פסיקת הלכה בענינים שאינם שייכים לפוסק

[דרומי]

האם קיימת עדיפות בפסק הלכה - הכרעה למעשה - על ידי מי שנוגע בדבר?

לדוגמא, שמעתי פעם (ולא ביררתי אם נכון) שהרמ"א מרבה להשיג ולחלוק על דברי מרן המחבר, אך בענינים של מצוות התלויות בארץ הוא פחות מתערב ומכריע, כיון שהוא בפועל לא היה בארץ מעולם.

כמובן אין כוונתי לדיונים הלכתיים 'מופשטים', שבהם פשוט שכל הגדולים וכל הפוסקים דנו גם בענינים שמעולם לא היה להם קשר אתם בפועל ממש, אלא למקרה שבו כבר נחלקו ראשונים ואחרונים בסוגיא מסויימת, שההכרעה למעשה מוטב שתינתן על ידי מי שנמצא 'על אתר'.

לדוגמא: בשאלת בן עיר שהלך לכרך בפורים נעדיף לקבל פסק הלכה מפוסק ירושלמי מאשר פוסק גדול מלונדון.

אקווה שהובנתי.

[חרסון]

הלכה כרב באיסורי
הלכה כשמואל בממוני

[דרומי]

אוקיי, האם יש מי שכתב בפירוש את הדברים הנ"ל לגבי מקומות ואתרים?

[כרמי שלי]

הלכה כרב באתרי' (בשבת יט, ב).

[פלוריש]

באיסור יציאה מן הארץ, המנחת יצחק כותב שדבריו הם להלכה, אך למעשה ישאלו את רבני ארץ ישראל (התשובה נכתבה לפני שעלה לארץ)

[הוה אמינא]

הלכה כרב באתרי' (בשבת יט, ב).

דין מרא דאתרא הוא נושא נוסף, ואין זה אומר שבמקום אחר יש סיבה שפחות הלכה כמותו כי זה לא שייך לו.

[הוה אמינא]

באיסור יציאה מן הארץ, המנחת יצחק כותב שדבריו הם להלכה, אך למעשה ישאלו את רבני ארץ ישראל (התשובה נכתבה לפני שעלה לארץ)

מובא רבות בפוסקים [זכור לי עתה מתשובות החת"ס] שלמעשה יש לשאול את הרב במקום. זה דין מרא דאתרא, ודרך ארץ לא להכנס בתחומו ולהורות לאנשי עירו של חברו.
אבל אי"ז מטעם שהשאלה פחות שייכת לפוסק שלכך יהיה פחות מאן דאמר בזה.

[דרומי]

ייש"כ על ההבהרה. אכן אין כוונתי לחיזוק סמכות הרב המקומי מבחינה 'טכנית', אלא לשאלה עקרונית האם - לדוגמא - הרמ"א ראה את עצמו פחות מוסמך לקבוע הלכה במצוות התלויות בארץ.

[כרמי שלי]

ראה אג"ק כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע חל"ב ע' קס (באם לכגו"ד כונתך).

[דרומי]

ייש"כ. דוגמא מסויימת לענין, וכמובן אשמח למקורות נוספים (עדיף קדמוניים יותר).

[מענה איש]

החיד''א מבכר את 'כפתור ופרח' בענייני ארץ ישראל על פני ראשונים אחרים.

[דרומי]

היכן דברי החיד"א?

[ביקורת תהיה]

הטעם שההלכה כשמואל בדיני ממונות הוא:
שמואל היה חכם בבלי, ועקב האוטונומיה השיפוטית שהיתה ליהודים בבבל (כדתניא: 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָלֻיוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁבֶט - שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ וּרְשׁוּת מֵאֵת מַלְכֵי פָּרַס) היו דיני ממונות לגביו דינים מעשיים;
לעומתו רב היה חכם ארצישראלי, ודיני ממונות היו לגביו דינים עיוניים בעיקר.

[דרומי]

איך תפרש לפי זה את זה שהלכה כרב באיסורים?...

[ביקורת תהיה]

בהוראת איסור והיתר ודאי עסקו חכמי א"י להלכה ולמעשה, ואף היו עדיפים בה על חכמי בבל. והא לך דברי התוספות בפרק מקום שנהגו על דברי הגמרא 'דאנן כייפינן להו':

קָשֶׁה לְרַבֵּנוּ תָּם, דִּבְפֶרֶק קַמָּא דְסַנְהֶדְרִין מַשְׁמַע דִּבְנֵי בָּבֶל עֲדִיפִי. וְתֵרֵץ, דְּהָנֵי מִלֵּי לְאַפְקוּעֵי מָמוֹנָא; אֲבָל לְעִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר וּסְמִיכָה, בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עֲדִיפִי, שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה בָּרַבִּים. וְאָמְרִינַן אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים.

[י. אברהם]

רא"ש ב"ק פ"ד סי' ד'

רא''ש.PNG (27.66 KiB) נצפה 3968 פעמים

[בברכה המשולשת]

בהוראת איסור והיתר ודאי עסקו חכמי א"י להלכה ולמעשה, ואף היו עדיפים בה על חכמי בבל. והא לך דברי התוספות בפרק מקום שנהגו על דברי הגמרא 'דאנן כייפינן להו':

קָשֶׁה לְרַבֵּנוּ תָּם, דִּבְפֶרֶק קַמָּא דְסַנְהֶדְרִין מַשְׁמַע דִּבְנֵי בָּבֶל עֲדִיפִי. וְתֵרֵץ, דְּהָנֵי מִלֵּי לְאַפְקוּעֵי מָמוֹנָא; אֲבָל לְעִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר וּסְמִיכָה, בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עֲדִיפִי, שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה בָּרַבִּים. וְאָמְרִינַן אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים.

שם זה כי היה להם רשות מהמלכות, כמבואר בגמ' בסנהדרין שם

[עובר ושב]

כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בירחון "זכור לאברהם" (תשנ"ט, עמ' שי"ב): "מצינו למרן החיד"א בברכי יוסף בשיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ב סק"ח) שכתב, שהמנהג בארצות אשכנז למנות בתי דין לדון דיני ממונות, ומלבד זה ממנים רבנים מורי הוראות לדון ולהורות בדיני איסור והיתר, בענייני כשרות, טהרת המשפחה וכדו', והוא מנהג ותיקין, כי בית דין שמתמנה על חלק פרטי ממקצועות התורה, כל מעיינותיו ומחשבותיו במקצוע ההוא, והוא מומחה מאוד בדינים האלה ובפרטיהם, וחזקה עליו שיורה כהלכה, וכן ייסד הגאון מהרימ"ט בקושטא, שמלבד הבתי דין לדיני ממונות, מינה חכמים לדון בדיני איסור והיתר. ע"כ.

ובאמת שגם בתלמוד מצאנו שהיו ממנים מורי הוראה מיוחדים לכל מקצוע בפני עצמו, למשל בגיטין (ה:) ר' אחא הוה ממונה אגיטי, ועיין בפרש"י שם, ובשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ט). ובחולין (נח.) שאלתינהו לרבנן טרופאי, ופרש"י מורי הוראות על הטריפות (ורמזו בברכי יוסף שם), ועיין בהרא"ש בבא קמא (פ"ד סי' ד'), שכתב שהטעם שפסקו חכמי התלמוד (בכורות מט:) הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי, לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק בדיני ממונות, ולכך היה מדקדק בהם ויורד לעומקם ומשכיל על דבר אמת, עד שהתמחה מאוד בהם, לכן קבעו הלכה כמותו בדיני ממונות, וכן רב היה רגיל מאוד בהוראות איסור והיתר ומדקדק בהם לאשורם, לכן סמכו על הוראותיו בענייני איסור והיתר. ע"כ. וכן כתב הגאון מהר"י קורקוס בפרק י"א מהלכות ביכורים (הלכה י"ח). וסמך לדברי הרא"ש בזה, ממש"כ בבא בתרא (סה.) הלכתא כוותייכו (כשמואל ורב נחמן) דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דיני". עכ"ל.

[עובר ושב]

דין מרא דאתרא הוא נושא נוסף, ואין זה אומר שבמקום אחר יש סיבה שפחות הלכה כמותו כי זה לא שייך לו.

כתב הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ו סימן כט, בסיכום התשובה): "שני מורי הוראה בעיר, שוים בתורה וביראה, אחד מהם מקיל בענין מסוים ומחמיר בענין אחר, כגון מקיל בעניני שבת ומחמיר בעניני נדה והשני בהיפך מחמיר בעניני שבת ומיקל בעניני נדה, מותר לשואל להציע כל שאלותיו ואפי' באיסורי דאורייתא לאחד ממורי הוראה, ואין צריך להחמיר אפי' באיסורי דאורייתא לשאול כל פעם לחכם המחמיר באותו ענין. [אדם ה]מציע כל פעם שאלותיו בפני הרב המקיל באותו ענין, נראה שאין מזניחין אותו גם באיסורי דאורייתא, אבל מסתבר שאין נכון לעשות כך. [אבל] כה"ג באיסורי דרבנן נראה שאין בו נפתול. אם ידוע שהרב המקיל בענין מסוים בקי באותו ענין במיוחד וכן הרב השני בענין שהוא מקיל בו, מותר לשאול אפי' בדאורייתא, לכל אחד בענין שהוא מקיל בו. מותר לחכם להכריע לפי שיקול דעתו במחלוקת שנחלקו בו קודמיו, כקולו של זה וכקולו של זה אפי' במילי דאורייתא, היכא שאין הדברים סותרים זה לזה". עכ"ל.

[מענה איש]

היכן דברי החיד"א?

פתח עיניים פ''ט מ''ב.jpg (47.49 KiB) נצפה 3881 פעמים

[תם מה הוא אומר]

כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בירחון "זכור לאברהם" (תשנ"ט, עמ' שי"ב): "מצינו למרן החיד"א בברכי יוסף בשיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ב סק"ח) שכתב, שהמנהג בארצות אשכנז למנות בתי דין לדון דיני ממונות, ומלבד זה ממנים רבנים מורי הוראות לדון ולהורות בדיני איסור והיתר, בענייני כשרות, טהרת המשפחה וכדו', והוא מנהג ותיקין, כי בית דין שמתמנה על חלק פרטי ממקצועות התורה, כל מעיינותיו ומחשבותיו במקצוע ההוא, והוא מומחה מאוד בדינים האלה ובפרטיהם, וחזקה עליו שיורה כהלכה, וכן ייסד הגאון מהרימ"ט בקושטא, שמלבד הבתי דין לדיני ממונות, מינה חכמים לדון בדיני איסור והיתר. ע"כ.

ובאמת שגם בתלמוד מצאנו שהיו ממנים מורי הוראה מיוחדים לכל מקצוע בפני עצמו, למשל בגיטין (ה:) ר' אחא הוה ממונה אגיטי, ועיין בפרש"י שם, ובשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ט). ובחולין (נח.) שאלתינהו לרבנן טרופאי, ופרש"י מורי הוראות על הטריפות (ורמזו בברכי יוסף שם), ועיין בהרא"ש בבא קמא (פ"ד סי' ד'), שכתב שהטעם שפסקו חכמי התלמוד (בכורות מט:) הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי, לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק בדיני ממונות, ולכך היה מדקדק בהם ויורד לעומקם ומשכיל על דבר אמת, עד שהתמחה מאוד בהם, לכן קבעו הלכה כמותו בדיני ממונות, וכן רב היה רגיל מאוד בהוראות איסור והיתר ומדקדק בהם לאשורם, לכן סמכו על הוראותיו בענייני איסור והיתר. ע"כ. וכן כתב הגאון מהר"י קורקוס בפרק י"א מהלכות ביכורים (הלכה י"ח). וסמך לדברי הרא"ש בזה, ממש"כ בבא בתרא (סה.) הלכתא כוותייכו (כשמואל ורב נחמן) דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דיני". עכ"ל.

האם הדברים הנ"ל נדפסו באחד מחיבוריו של הגרע"י זצ"ל אחר כך?