראה נעלם מעינו הבדולח דברי הג"ר מרדכי בנעט זצ"ל בספרו 'פרשת מרדכי' (או"ח סי' ה) אחר שהצביע על כמה וכמה רוחות רעות ודעות כוזבות שבתשובה קלוקלת זו (ולענ"ד יש עוד!) הוסיף בזה"ל: "ועוד באותו המאמר צייר צורה ודמות פסל אלילים, וזה לשונו, ואם ח"ו היה אפשר להצטייר... (ומצטט כל לשונו הנ"ל), וסיים סמוך לזה: "סוף דבר ראיתי והנה האר"ש כולו תוהו ובוהו... ומכף רגל ועד הרא"ש אין בו מתום, כולו פצעי אויב וחבורת רשע מאת אישים פועלי האון".

עברתי על דברי הפרשת מרדכי והוא דוגמא טובה למה שכתבי. למרות שהוא מרבה להראות דברים תמוהים בספר בשמים ראש וכתב שלא ניתנו להאמר אבל בכ"ז הוא לא כותב בשום מקום שהם דברי כפירה ממש, גם לא לגבי הציטוט שהביא הרב יעקובי.

[סמבטיון]

וכמובן שייתכן שהויכוח נטוש על שני עניינים שונים, על תוכן הספר ועל השקפות מדפיסו, על הגהות כסא דהרסנא המעטרות את הספר ידוע שהן מלאות ארס וכבר נכתב ששמן נאה להן על שם שמהרסות וארסיות הן... אך על תוכן הספר ייתכן עדיין שהוא כשר, אם כי כבר ראיתי טובים מעתיקים אף מההגהות...

למשל רשכבה"ג הגרעק"א!

[חובב_ספרים]

בעל הכסא דהרסנא היה גאון עצום ואפשר לראות זה בהגהותיו. ידוע מה שאמר הג"ר חיים מוואלאזין על חמדת הימים שמדבר אחד טוב שכתב בספרו אפשר לראות שעכ"פ פעם למד תורה לשמה. יתכן שאלו שההביאו דברי הכסד"ה ס"ל כעין זה ומטעם זה לא נמנעו מלהביא דבריו שנראו לעיניהם שהוא דבר טוב. אין ראיה מזה שהיה סומכים עליו לדברים אחרים.

[יעקובי]

להרב חובב,

כמדומני ש"צייר צורה ודמות פסל אלילים" זה הרבה יותר מכפירה.

ועוד שאר מבחר לשונות מהר"ם בנעט:

"הביא לנו לצחק בכל עיקרי הדת ושורשיה".

"הרים קלון על כלל ישראל והתורה... כבה רשפי אש דת האמת".

"והרי המחשבה ניכרת מתוך מעשה, שדין הלז להדיח בני ישראל ולאמר לו לך עבוד אלקים אחרים, ה' ישמרנו".

"אין זה כי אם מידת הצדוקים והקראים מהרה יאבדו, אשר הספר ההוא חפץ צדקם".

היחתה איש אש אבדן האמונה בחיקו ולא תאבל עליו נפשו".

ע"כ מקצת דבריו.

ולענ"ד המושג "כפירה" רק מצנן את הנ"ל. ואם כבודו מוצא ראיה לדבריו מדברי מהר"ם בנעט, כמדומה שכבודו מבין לשה"ק אחרת ממה שאנכי הקטון מבין, ודי בזה.

[חובב_ספרים]

בכל הלשונות שהביא הרב יעקובי לא כתוב כלל שיש בו כפירה. בעיקר הדברים נכתבו בלשון ספרותי אבל תוכן דבריו הוא שמטרתו הנסתר של הכותב הוא לגרום לקלקולים, אבל הוא לא כתב בשום מקום שכך נכתב להדיא והדבר אומר דורשני.

[בקרו טלה]

אגב מש"כ כבודו שהמהר"ם בנעט קראו כזבי הרא"ש היה ידוע לי בשם החת"ס. אולי שניהם קראוהו כזבי הרא"ש.

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קנד
הארכתי בזה יען בנב"י בתרא חי"ד סי' פ' שאל הרב השואל אם כבר נגזזו השערות עד שיעורא זוטא ושוב עקבי השערות הנותרים המה כאילו אינם אם מותר להשחית הנותר בתער, והנה שאלה זו לקוחה מכזבי הרא"ש שבס' בשמים ראש סי' י"ז.
ודרך אגב אצרף דברי האבני נזר שהובא בספר פסקי תשובה - פיעטרקווסקי ח"ב

פסקי תשובה חלק א-ג.png (69.86 KiB) נצפה 6975 פעמים

ועי"ע viewtopic.php?f=7&t=2573&p=666952#p650013

[חובב_ספרים]

מאיזה ספר לקוח מכתב הזה של האבנ"ז. כולו אפשר להאמין חוץ ממה שכתב שראוי לשורפו ביוה"כ שחל בשבת. אם לא שכתב זה בדעת שמובן מאליו שהוא הגזמה, אבל א"כ קשה לדעת דעתו האמיתי חוץ מזה שאחז שאינו ראוי להחזיק או ללמוד כלל מהספר.

[צופר הנעמתי]

ד' האבנ"ז ע"ד דברי הגמ' על ע"ה שראוי לקרעו כדג ביוה"כ שחל להיות בשבת
וידועה תשובת הגאון בענין זה (המופיעה גם בשו"ת שערי תשובה, אשר מקומו נפקד משום מה מאשכול זה).

[יעקובי]

הדברים דלהלן אינם עבור הרב "חובב" (וממילא אין צורך להשיב), אשר גם כשיראה תיבות "מינות", "כפירה", יגיד בודאי "לאו דוקא", "גוזמא" וכו'.

במפתחות ספר פרשת מרדכי: "סימן ה' - אודות המחבר תשובת בשמים ראש שמצא בספרו דברי מינות".

לשון תשובת מנחת אלעזר (ח"ג סי מו): "על ד"ת שכתבת... ע"פ מה שראית בשו"ת בשמים ראש, הנה ישתומם לבי להעלות על הדעת כפירה כזאת אפילו רגע אחד... וידע (הבשמ"ר) להפריא משורש פורה רוש ולענה ולהזריע מינות בלב בני ישראל... נחש צפעוני שרצה להסית ולהדיח את בית ישראל חלילה מאמונת ה' ותורתו..."

ועוד שם: "ומעתה הנני מוסיף להפליא על חכמת הגאון מהר"ש איגר ז"ל בגליון מהרש"א, כתב וזה לשונו, בתשובת בשמים ראש פקפק וכו'... ושגגה יצאה מלפני השליט להביא מדברי מינות אלו בילקוטו וגליונו, וכבר אירע כזה לכמה גדולים אשר לא ידעו מהותו וענינו".

הרב צופר, נא להאיר עינינו מדברי הגאון בזה! בתודה מראש.

[חובב_ספרים]

הרב יעקובי, למה אתה מפחד מתשובה על דבריך? [בכלל אתה לא צריך להתפעל מתשובה על דבריך. הרבה פעמים איני טורח להשיב לתשובה על דברי כשלדעתי כתבתי כבר מספיק והבוחר יכול לבחור. זה דבר נורמלי שיש דעות שונות לאנשים שונים וזכותך לכתוב דעתך ולא לקבל דעתו של אחרים כמו שזכותו להגיד דעת שלו ולא לקבל דעתך, והבוחר יבחור. לא צריכים להבהל כשאנשים כותבים דעתם, והתקפות אישיות רק מגרע הצד שלך.]
האם ידוע שר' מרדכי בנעט כתב המפתחות לספרו? זה היה שכיח מאד שהמפתחות נכתבו ע"י אחר, וכאן אין רמז לזה בגוף התשובה.
מי שיודע דרכו של האבני נזר לא יתפעל מהציטוט ממנו, וזה עוד מחזק דברי כשהוא העיד שר' שלמה אייגר ועוד כמה גדולים הביאו דברים אלו.

[יעקובי]

הרב חובב: רק לא רציתי להטריחך.

הרב צופר: א, ייש"כ על המראי מקומות. ב, תשובתי לחוב"ס הוא על מה שטען שמעולם לא היה מי שהאשימו בכפירה (מינות).

בכלל, הייתי מציע שנדון בזה מצד הנאמר, ולא מצד האומר או האומרים.

[צופר הנעמתי]

כמו שכתב כבר חובב למעלה, קשה לדון בזה מצד הנאמר ולא מצד האומרים, כי הנושא כאן הוא שמי שחשב שהרא"ש אמר את זה פירש את זה בצורה שהכוונה היא שהקב"ה נתן וחייב את המצוות כי הם גורמות טובה למקיים או משהו כזה - זה לא משפט שכל כך קשה להסתדר איתו. אבל ברור שאם ההנחה היא שזייף את זה על שם הרא"ש אדם שהיה נגוע במינות ברוח אותו הזמן, הדברים מקבלים משמעות אחרת לגמרי.

עתה ראיתי את התשובה בפנים ונראה לי שהבעיתיות שם בתשובה עצמה הרבה יותר מאשר המשפט המסוים שצטטת שהוא נשמע על פניו יותר גרוע אבל אפשר להסתדר איתו יותר בקלות.

[א גאליציאנער]

אתם יודעים מה? - כוונתי לכל אלו המצדדים בכך שאמנם קיימת בעייתיות של מה בכך בספר בשמים ראש, אך כמובן שגדולי הדור סמכו עליו וכו',
אני רוצה רק לשאול שאלה קטנה בשביל לברר את המציאות, אם אנשים כה גדולים כרבינו הנודע ביהודא, ושאר גדולי הדור סמכו עליו, מדוע נרדף המחבר דנן עד אשר עלה לשמי רום בקיצור שנים? ומדוע הפך הנודע ביהודא עצמו למתנגד חריף שלו כנ"ל?
עיין:
http://www.biu.ac.il/JS/JSIJ/5-2006/Gutel.pdf
ובקישור זה ימצאון כמה וכמה דברים נוספים האמורים לשפוך אור על העניין, וכגון האמור שם בהערה 19 המובא בשם הר' צ"י אברמוביץ על תשובת האבני נזר, המובאת בספר פסקי תשובה, המציין שם שהתשובה נכתבה ככל הנראה ע"פ אחד מבאי ביתו, אמנם הפיסקא בה הוא מורה על שריפת הספר ואפי' בי"וכהחל בשב"ק כאמור, הינה בעצם כתי"ק!,
זאת ועוד יימצאון שם המצדדים ולוחמים שכנגד, ועוד,
וזאת מדברי האנציקלופדיה החופשית, [שעקב היותה חופשית, קצת קשה לערער על אי אמינותה, שהרי כל הרוצה יבוא ויתקן המעוות בה...] בערך ר' שאול ברלין:

בשלב זה החל כנראה להתקרב בסתר להשקפותיהם של אנשי תנועת ההשכלה, ופיתח השקפה ביקורתית נוקבת על התנהלותם של הרבנים באירופה. ב-1778 כתב הסכמה לביאורו של משה מנדלסון לתורה. ב-1784, בזמן הפולמוס על "דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל, חיבר בעילום שם להגנתו של וייזל את "כתב יושר" – סאטירה מושחזת וחריפה על החינוך הרבני, הפלפול התלמודי והיהדות הנאיבית הנוהגת במנהגים המבוססים על אמונות תפלות. בין הנושאים שביקר בספר היה המנהג להרעיש בפורים בבית הכנסת בעת איזכור שמו של המן, רעש הנוגד את שאיפתו של ברלין לאווירה מכובדת בבית הכנסת. עקב מעמדו האישי והמשפחתי לא פרסם את "כתב יושר" והוא נותר בכתב יד עד לאחר מותו. באותה שנה שהה תקופה קצרה באיטליה, שם כתב ביקורת על אחד מספריו של החיד"א ובעיקר עסק בכתבי יד של חיבורים יהודיים. במסגרת זו הכין לדפוס את הספר "אור זרוע", אך לא השלים את המלאכה, כנראה משום שגבר בו הצורך לצאת בביקורת מוחשית יותר על העולם הרבני. עם זאת, כלפי חוץ הסתיר את תפיסותיו הביקורתיות והמשיך לנהוג כל חייו באורח החיים הרבני. בזמן לא ידוע התגרש מאשתו ועבר לברלין.

"ב-1789 פרסם בשם העט "עובדיה בן ברוך מפולין" את הספר "מצפה יקתאל", שהוא כתב פולמוס חריף נגד הספר "תורת יקותיאל" של רב קהילות אה"ו (אלטונה, המבורג ווניזבק), רפאל זיסקינד הכהן. "תורת יקותיאל" היה חיבור הלכתי שגרתי על הלכות שחיטה, וב"מצפה יקתאל" הצביע ברלין בלשון חריפה ובוטה על שגיאות קשות, העתקות מספרים אחרים והקלות הלכתיות לא לגיטימיות שנמצאו לדעתו בספר. רבני קהילות באירופה מיהרו להחרים את הספר - שנדפס בבית הדפוס של המשכילים, "חינוך נערים" בברלין - ואת מחברו האלמוני. הם ביקשו גם מאביו של שאול ברלין, צבי הירש לוין, להחרים את המחבר, ואולם בשלב זה נתגלה לו שהמחבר הוא בנו, והוא התייצב לצד בנו וקרא לרבנים לבטל את החרם. ככל הנראה מעולם לא הבין האב שבנו הוא משכיל נסתר, ועמד לצדו במאבק זה ובמאבקים הבאים משום שהאמין שכוונותיו הן לשם שמים....
...ב-1793, עוד בטרם הסתיים פולמוס "מצפה יקתאל", פרסם ברלין את שו"ת "בשמים ראש". לדבריו בהקדמת הספר, הספר הוא קובץ שאלות ותשובות של הרא"ש, שנערכו בידי חכם ספרדי לא-מוכר מדורו של רבי יוסף קארו ושמו רבי יצחק די-מולינא, והתגלגלו לבסוף לידיו. לצד תשובות הרא"ש והגהותיו של די-מולינא הוסיף פירוש משל עצמו בשם "כסא דהרסנא". כסא דהרסנא הוא שם תלמודי של מין מאכל העשוי מדגים, אבל קורא השם רומז לכוונתו ההרסנית, כפי שמוכיחה ההשוואה לשמו של החכם הבדוי Demolino - לשון "הריסה" בלעזים אירופיים שונים[דרוש מקור]. הוא הביע את תקוותו, כי באמצעות פרסום הספר תשכך השנאה שרחשו לו הרבנים ויושב לו מעמדו הרבני הקודם. הרבנים שקיבלו את הספר בחנו אותו בדקדקנות, ועד מהרה הגיעו למסקנה שהספר מזויף. לצד דברי הלכה חריפים ומקובלים נמצאו בו מספר תשובות משונות והקלות מרחיקות לכת, למשל: היתר לנסוע בשבת למי שאין לו כסף ואינו רוצה לבקש צדקה; היתר להתאבל על מי שאיבד עצמו לדעת; היתר לשתות יין נסך בתנאים מסוימים; פטור למצטער מכל המצוות (על פי הפטור של מצטער מהסוכה) והיתר להתגלח בחול המועד. מלבד זאת דן אחד הסימנים באפשרות לשנות את ההלכה כנגד המסורת לפי שיקולים של לוגיקה ופילוסופיה."

העולה מכל זה, כמדומני שאין צורך להוסיף מאומה...
בידידות
א גאליציאנער

[צופר הנעמתי]

אתם יודעים מה? - כוונתי לכל אלו המצדדים בכך שאמנם קיימת בעייתיות של מה בכך בספר בשמים ראש, אך כמובן שגדולי הדור סמכו עליו וכו',
אני רוצה רק לשאול שאלה קטנה בשביל לברר את המציאות, אם אנשים כה גדולים כרבינו הנודע ביהודא, ושאר גדולי הדור סמכו עליו, מדוע נרדף המחבר דנן עד אשר עלה לשמי רום בקיצור שנים? ומדוע הפך הנודע ביהודא עצמו למתנגד חריף שלו כנ"ל?

שאלות של מדוע ולמה הם שאלות נחמדות מאד, אבל המציאות הפשוטה והברורה (שאפשר פשוט לפתוח שולחן ערוך ולהוכח בה) היא שכמה מגדולי הפוסקים השתמשו בספר והביאו את דבריו להלכה, הן מהתשובות והן מהגהות כסא דהרסנא.

[צופר הנעמתי]

אם כן ידידינו הנעמתי, הינך מצטרף לפקפוקיי בדברי ר' שלמה פישר נגד הזיוף בדברי הגר"א בקשר לתורתו על הפסוק "כי תהיין לאיש", המובאים כאן בראש האשכול?
כי לדבריך כל שהובא בדברי גדולים וטובים איננו זקוק לבדיקה, באשר אין בודקין מן המזבח ולמעלה, [הגם שלאישיות המחבר אין כאן "הסכמה" אלא כדברי הרב זוין, מתייחסים לאמור ולא לאומר,] ואם כך הוא הדבר, יסתיימו להם כמה וכמה פולמוסים בעניינים אשר כאלה בקול ענות חלושה, ודוגמה קטנה לדבר היא "כשרות" הספר חמדת ימים... עיין ערך...
אני פשוט חושב שהדבר תלוי בהיכרות עם האישיות וההסטוריה שלה, רבנים שהכירו יותר את "פועלו" לחמו נגדו בחרב וחנית, ורבנים שלא שמעו את שמעו, ציטטוהו בלי חשש, באשר חשבוהו לאחד מתלמידי החכמים שההדיר והגיה ספר, ואם טעויות נשתרבבו לשם, עמו ילינו, ולכן כנראה שזהו ההסבר לתמיהתך מדוע צוטט הספר רבות, שוב, לא בשביל לסמוך על כותבו אלא לסמוך על הנכתב,
בידידות
א גאליציאנער

לא התכוונתי לסנגר על הספר או לומר שא"א לומר שהוא מזויף, אלא שהתעורר כאן ויכוח שבו טען יעקובי שא"א להעלות על הדעת בכלל שהוא לא מזויף כי כולו מלא דברי כפירה וכו' וע"ז כתב חובב_ספרים שזה קצת מוגזם כי כמה מגדולי האחרונים הצליחו להסתדר איתו וייחסו אותו לרא"ש עצמו.

[יעקובי]

עתה נזכרתי בדברים ישנים נושנים ומפורסמים טובא בבי מדרשא, מהסטייפלער זצוק"ל, בקריינא ח"א סי' פ"א:
"לענ"ד לא נכון כלל לפרסם קלונו של המחבר 'בשמים ראש' מכמה טעמים... יש בזה המאמר עלבון לכמה גדולים שצדדו בזכותו, ולו יהא שהיה ע"פ טעות. וכמה אנשים יביא רפיון בהצטייר להם שאחד מאותן שהיו מגדולי תורה נתקלקל לידי כפירה ר"ל, ה' ירחם"...
(הרב זצ"ל מדבר שם על מאמר לרבים, כמו שיחזה המעיין, ולא בפורום די פנימי שכזה, לתלמידי חכמים ונבוני דבר...)

[גם זו לטובה]

עתה נזכרתי בדברים ישנים נושנים ומפורסמים טובא בבי מדרשא, מהסטייפלער זצוק"ל, בקריינא ח"א סי' פ"א:
"לענ"ד לא נכון כלל לפרסם קלונו של המחבר 'בשמים ראש' מכמה טעמים... יש בזה המאמר עלבון לכמה גדולים שצדדו בזכותו, ולו יהא שהיה ע"פ טעות. וכמה אנשים יביא רפיון בהצטייר להם שאחד מאותן שהיו מגדולי תורה נתקלקל לידי כפירה ר"ל, ה' ירחם"...
(הרב זצ"ל מדבר שם על מאמר לרבים, כמו שיחזה המעיין, ולא בפורום די פנימי שכזה, לתלמידי חכמים ונבוני דבר...)

יש לנו בחז"ל "אחר" ועוד.
מה עדיף? שלא ידעו ויעיינו בספריו ויטעו אחריו?

[יעקובי]

לפני זמן התדייננו כאן אם ישנה אשמת כפירה בבעל הבשמים ראש, והזכרתי כמה לשונות חכמים בזה. כעת אוסיף לשון הג"ר
ראובן אליצור זצ"ל, ספר 'דגל מחנה ראובן' עמ' שס"ו: "שו"ת בשמים ראש אשר בו הכניס [המחבר] לתוך התשובות המזוייפות
בשם הרא"ש, את אותם דברי האפיקורסות הנוראים ר"ל, שהם הטיפו, "להוכיח" שגם הרא"ש סבור כך".

(הכותב הינו הספרן המפורסם מספריית הרמב"ם, ת"ח וירא"ש, ובקי גדול בטיב ספרים וסופרים, וכלשון הגר"נ קרליץ שליט"א
בהספד שבראש הספר שם: "אוצר יקר של ידיעות בכל חלקי התורה"...)

-------------------

וחכם זה דאתא לידן, ובחזרה לנושא המרכזי של אשכול זה (זיופים וזייפנים), הרי במאמריו הרבים שבספר הנ"ל נסקרו (נחשפו?) על
ידו מעשי זיוף רבים. ונזכיר כמה מהם.

1) 'ספר קיצור סמ"ג' - ידוע שהחיד"א כתב כי נראה שחיברו הסמ"ג בעצמו, וכך נראה מהסכמת בעל הקרבן נתנאל לספר,
וכך מוזכר בעוד הרבה ספרי אחרונים. ואולם יעויין בדגמ"ר הנ"ל (עמ' שמ"ג) שמרחיב לברר כי ספר זה חיברו כומר נוצרי שונא ישראל,
אשר גם הכניס בו "דברים מתמיהים ושיבושים אין קץ". מכלל הדברים שם מובן א"כ שזהו זיוף חמור לייחס ספרו של גוי מתועב (עם
כוונות זדון) לאחד מרבותינו ראשונים כמלאכים ז"ל. (אמנם מתוך הדברים לא התברר לי כל כך מי החליט לייחסו לסמ"ג, האם הגוי
בעצמו, או המדפיס בשנת תקכ"ג. אודה למי שיאיר עיני).

ואולם יש לציין לעומת זה, למאמרו של הרב אברהם חבצלת (מוריה צ"א תמוז תשמ"ח) שמאריך לברר כי הכומר רק הדפיס הספר
ולא חיברו, ולדעתו כנראה חיברו איזה חכם ספרדי מאוחר. (ובאמת אחר ההתבוננות יש קצת לצדד לכאן ולכאן, וגם בזה אודה למי
שיאיר עיני בהכרעה נכונה בזה).

עכ"פ יש להעיר, כיום הכל מודים כי הספר בודאי לא נתחבר ע"י רבינו משה מקוצי בעל הסמ"ג, רק ממאן דהו מאוחר, וא"כ מדוע ב'אוצר
החכמה' מופיע: "קיצור סמ"ג/משה בן יעקב מקוצי"? [ואותה קושיא ג"כ גבי האשכול דרצב"א, אשר נידון כאן למעלה ובעוד מקומות, וכיום
הכל מודים שאינו מאת הראב"ד השני, וא"כ למה זה ב'אוצר' מופיע: "ספר האשכול <נחל האשכול>/אברהם בן יצחק מנארבונה (הראב"ד
השני)"? דומה שמן הראוי היה לפחות להוסיף ליד שמות המחברים הנ"ל: "מיוחס לו", כמו שנהגו במיודענו הבשמים ראש: "בשמים ראש/
אשר בן יחיאל (רא"ש). מיוחס לו"].

2) "זיוף ספרותי נתעב" כלשון רבי ראובן הוא "ברייתא דמעשה בראשית" לערזלאי בר ברגלאי (שלא היה ולא נברא), יעו"ש בדגמ"ר
עמ' שנ"ז. (ואוסיף לציין כאן לחושף הראשון בספר 'ארשת' - מוה"ק ירושלים תשי"ט עמ' 484).

3) יעו"ש עוד בדגמ"ר (עמ' שס"ה-שע"ו) על זיופי יצחק סטאנוב, כ'ספר אסף' (כאילו מאסף המשורר מן הלויים בזמן דוד המלך), ופירוש
רשב"ם על תהלים ועוד...

כאמור בספר הנ"ל ישנם עוד כמה בירורים בנושאי זיופים, ואידך זיל גמור.

[אמסטרדם]

וכמובן שייתכן שהויכוח נטוש על שני עניינים שונים, על תוכן הספר ועל השקפות מדפיסו, על הגהות כסא דהרסנא המעטרות את הספר ידוע שהן מלאות ארס וכבר נכתב ששמן נאה להן על שם שמהרסות וארסיות הן... אך על תוכן הספר ייתכן עדיין שהוא כשר, אם כי כבר ראיתי טובים מעתיקים אף מההגהות...

למשל רשכבה"ג הגרעק"א!

איפה?

[אלכסנדר וימפן]

וכמובן שייתכן שהויכוח נטוש על שני עניינים שונים, על תוכן הספר ועל השקפות מדפיסו, על הגהות כסא דהרסנא המעטרות את הספר ידוע שהן מלאות ארס וכבר נכתב ששמן נאה להן על שם שמהרסות וארסיות הן... אך על תוכן הספר ייתכן עדיין שהוא כשר, אם כי כבר ראיתי טובים מעתיקים אף מההגהות...

למשל רשכבה"ג הגרעק"א!

איפה?

לדוגמא זה באורח חיים סימן קפח סעיף ח ונראה לי שיש גם בעוד מקומות.

[סכינא חריפא]

אפשר גם להוסיף את האור שמח ואת ר' אלחנן וסרמן המאוחרים, מה לעשות שהיו לו שאלות יפות שאף א' לא שואל כגון מנ"ל דבג'עבירות חמורות עשה דוחוה לא תעשה ועוד

[בקרו טלה]

בספר בשמים ראש [עם פי' ריח בשמים] כתב בהקדמה בשם יפה לבשמים רשימה של ספרים שמביאים את הבש"ר, והנני מצרפו.

[חובב_ספרים]

בזמן הדפסת הספר "בשמים ראש", היו הרבה שלא ידעו איך לקבל אותו, וביניהם מחברי ספרים חשובים שסמכו עליו בתמימות. אבל היום אחרי שעברנו את חורבן ההשכלה והרפורמה, ואחרי הודאת בעל דין של המשכילים בעצמם על המגמה של הספר, קצת מוזר להסתמך על אותם הספרים שבימיהם לא ידעו מה טיבו.

דבר מוזר ראיתי בספר של אחד מגדולי הדור מלפני יותר ממאה שנה [עדיין בכת"י אבל ניתן לי לעבור עליו]. הוא מביא הבשמים ראש ואפי' מביא הכסא דהרסנא כמה פעמים, הגם שהוא היה יחיד ממש בבקיאותו והיה גם ביקרותי מאד ולא היה אפשר לעבוד עליו. תמהתי איך אפשר שהוא לא ידע מכל הרינונים על בש"ר. עד שראיתי שכתב במקום אחד בתשובה, כמעט בדרך אגב, שיש פקפוקים על הבשמים ראש בפרט על המובא בתשובת זו [לא זכור לי אם הוא הביא זה תחילה או השואל] ואין ברצונו להאריך בזה. זה אינו אופייני לאותו גדול כלל ואין לי הסבר מניח את הדעת להנהגתו בזה. אבל יתכן שס"ל שיש ללמוד ממנו דברים של טעם אע"פ שאינם מראשונים וסמכו על זה שידוע לכולם טיבו של הספר. ואולי לא רצו להאריך בקלקולו מחמחת כבוד אביו שהיה מגדולי הדור, או שדנו המחבר כת"ח שסרח שמנדים אותו בסתר, וידוע שהגריי"ק אמר שאינו ראוי לפרסם הפרשה. ועדיין צ"ע.

... שמעתי מהג"ר אהרן י. צוקר שליט"א שבכל הספר בשמים ראש אין אפילו תשובה אחת מהרא"ש, כי הוא בדק בכל קובצי תשובות הרא"ש הקיימים בכת"י, (שיש בזה מה שאין בזה), ובאף אחד מהם לא היתה תשובה אחת שנמצאת בספר בשמים ראש.

כבר כתב כן במבחר כתבים לר' מתתיהו שטראשון, במאמרי בקורות הערה 4 .

[יעקובי]

ומאחר שהתגלתה המשענת כקנה רצוץ, כשל עוזר ונפל עזור.

כל שכן במקום שהדבר לא מבואר לאיסורא בהדיא ברא"ש, רק הראשונים סברו לאסור על פי דבריו, ואילו בבשמ"ר מבואר להיתרא, וע"פ זה 'הוכיחו' האחרונים לקולא.

כגון בטור יו"ד סי' קצ"ה שהביא דברי הרא"ש שבחלה הוא מותרת אשתו נדה לשמשו. והביא הב"י דברי התה"ד, דבאופן שהאשה חולה אסור לבעלה לשמשה, ואע"ג שהתיר הרא"ש בחלה הוא, יש לחלק ולאסור בחלתה היא שמא יתגבר יצרו וכו' ויפייסנה. וע"פ זה פסק בשו"ע לאסור בחלתה היא ובעלה בריא. ואילו הפת"ש שם ציין לבשמ"ר (סי' קי"ח) שהתיר בחלה הוא וסיים "וכן בחלתה היא". ו'מוכח' דלא כחילוק התה"ד ופסק השו"ע.

[יעקובי]

גם ה"מעתיק הראשון" ר' יצחק די מולינא הרגיש בתוספות שיש בתשובה זו, והעיר: "עיין כלל כ"ט, אבל כאן האריך בביאור הדברים. יד"מ".

[טריד בגירסיה]

הרבה פעמים הביאו הפוסקים דבריו בסברם שהם דברי הרא"ש. [ולמשל ההיתר הנ"ל הובא בספרי ר"ח פלאגי ובפקודת אלעזר ועוד]. ויש להסתפק האם אפשר כיום לסמוך על מה שנראו הדברים בעיניהם וסברום וקבלום אע"פ שהם מחודשים ולא מצאו להם חבר, או שאין לדון כאן על סברת האחרונים, מאחר וכל סמיכתם היתה על הרא"ש [עפי"ד השה"ג], ומאחר שהתגלתה המשענת כקנה רצוץ, כשל עוזר ונפל עזור.

אולי דומה לזה: במקום שנמצאו דברים ותשובות לקדמונים שלא נדפסו אין צריך לפסוק כאחרונים, שאפשר שאם ידעו דברי הראשונים היו חוזרים בהם - מהרי"ק שורש צו; רמ"א בשו"ע חו"מ כה ב; שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף שסט (רצז): וכלל זה קבלה בידינו; שו"ת מהר"ם אלשיך סי' לט; ש"ך בהנהגת או"ה ביו"ד סו"ס רמב סי' ח. (אנצי"ת ערך הלכה כבתראי)

ומה שכתבת "האם אפשר כיום לסמוך על מה שנראו הדברים בעיניהם וסברום וקבלום" תמוה, דמנין לומר שנראו הדברים בעיניהם, אלא בפשטות נקטו כך משום שסברו שהוא דעת הרא"ש.

[לעומקו של דבר]

בקריינא דאיגרתא איגרת פ"א נמצאת איגרת "אין נכון לפרסם קלונו של המחבר בשמים ראש".

חשבתי שיש צורך לפרסם למי ובעיקר למה נכתבה האיגרת ויש בזה נ"מ.

ר' מאיר וונדר רצה לפרסם ירחון תורני לבנות "בית יעקב", והסטייפלער הסכים שיוציא (כמדומה שאמר לו שיקח את ר' משה פראגר) ואמר לו שהוא יעבור על זה, ובגליון הראשון רצה לפרסם מאמר על העניין הזה. וע"ז כתב לו הסטייפלער מה שכתב.

כ"ז שמעתי.

ובכן כמדומני שבהבנת קהל היעד הפונטציאלי לפרסום קלונו של הבש"ר, יובנו יותר דברי הסטייפלער.

[לעומקו של דבר]

ובזה נתיישב משה"ק גזל"ט לעיל

יעקובי כתב:
עתה נזכרתי בדברים ישנים נושנים ומפורסמים טובא בבי מדרשא, מהסטייפלער זצוק"ל, בקריינא ח"א סי' פ"א:
"לענ"ד לא נכון כלל לפרסם קלונו של המחבר 'בשמים ראש' מכמה טעמים... יש בזה המאמר עלבון לכמה גדולים שצדדו בזכותו, ולו יהא שהיה ע"פ טעות. וכמה אנשים יביא רפיון בהצטייר להם שאחד מאותן שהיו מגדולי תורה נתקלקל לידי כפירה ר"ל, ה' ירחם"...
(הרב זצ"ל מדבר שם על מאמר לרבים, כמו שיחזה המעיין, ולא בפורום די פנימי שכזה, לתלמידי חכמים ונבוני דבר...)

יש לנו בחז"ל "אחר" ועוד.
מה עדיף? שלא ידעו ויעיינו בספריו ויטעו אחריו?

וק"ל דאין הכוונה לא לפרסם בין ת"ח את העניין, אלא לא לפרסם לרבים ועכ"פ וודאי לא לבנותינו הצוה"ח.

[סיפרון]

[quote="חובב_ספרים"][quote="אספקלריא"]בדבר מוזר ראיתי בספר של אחד מגדולי הדור מלפני יותר ממאה שנה [עדיין בכת"י אבל ניתן לי לעבור עליו]. הוא מביא הבשמים ראש ואפי' מביא הכסא דהרסנא כמה פעמים, הגם שהוא היה יחיד ממש בבקיאותו והיה גם ביקרותי מאד ולא היה אפשר לעבוד עליו. תמהתי איך אפשר שהוא לא ידע מכל הרינונים על בש"ר. עד שראיתי שכתב במקום אחד בתשובה, כמעט בדרך אגב, שיש פקפוקים על הבשמים ראש בפרט על המובא בתשובת זו [לא זכור לי אם הוא הביא זה תחילה או השואל] ואין ברצונו להאריך בזה. זה אינו אופייני לאותו גדול כלל ואין לי הסבר מניח את הדעת להנהגתו בזה. אבל יתכן שס"ל שיש ללמוד ממנו דברים של טעם אע"פ שאינם מראשונים וסמכו על זה שידוע לכולם טיבו של הספר. ואולי לא רצו להאריך בקלקולו מחמחת כבוד אביו שהיה מגדולי הדור, או שדנו המחבר כת"ח שסרח שמנדים אותו בסתר, וידוע שהגריי"ק אמר שאינו ראוי לפרסם הפרשה. ועדיין צ"ע.

האם עתה אחר שעברו כשנתיים ימים מותר לגלות מי היא אותו "אחד מגדולי הדור"? אולי ריז"ש בעל זכ"י?

[אוהב עמו]

מהו המאמר המסכם את כל הפולמוס סביב ה"בשמים ראש" בצורה הכי מקיפה ומלאה?
כולל רשימת כל גדולי ישראל שציטטוהו להלכה?

[ציטרון]

בשמים ראש ע״פ ריח בשמים, בקונטרס יפה לבשמים של ראובן עמאר. ישנו באוצר.
מהיבטים נוספים, מאמריו של משה סמט, שנקבצו בחלקם בספרו ״החדש אסור מן התורה״.

[גל גל]

בס''ד

פרשת ויקהל: שו''ת בשמים ראש, אחד מהראשונים או שקרן?

פתיחה

בפרשת השבוע מסכם את החומרים מהם עשו את המשכן. בין שאר המרכיבים כותבת התורה (לה, ח), שיש לקחת בשמים. מה הכוונה בשמים? בפרשה שעברה פירטה התורה שהבשמים כוללים בשמים ראש, מר דרור, קינמון וקנה בושם. מה הכוונה בשמים ראש? נחלקו בכך הראשונים:

א. רש''י פירש, שהכוונה היא בשמים חשובים, וכך כתב האבן עזרא, שצריך לקחת את ההתחלה (הראש) של כל בושם, כי זה החלק החשוב ביותר. ב. הרשב''ם פירש אחרת. הוא כתב, שהכוונה לסוג של בושם שיוצא מהשרף של העץ. ג. בדעת זקנים מבעלי התוספות פירשו, שראש הכוונה תחילת החשבון, התורה מונה את סוגי הבשמים שהשתמשו לשמן המשחה:

''בשמים ראש. לפי שכתב לעיל בשמים לשמן המשחה פירש כאן הבשמים וסכום חשבונם, וראש הוא חשבון, כמו כי תשא את ראש בני ישראל תרגומו חושבן.''

בעקבות התורה שמזכירה בשמים ראש, נעסוק השבוע בשו''ת בשמים ראש. השו''ת בשמים ראש התגלה בשנת התקנ''ג (1973), וכפי שנראה יש מחלוקת גדולה על אמינותו של הספר, יש שטענו שכתב אותו אחד מגדולי הראשונים רבינו אשר (= הרא''ש), ויש שכתבו שכתב אותו שאול ברלין, שהיה רב בקהילה בגרמניה ובשלב מסויים נטה לתנועת ההשכלה.

שאול ברלין

מי הוא שאול ברלין? שאול ברלין נולד בשנת הת''ק (1740) בפולין, לאביו שהיה רב העיר ברלין. הוא היה תלמיד חכם וקיבל סמיכה לרבנות כבר בגיל עשרים, ואף התמנה לרב קהילה בגיל עשרים ושמונה. לאחר המינוי לרב הוא התקרב לאנשי ההשכלה, תנועה שהתאפיינה גם ברצון לשחרור מהמוסדות הדתיים (לאו דווקא יהודים, בעיקר נוצרים). הוא כתב (אם כי לבסוף לא פרסם) בעילום שם את החוברת 'כתב יושר', שמבקרת בצורה צינית את הרבנים, הקבלה ומנהגי ישראל, וכך הוא כתב:

''האם בעט חלילה במנהגים הטובים והישרים כסיבוב כפרות בערב יום הכיפורים, בהכאת המן בפורים או באכילת ראש כבש וכרוב בראש השנה?! או התיר לאכול אגוזים לפני יום הושענא, או כפר (הס מלהזכיר) בסוד הנענועים בלולב?! לגלג על הדינים שהם פחותים במעללם ותלויים ברומו של עולם, כמו לנעול מנעל של ימין תחילה?! או אולי דבר סרה על הניסים הידועים לכל בני הגולה כמו שעשה הרב לוי, שהוריד באמצעות שם קדוש בירה מן השמים?! או בגולם שעשה ר' נפתלי?!''

בשנת התקנ''ג (1793), הוא הוציא לאור את השו''ת בשמים ראש. לטענתו הספר מקבץ שאלות ותשובות של הרא''ש (רבינו אשר), מכתב יד שהתגלגל לידיו. הוא הוסיף לצד תשובות הרא"ש פירוש משל עצמו, שנקרא "כסא דהרסנא" (בארמית מאכל דגים). על הספר נתנו הסכמה הנודע ביהודה והרב קלישר, מגדולי הדור.

בעקבות כך ששאול ברלין שנחשד כמשכיל פרסם אותו לאור והיו בתוך השו''ת מספר תשובות מוזרות, שנראה ששאול ברלין כתב אותם ולא הרא''ש, קמו על הספר מערערים רבים שטענו שהתשובות מזויפות. נחלקו הפוסקים כיצד להתייחס לאותו השו''ת, יש שקיבלו אותו להלכה בגלל הסברות שבו, ויש שדחו אותו לחלוטין. נפתח במספר תשובות שעוררו את חשד הפוסקים:

1. איסור קטניות בפסח

הגמרא במסכת פסחים (לה ע''א) פוסקת, שרק מאכלים מחמשת מיני דגן מחמיצים, ואילו אורז וקטניות לא מגיעים לידי חימוץ. בעקבות כך פסקו להלכה הרמב''ם (חמץ ומצה ו, א) והרא''ש (ב, יב), שאין בעיה לאכול אורז וקטניות בפסח, וכך הכריע להלכה בעקבותיהם השולחן ערוך (או''ח תנג, א).

אמנם כידוע כפי שנפסק ברמ''א (שם), מנהג האשכנזים שלא לאכול קטניות בפסח. מדוע? נאמרו בכך מספר טעמים: א. תרומת הדשן כתב (סי' קיג), שבגלל שהקטניות דומות לחיטה, שעורה וכדומה, יש חשש שיתערב בתוך הקטניות מינים שכן מחמיצים, ויעברו על איסור אכילת חמץ בפסח. ב. טעם דומה כתב המהרי''ל (מאכלות אסורות בפסח), שבגלל שהתבשיל שעושים מקטניות דומה לתבשיל שעושים מחיטה, יש אנשים שיראו שמכינים תבשיל מקטניות ויחשבו שמותר להכין תבשיל גם מחיטה.

כיצד מחבר השו''ת בשמים ראש התייחס לאיסור לאכול קטניות בפסח? הרי כפי שראינו הרא''ש פסק שמותר לאכול קטניות בפסח. בשו''ת נכתב (סי' שמח), שבכלל מדובר במנהג של קראים, והמחמירים עתידים לתת את הדין על כך שהם מחמירים על הציבור ללא צורך דבר שפוגע בעניים שאין להם מה לאכול בפסח, וכך הוא כותב:

''ומה ששאלת בדבר הקטניות והאורז בפסח, שמקצת רבני אשכנז אוסרים. תשובה: זרות הוא זה, שהדבר מפורש בגמרא להיתר, ואין לנו לחפש טעות וזכות למה שעשו מקצת אנשים, וקרוב הדבר שמהגירושים והבלבולים נשתקע עניין זה, שהגירוש הראשון למונסיין היה גם כן בתוכם עדה של קראים והם לא ידעו שום חילוק בין לחם ללחם... אבל אנו חלילה לאסור דברים המותרים חינם, והמחמירים עתידים לתת את הדין.''

הסיבה שהתשובה עוררה את החשד הפוסקים היא, שמדובר במנהג שאין לו מקור בגמרא (ואדרבה הגמרא מתירה), לכן מסתבר שאדם שמתנגד לרבנים יתקוף אותו. הבית מאיר (או''ח תנג, א) למשל כתב על התשובה הזאת, ''שלא מפי הרא''ש יצאו דברים אלו'' .

2. מאבד עצמו לדעת

הגמרא במסכת בבא קמא (צא ע''ב) לומדת מהפסוק 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'', שאסור לאדם להתאבד. כפי שכתבו הפוסקים במהלך הדורות האיסור להתאבד חמור מאוד, בגלל: ''שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקדוש ברוך הוא (רדב''ז סנהדרין יח, ו)'', לכן אין לאדם זכות לפגוע בעצמו.

בשל החומרא הגדולה של ההתאבדות נכתב בברייתא (אבל רבתי, ב), שלא מתאבלים על אדם שהתאבד, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד שמה). אמנם במידה ויש אפשרות לומר שאותו האיש לא איבד את עצמו לדעת, מותר לבני המשפחה להתאבל עליו. למשל, אם מוצאים אדם תלוי על חבל, אז לא מניחים שהוא התאבד מתוך מחשבה, אלא שהוא נהיה חולה נפש באופן זמני, ולכן הוא התאבד.

מה דינו של אדם שמאבד עצמו לדעת מחמת קשיי פרנסה? בשו''ת בשמים ראש (סי' שמה) דן בשאלה זו. לא בלבד שהוא כתב שמותר להתאבל על אדם כזה, אלא שמי שמתאבד בגלל קשיי פרנסה כלל לא עובר על איסור (!). מתי לשיטתו אדם עובר על איסור מאבד עצמו לדעת? רק כאשר אדם מזלזל בעולם שהקב''ה ברא וחושב שאין בו ממש, ובלשונו:

''אשר שאלת באחד חסר לחם שהלך בפני שניים ואמר מאסתי בחיי ואבד עצמו, אם רשאים קרוביו להתאבל. תשובה: עניין המאבד עצמו לדעת הוא המבעט בטובה ושונא את העולם כמקצת הפילוסופים שעושים כן להמרות פי עליון... אבל מי שבצרת נפשו לא יוכל לסבול... אין ספק שאין בזה שום איסור.''

תוספת מעניינת: 'בהיברו בוקס' (hebrewbooks) מובאים הרבה כתבי יד של ספרים מכל הדורות. בכתב היד של השו''ת בשמים ראש התשובה שעוסקת במאבד עצמו לדעת פשוט הושמטה מהספר על ידי העורכים. לעומת זאת בכתב יד שונה שנמצא באוצר החכמה, התשובה דווקא כן מופיעה. דבר זה מעיד על הוויכוח הגדול שהיה סביב הספר והתשובות שיש בו.

תשובה זו עוררה רבים כנגד השו''ת בשמים ראש, וטענו בעקבות כך שהוא מזוייף. פשוט לא הגיוני לומר, שאדם שקשה לו בחיים יוכל להתאבד. ראיה כנגדו הביא החתם סופר (יו''ד ב, שכו), מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (יח ע''א). הגמרא מספרת, שכאשר לקחו הרומאים את ר' חנינא בן תרדיון ושרפו אותו באש, הם שמו לו על הלב ספוגים של מים, כדי שהוא לא ימות מיד, אלא יסבול.

תלמידיו שנכחו במקום השריפה הציעו לו, שיעשה פעולות לזרז את מותו ויסיים את הייסורים. הוא השיב להם: ''מוטב שיטלנה מי שנתנה (= הקב''ה) ואל יחבל הוא בעצמו''. אמר החתם סופר, הרי ר' חנינא בוודאי סבל ייסורים גדולים כאשר הוא נשרף, ולמרות זאת הוא לא הסכים לזרז את מותו, מוכח שגם כאשר אדם סובל ייסורים גדולים אסור לו להתאבד, וכן פסקו להלכה גם הבן איש חי (רב פעלים ג, כט), הרב עובדיה (יבי''א יו''ד ב, כד) ועוד רבים.

נכון שתשובת הבשמים ראש קשה בסברא, אבל נראה שדווקא נראה שמהגמרא בעבודה זרה אין כלל ראיה לחתם סופר, ואדרבה מדובר בראיה כנגדו. ר' חנינא בן תרדיון לא כתב שהקב''ה צריך לקחת את נשמתו של אדם, אלא שמוטב שהקב''ה ייקח את הנשמה, משמע שאין בכך איסור ממש, אלא מידת חסידות בלבד. מה עוד, שקשה לומר שהתלמידים של ר' חנינא בן תרדיון היו כאלה עמי ארצות, שהם לא ידעו שיש איסור להתאבד, אלא רק בגלל שזה לא ממש איסור, הם אמרו לו מה שאמרו (וכך פירש הרב אלישיב (מובא בחישוקי חמד שם)).

3. תפילת מוסף לנשים

עד כה ראינו מקרים, בהם דחו את דברי הבשמים ראש. אמנם יש לא מעט פוסקים שטענו, שגם אם זהותו של מחבר הספר מוטלת בספק, עדיין יש להתייחס לתוכן התשובה, ואם יש בתשובה הגיון, אז ניתן לפסוק אותה להלכה. אחד מהפוסקים המרכזיים והגדולים שנקטו בגישה זו במספר מקומות, הוא רבי עקיבא איגר.

הגמרא במסכת ברכות (כ ע''ב) פוסקת, שנשים חייבות להתפלל בכל יום למרות שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה, מכיוון שמטרת התפילה לעורר רחמי שמיים, וגם נשים צריכות לעורר רחמי שמים. כאשר הגמרא דנה האם נשים חייבות בתפילה, היא דנה בתפילת שחרית ומנחה (ובערבית יש מחלוקת), מה דינה של תפילת מוסף?

התוספות כתבו (כו ע''א ד''ה איבעיא), שתפילת מוסף היא לא משום רחמים, אלא משום 'ונשלמה פרים שפתינו', כלומר מכיוון שבזמן הזה אין בית מקדש להקריב קרבנות, אז כתחליף לקרבן המוסף מתפללים את תפילת מוסף. באיזה כסף היו קונים את קרבנות המוסף? המשנה במסכת שקלים (א, ג) כותבת, שבאמצעות כספי מחצית השקל שהגברים בעם ישראל היו מתנדבים כל שנה לפני חודש ניסן, היו קונים את הקרבנות.

א. בעקבות כך טען בשו''ת בשמים ראש (סי' פט), שבעיקרון נשים פטורות מלהתפלל תפילת מוסף, שהרי אם הטעם שמתפללים תפילת מוסף הוא כתחליף לקרבנות, נשים שלא נותנות מחצית השקל לקנות את קרבן המוסף והן לא חלק מהקרן, אין טעם שהם יתפללו תפילת מוסף במקום הקרבן. רבי עקיבא איגר (מהדו''ק סי' ט) הסכים עם הבשמים רא''ש, וכך הוא כתב:

''לכאורה נראה דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיוון דנשים לא היו שוקלות (= לא היו נותנות מחצית השקל) אין להם חלק בקרבנות ציבור, וכן משמע בתשובת בשמים ראש סי' פט, עיין שם.''

ב. גם על דברים אלו הקשו האחרונים. הרב ספקטור (באר יצחק סי' כ) תמה על דבריו. הרי לפי שיטתו, גם כהנים, לווים וגברים מתחת לגיל עשרים פטורים מלהתפלל תפילת מוסף, כי הם פטורים מלתת מחצית השקל, והרי הגמרא במסכת סוכה (נג ע''א) כותבת, שר' יהושע בן חנניה שהיה לוי הלך להתפלל תפילת מוסף.

אם כן, מדוע בכל זאת הם חייבות? הרי הם לא נותנות כסף לקרבנות הציבור. בשו''ת עמודי אור (סי' ז) טען, שמכיוון שהם חלק מעם ישראל, אז גם אם הן לא משלמות ממש על הקרבן, הן עדיין נחשבות חלק ממנו והם צריכות להתפלל מוסף.

זיוף הלמוד הירושלמי

אירוע נוסף גדול של זיוף שאירע, הוא זיוף התלמוד הירושלמי על מסכת קודשים. לאורך שנים הייתה מחלוקת גדולה בין הרבנים, האם קיים סדר קודשים על התלמוד הירושלמי. בשנת תרס''ו (1905) הדפיס אדם בשם שלמה אלגאזי כתב יד של סדר קודשים של הירושלמי, ועליו פירוש שהוא כתב 'חשק שלמה', וכך הוא כותב בהקדמה לספר:
''מי לא ישיש וישמח לקראת הבשורה הנעימה הזאת? היאח! אשר לא ראינו שנות אלף ואת אשר לא פיללנו לראות, חזינו אור! והנה אנכי בעניי כבר ערכתי הקדמה גדולה ודברתי שמה כל אשר ראוי לדבר על הירושלמי סדר קודשים בכלל, וכתב היד הזה בפרט.''

כצפוי הדבר עורר רעש רב, ויש שטענו שהחפץ חיים בעקבות כך התחיל להניח גם תפילין של רבינו תם כי כך מופיע בירושלמי (אם כי נראה שהשמועה מוטעית). למרות הגאונות של המחבר, והעובדה שהוא הצליח לרמות לא מעט רבנים חשובים, כאשר הספר הובא לפני גדולי רבני אירופה הרוגוצ'ובר ור' מאיר שמחה (האור שמח) הם שללו את הכתב, וכתבו שהוא מזוייף ואין להסתמך עליו.

מוזמנים להגיב... מצורף גם כקובץ וורד הרבה יותר נוח וברור לקריאה...

[יוצא פוניבז']

תוספת מעניינת: 'בהיברו בוקס' (hebrewbooks) מובאים הרבה כתבי יד של ספרים מכל הדורות. בכתב היד של השו''ת בשמים ראש התשובה שעוסקת במאבד עצמו לדעת פשוט הושמטה מהספר על ידי העורכים. לעומת זאת בכתב יד שונה שנמצא באוצר החכמה, התשובה דווקא כן מופיעה. דבר זה מעיד על הוויכוח הגדול שהיה סביב הספר והתשובות שיש בו.

???

[בתבונה]

תוספת מעניינת: 'בהיברו בוקס' (hebrewbooks) מובאים הרבה כתבי יד של ספרים מכל הדורות. בכתב היד של השו''ת בשמים ראש התשובה שעוסקת במאבד עצמו לדעת פשוט הושמטה מהספר על ידי העורכים. לעומת זאת בכתב יד שונה שנמצא באוצר החכמה, התשובה דווקא כן מופיעה. דבר זה מעיד על הוויכוח הגדול שהיה סביב הספר והתשובות שיש בו.

תשובה זו עוררה רבים כנגד השו''ת בשמים ראש, וטענו בעקבות כך שהוא מזוייף. פשוט לא הגיוני לומר, שאדם שקשה לו בחיים יוכל להתאבד. ראיה כנגדו הביא החתם סופר (יו''ד ב, שכו), מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (יח ע''א). הגמרא מספרת, שכאשר לקחו הרומאים את ר' חנינא בן תרדיון ושרפו אותו באש, הם שמו לו על הלב ספוגים של מים, כדי שהוא לא ימות מיד, אלא יסבול.

תלמידיו שנכחו במקום השריפה הציעו לו, שיעשה פעולות לזרז את מותו ויסיים את הייסורים. הוא השיב להם: ''מוטב שיטלנה מי שנתנה (= הקב''ה) ואל יחבל הוא בעצמו''. אמר החתם סופר, הרי ר' חנינא בוודאי סבל ייסורים גדולים כאשר הוא נשרף, ולמרות זאת הוא לא הסכים לזרז את מותו, מוכח שגם כאשר אדם סובל ייסורים גדולים אסור לו להתאבד, וכן פסקו להלכה גם הבן איש חי (רב פעלים ג, כט), הרב עובדיה (יבי''א יו''ד ב, כד) ועוד רבים.

נכון שתשובת הבשמים ראש קשה בסברא, אבל נראה שדווקא נראה שמהגמרא בעבודה זרה אין כלל ראיה לחתם סופר, ואדרבה מדובר בראיה כנגדו. ר' חנינא בן תרדיון לא כתב שהקב''ה צריך לקחת את נשמתו של אדם, אלא שמוטב שהקב''ה ייקח את הנשמה, משמע שאין בכך איסור ממש, אלא מידת חסידות בלבד. מה עוד, שקשה לומר שהתלמידים של ר' חנינא בן תרדיון היו כאלה עמי ארצות, שהם לא ידעו שיש איסור להתאבד, אלא רק בגלל שזה לא ממש איסור.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שכו
וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פ שהיה מצר מאד ומיתתו טוב לו מחיו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוה"ב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש יאמר מוטב שיטלנו מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו (ובזה נזדייף ס' בשמים רא"ש סי' שמ"ה)
כנראה שדיוק החתם סופר הוא לא רק מעצם זה שסירב לקרב את מיתתו אלא מכך שמצינו שהוא הבטיח לאספיקלטור שקירב מיתתו שיזכה בכך לחיי העוה"ב, הרי שהיה עניין לקרב את מיתתו ואף ר"ח בן תרדיון השתדל לקרב את מיתתו, ורק נמנע מלעשות מעשה בידים, ואם יש מידת חסידות "שמוטב שהקב"ה ייקח את הנשמה" למה הבטיח לגוי עוה"ב אם יקרב את מיתתו, ולא אמר "שמוטב שהקב"ה ייקח את הנשמה" ואדרבה הבטיח לו שכר דבר שמראה שיש עניין לקרב מיתתו, ואם כן למה שימנע מלעשות זאת בעצמו אלא ע"כ הוא הבין שיש בזה איסור.
(ולכאורה לא מצינו מעשה חסידות, שיש עניין שלא לעשותו בידיים אבל כן לגרום לו, שמעשה חסידות הוא הולך אחר התוצאה)
על התלמידים אין כ"כ קושיא ובפרט שהוא הסרת המונע בנוטה למות.

[בתבונה]

א. בעקבות כך טען בשו''ת בשמים ראש (סי' פט), שבעיקרון נשים פטורות מלהתפלל תפילת מוסף, שהרי אם הטעם שמתפללים תפילת מוסף הוא כתחליף לקרבנות, נשים שלא נותנות מחצית השקל לקנות את קרבן המוסף והן לא חלק מהקרן, אין טעם שהם יתפללו תפילת מוסף במקום הקרבן. רבי עקיבא איגר (מהדו''ק סי' ט) הסכים עם הבשמים רא''ש, וכך הוא כתב:

''לכאורה נראה דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיוון דנשים לא היו שוקלות (= לא היו נותנות מחצית השקל) אין להם חלק בקרבנות ציבור, וכן משמע בתשובת בשמים ראש סי' פט, עיין שם.''

ב. גם על דברים אלו הקשו האחרונים. הרב ספקטור (באר יצחק סי' כ) תמה על דבריו. הרי לפי שיטתו, גם כהנים, לווים וגברים מתחת לגיל עשרים פטורים מלהתפלל תפילת מוסף, כי הם פטורים מלתת מחצית השקל, והרי הגמרא במסכת סוכה (נג ע''א) כותבת, שר' יהושע בן חנניה שהיה לוי הלך להתפלל תפילת מוסף.

הקושיא צ"ע שהרי קיי"ל שכהנים ולווים חייבים במחצית השקל, לגבי גיל כ' זה מחלוקת הפוסקים לדעת הרמב"ם והרמב"ן חייב משהביא ב שערות
רמב"ם הלכות שקלים פרק א
הלכה ז
הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.
[/quote]

דברי ירמיהו הלכות שקלים פרק א הלכה ז
הנה בפי' קטן בהרע"ב במשנה ג' פ"א דשקלים מפרש וקטנים אפי' הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים ורבינו בפי' המשנה כתב קטן שלא הביא ב' שערות וכן נראה כאן שסתם קטן ובהל' א' כתב מצוה וכו' ולא כתב מעשרים ולמעלה. ונראה כמו בכל המצות משהביא ב' שערות בן י"ג ורמב"ן בפרשת כי תשא כתב כמו כן דשקלים לקרבנות משהביא ב' שערות ובתוס' יום טוב העיר על זאת ותליא דלר"ע ברטנורא קרא דבן עשרים קאי על מחצית השקל לקרבנות ורבינו ורמב"ן וסייעתם דקרא קמא דכתיב סתם כל העובר וכו' קאי לקרבנות דלא כתיב מעשרים וכו':

[quote]
ואף לשיטה שרק מגיל עשרים חייבים, יש לחלק מנשים, ואולי יש גם לפלפל שקטן שהתחיל במוסף הרי הוא כקטן שהתחיל לתרום

[חבר פורום אוצר החכמה]

.