פלוריש כתב: לא פחות מהדיון בפוסקים האם לדייק הלכות מספר שערי תשובה (למרות שאף אחד לא מערער על סמכותו ההלכתית של רבנו יונה, אלא שאולי שער"ת הוא ספר מוסר ולא ספר הלכה).
מאיר נפתלי כתב:לדעתי הכותרת לא כל-כך במקום, היש שאלה האם החינוך זכרו לברכה יש לדעתו משקל הלכתי?! הרי הוא היה מגדולי הראשונים!
ואפילו שנוסח הכותרת הוא משקלו ההלכתי של דיוק מספר החינוך, מ״מ זה לא נראה טוב לעניות דעתי. אפשר לדייק בדעתו כמו ראשונים אחרים. זה דבר ברור.
בן ירושלים כתב:מאיר נפתלי כתב:לדעתי הכותרת לא כל-כך במקום, היש שאלה האם החינוך זכרו לברכה יש לדעתו משקל הלכתי?! הרי הוא היה מגדולי הראשונים!
ואפילו שנוסח הכותרת הוא משקלו ההלכתי של דיוק מספר החינוך, מ״מ זה לא נראה טוב לעניות דעתי. אפשר לדייק בדעתו כמו ראשונים אחרים. זה דבר ברור.
השאלה הרבה יותר רחבה: האם ניתן לדרג את הראשונים לפי מידת חשיבותם? באופן עקרוני מסתבר שכולם יודו שמצינו בכל הדורות שנתנו משקל למי שחשוב יותר, ודירגו את הדורות שקדמו להם. מבחינה מעשית כיום חלק גדול מהמורי הוראות ודאי שלא יעשה זאת לגבי ראשונים כמלאכים. צריך כתפיים רחבות לדרג ראשונים לפי חשיבותם. בחזו"א ניכר שעשה זאת וגם כיום ישנם גדולי תורה שעושים זאת בזהירות הנדרשת ובחוג היותר מצוצמם כיון שברגע שזה יוצא לרה"ר זה נהיה משהו המוני ומלא סיסמאות. ולזה ודאי אף אחד לא מתכוין.
דרומי כתב:איני מבין מה הבעיה בכותרת. אף אחד לא מתכוון לדרג בין הראשונים, ורק שואלים שאלה פשוטה - עד כמה מתחשבים בדברי ספר החינוך כהלכה למעשה. השאלה היא בעצם האם ספר החינוך עצמו התכוון לחדש לנו חידושים מעשיים ובמילא דייק בזה באופן מוחלט או שזה לא היה ענינו העיקרי.
(ע"ד משל, הנה המגן אברהם שהפוסקים רועדים לדבריו ומדייקים בכל מלה שלו, כתב עוד ספרים מלבד פירושו לשו"ע או"ח, ולא מצינו שידייקו באותם ספרים עד כדי כך. גם הט"ז שהוא מגדולי הפוסקים ובדוגמת המג"א, חיבר גם פירוש על רש"י עה"ת, ופשוט שלא נדייק בפירושו זה כמו שמדייקים בדברים שנכתבו להלכה).
מאיר נפתלי כתב:חלוקה לקטגוריות ונושאים באה מהעולם המערבי ׳הרציונלי׳ ומהאקדמיה, ואילו אצלינו הנושא הוא לא הספר אלא האדם, כיון שהוא אדם גדול כל דבריו הרי הם כאש, ואין הבדל מה הנושא של הספר.
הרואה כתב:מאיר נפתלי כתב:חלוקה לקטגוריות ונושאים באה מהעולם המערבי ׳הרציונלי׳ ומהאקדמיה, ואילו אצלינו הנושא הוא לא הספר אלא האדם, כיון שהוא אדם גדול כל דבריו הרי הם כאש, ואין הבדל מה הנושא של הספר.
משונה. אני הייתי אומר בדיוק הפוך. העיסוק במי אמר בא מהאקדמיה ששם יש היררכיה שאסור לסטודנט לחלוק על פרופסור (אולי לעצמו אבל לא להורות) ואסור לומר דברים שאינם מקובלים על רוח העולם המערבי וכו'. אבל בתורה כל היחס הוא רק לדברים עצמם וחס וחלילה לא לאדם שלא כל דבריו כאש (התבלבלת בין הקב"ה לבין ת"ח. הלא כה דברי כאש נאום ה', שאכן הכוונה לקב"ה, שאת רצונו אנו מבררים מתוך דברי החכמים ולא להפך).
(כמובן שאם מדובר באדם גדול מאד, איננו יכולים לבטל דבריו לא בגלל האדם, אלא שמתוך כך שאנו יודעים שהוא אדם גדול - אנחנו משערים שדבריו גם כן מוצדקים גם אם לא הבנו אותם).
הנפקא מינה בדיון התיאורטי:
לו יצוייר צדיק גדול מאד שלא פתח מעולם מסכת שבת.
אם אנו מתייחסים לאדם - כל פסקיו יהיו כאש, ואם אנו מתייחסים לדברים - חס וחלילה.
מאיר נפתלי כתב:חוץ מזה החינוך הרי ודאי מטרתו היתה לסכם את ההלכות בכל מצוה, אז לומר שהוא לא התכוון שידקדקו בדבריו, זה סוג של יומרנות תמוהה, הלוא כן? מה אם אנחנו היינו כותבים ספר והיו אומרים על זה - הוא לא התכוון שידקדקו בדבריו... ועוד הוא היה אחד מגדולי הראשונים.
דרכו של החינוך לכתוב בכל מצוה ומצוה אימתי והיכן היא נוהגת ועל מי היא מוטלת, והמעיין בדבריו ישים לב שבשלושה פרטים אלה - הזמן המקום והאישים - לא הקפיד לכתוב את הדברים על פי דיוקם ההלכתי, אלא גם על פי אפשרותם המעשית, מי ומתי והיכן מסוגל לבצע את הדברים, מתוך הנחה שמי אינו יכול לבצע - אונס רחמנא פטריה, גם אם המצוה קיימת באופן עקרוני. עיין בחינוך מצוה לג, קנב, רצט, תא, בסוף כל מצוה ומצוה. ובכל המצוות הנוגעות לקרבן פסח (מצוה ה-טו) כתב שנוהגות "בזמן הבית", אע"פ שכידוע מקריבין אע"פ שאין בית (כמ"ש בעצמו במצוה תמ), אלא שבדרך כלל אם אפשר להקריב - אפשר כבר לבנות ג"כ, ולא נכנס למצב התיאורטי של הקרבה בלי בית. ובכל המצוות הנוגעות לדיני נפשות ושאר הדברים התלויים בבי"ד סמוכין כתב שהם נוהגות בא"י בלבד (כגון מצוה מז, נב, ועוד רבות), אע"פ שמפורש במשנה ובגמ' (מכות ז,א) שסנהדרין נוהגת אף בחו"ל, אלא שאין זה מעשי כ"כ, כי הסמיכה צריכה להיות בארץ, ורק חכם שנסמך בארץ יכול לדון דיני קנסות ודיני נפשות בחו"ל, ולכן כתוב כבר בגמרא (ב"ק פד) שבפועל בא"י דנים דיני קנסות ובחו"ל לא. וכ"כ בספר משכנות לאביר יעקב על מצוות שמירת המקדש, שמש"כ החינוך במצוה שפח שמצוה זו נוהגת בזמן הבית - אינו בדווקא, אלא כוונתו שבמציאות נחוץ לשם כך שעם ישראל יהיה בירושלים, וכך דרך החינוך בדברים כאלה.
מאיר נפתלי כתב:הרואה כתב:מאיר נפתלי כתב:חלוקה לקטגוריות ונושאים באה מהעולם המערבי ׳הרציונלי׳ ומהאקדמיה, ואילו אצלינו הנושא הוא לא הספר אלא האדם, כיון שהוא אדם גדול כל דבריו הרי הם כאש, ואין הבדל מה הנושא של הספר.
משונה. אני הייתי אומר בדיוק הפוך. העיסוק במי אמר בא מהאקדמיה ששם יש היררכיה שאסור לסטודנט לחלוק על פרופסור (אולי לעצמו אבל לא להורות) ואסור לומר דברים שאינם מקובלים על רוח העולם המערבי וכו'. אבל בתורה כל היחס הוא רק לדברים עצמם וחס וחלילה לא לאדם שלא כל דבריו כאש (התבלבלת בין הקב"ה לבין ת"ח. הלא כה דברי כאש נאום ה', שאכן הכוונה לקב"ה, שאת רצונו אנו מבררים מתוך דברי החכמים ולא להפך).
(כמובן שאם מדובר באדם גדול מאד, איננו יכולים לבטל דבריו לא בגלל האדם, אלא שמתוך כך שאנו יודעים שהוא אדם גדול - אנחנו משערים שדבריו גם כן מוצדקים גם אם לא הבנו אותם).
הנפקא מינה בדיון התיאורטי:
לו יצוייר צדיק גדול מאד שלא פתח מעולם מסכת שבת.
אם אנו מתייחסים לאדם - כל פסקיו יהיו כאש, ואם אנו מתייחסים לדברים - חס וחלילה.
למה התבלבלתי? הנה המקור - אבות פרק ב משנה י בסוף המשנה: וכל דבריהם כגחלי אש.
צדיק גדול מאד שלא פתח מעולם שבת איננו ת״ח לענין שבת ואין כל פסקיו כאש. זה ברור. אסור בכלל לשאול אותו שאלות בהל׳ שבת. אבל זה לא קשור כלל לנושא האם תלמיד חכם שלמד הלכות שבת האם ההתייחסות היא לגופו של אדם או לא.
הרבה פעמים מצינו לשונות של כבוד וביטול גמור של גדולי הדורות כשבאו לחלוק על אלו שקדמום, ולדבריך מה להם לבטל את עצמם, הלא ההתייחסות היא לגופו של ענין, לא לגופו של אדם, אלא ודאי שמותר וצריך לחלוק כשסוברים אחרת כדרכה של תורה, אך על כבוד הת״ח עליו חולקים צריך ליזהר מאד.
ולגופו של נושא בקשר לספר החינוך, ניקח דוגמא למשל כדלהלן - גדולי האחרונים שכתבו את ספריהם ההלכתיים ברוח הקודש, למה שלא תהיה להם אותה רוח הקודש בחיבוריהם על התורה?! וכל שכן בבעל ספר החינוך שהיה מגדולי הראשונים.
פלוריש כתב:מאיר נפתלי כתב:חוץ מזה החינוך הרי ודאי מטרתו היתה לסכם את ההלכות בכל מצוה, אז לומר שהוא לא התכוון שידקדקו בדבריו, זה סוג של יומרנות תמוהה, הלוא כן? מה אם אנחנו היינו כותבים ספר והיו אומרים על זה - הוא לא התכוון שידקדקו בדבריו... ועוד הוא היה אחד מגדולי הראשונים.
כיצד תשיב על הראיות שהובאו בתשובה הנ"ל:דרכו של החינוך לכתוב בכל מצוה ומצוה אימתי והיכן היא נוהגת ועל מי היא מוטלת, והמעיין בדבריו ישים לב שבשלושה פרטים אלה - הזמן המקום והאישים - לא הקפיד לכתוב את הדברים על פי דיוקם ההלכתי, אלא גם על פי אפשרותם המעשית, מי ומתי והיכן מסוגל לבצע את הדברים, מתוך הנחה שמי אינו יכול לבצע - אונס רחמנא פטריה, גם אם המצוה קיימת באופן עקרוני. עיין בחינוך מצוה לג, קנב, רצט, תא, בסוף כל מצוה ומצוה. ובכל המצוות הנוגעות לקרבן פסח (מצוה ה-טו) כתב שנוהגות "בזמן הבית", אע"פ שכידוע מקריבין אע"פ שאין בית (כמ"ש בעצמו במצוה תמ), אלא שבדרך כלל אם אפשר להקריב - אפשר כבר לבנות ג"כ, ולא נכנס למצב התיאורטי של הקרבה בלי בית. ובכל המצוות הנוגעות לדיני נפשות ושאר הדברים התלויים בבי"ד סמוכין כתב שהם נוהגות בא"י בלבד (כגון מצוה מז, נב, ועוד רבות), אע"פ שמפורש במשנה ובגמ' (מכות ז,א) שסנהדרין נוהגת אף בחו"ל, אלא שאין זה מעשי כ"כ, כי הסמיכה צריכה להיות בארץ, ורק חכם שנסמך בארץ יכול לדון דיני קנסות ודיני נפשות בחו"ל, ולכן כתוב כבר בגמרא (ב"ק פד) שבפועל בא"י דנים דיני קנסות ובחו"ל לא. וכ"כ בספר משכנות לאביר יעקב על מצוות שמירת המקדש, שמש"כ החינוך במצוה שפח שמצוה זו נוהגת בזמן הבית - אינו בדווקא, אלא כוונתו שבמציאות נחוץ לשם כך שעם ישראל יהיה בירושלים, וכך דרך החינוך בדברים כאלה.
חוץ מזה, ברור שיש הבדל בין חיבורים. לא מצינו שהאחרונים מדייקים בכל ראשון כמו שהם מדייקים ברש"י וברמב"ם.
מאיר נפתלי כתב:א. מסתכלים על האדם כשהוא תלמיד חכם, לא כשאינו. וכמובן גם לגופו של ענין, אבל בדרך כבוד מופלג לאדם.
ב. זה באמת לא איזה ראיה דגולה.... רק רציתי להדגיש כמה חשיבות יש לאדם הכותב.
ג: א. כולם. ב. עיין בנושא זה לעיל שיש שרצו לחלק בין סוגי ספרים. ג. מנין שיכול לטעות חלילה?? יש לו הרי רוח הקודש. ד. הסיבה שזה פשוט לי, כי כך אני חושב, ונראה לי שרבים וטובים (אם לא כולם..) חושבים כמוני, מקוה שלא טעיתי..
הרואה כתב:מאיר נפתלי כתב:א. מסתכלים על האדם כשהוא תלמיד חכם, לא כשאינו. וכמובן גם לגופו של ענין, אבל בדרך כבוד מופלג לאדם.
ב. זה באמת לא איזה ראיה דגולה.... רק רציתי להדגיש כמה חשיבות יש לאדם הכותב.
ג: א. כולם. ב. עיין בנושא זה לעיל שיש שרצו לחלק בין סוגי ספרים. ג. מנין שיכול לטעות חלילה?? יש לו הרי רוח הקודש. ד. הסיבה שזה פשוט לי, כי כך אני חושב, ונראה לי שרבים וטובים (אם לא כולם..) חושבים כמוני, מקוה שלא טעיתי..
אולי תאמר יותר מדוייק: מסתכלים על האדם רק כשהוא צודק, ולא כשהוא טועה, וא"כ חסל סדר ויכוח. אך אם פוסק ברוח הקדש, מדוע הוא צריך לדעת את המסכת? בסה"כ יש לך רק טענה (מוזרה) אחת, והיא רוח הקדש. וזאת מניין לך?
מאיר נפתלי כתב:הרואה כתב:מאיר נפתלי כתב:א. מסתכלים על האדם כשהוא תלמיד חכם, לא כשאינו. וכמובן גם לגופו של ענין, אבל בדרך כבוד מופלג לאדם.
ב. זה באמת לא איזה ראיה דגולה.... רק רציתי להדגיש כמה חשיבות יש לאדם הכותב.
ג: א. כולם. ב. עיין בנושא זה לעיל שיש שרצו לחלק בין סוגי ספרים. ג. מנין שיכול לטעות חלילה?? יש לו הרי רוח הקודש. ד. הסיבה שזה פשוט לי, כי כך אני חושב, ונראה לי שרבים וטובים (אם לא כולם..) חושבים כמוני, מקוה שלא טעיתי..
אולי תאמר יותר מדוייק: מסתכלים על האדם רק כשהוא צודק, ולא כשהוא טועה, וא"כ חסל סדר ויכוח. אך אם פוסק ברוח הקדש, מדוע הוא צריך לדעת את המסכת? בסה"כ יש לך רק טענה (מוזרה) אחת, והיא רוח הקדש. וזאת מניין לך?
איך יפסוק אם לא ידע את המסכת?!
רוח הקודש שאני מתכוון אליה היא שהתלמיד חכם חושב בדעתו מה ההלכה, מסברתו האישית, ומכוין בה לאמת, ע״י סיוע מהשמים.
שום דבר לא מוזר פה, וכך יודע המיינסטרים החרדי, לא נראה לי שחידשתי כאן משהו.
פלוריש כתב:דעה אחרת ביחס לשער"ת זכור לי שראיתי בחוט שני ובמנחת אשר,
אנסה למצוא את המ"מ המדוייק
יבנה כתב:https://iyun.org.il/sedersheni/%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%A4%D7%A5-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/
לענין כתב:חסום לי.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 235 אורחים