חכם באשי כתב:גלילי כתב:ובכל זאת האם יש איזה מקור לשבועה על כך?
לא הבנתי, הרי בהודעתי הקודמת ציינתי לך, ש
משביעים את העוּבר. זה לא מספיק ברור?
חיים אכן הסבירני היטב. תודתי נתונה לו.
חיים כתב:יש לציין כי בשו"ע (יו"ד רלו, ב) נפסק להלכה שאפילו נשבע להכות עצמו, אף על פי שאינו רשאי השבועה חלה. כלומר, אפילו גדר הדין של "מושבע ועומד מהר סיני", אין כאן.
זה לא כל כך פשוט שהוא הדין לגבי הנשבע להמית את עצמו,
עי' בר"ן שבועות (י. מדפי הרי"ף) וז"ל:
מיבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מהו דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ א"א לו לעמוד בשבועתו או לא אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל ונ"ל [דלא דמי] לשלא אישן שלשה ימים דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועתו מאי אמרת שימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק א' מהלכות שבועות ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים שלא יטעום כלום ז' ימים רצופין וכן כתב בפרק ה' שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי
אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הלכך הויא לה שבועת שוא דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עליה שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כמו שכתבתי בחדושי אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפרק החובל (דף צא ב) ודלמא קטולא שאני א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפרק שבועת העדות (דף לו א) הילכך מלקין אותו ואוכל לאלתר. עכ"ל.
ואולי זה באמת המקור לשבועה לשמור על גופו ולא להמית עצמו שהרי מושבע ועומד מהר סיני על כך דמפורש בתורה כדברי הר"ן.
מה דעתכם?