כך כתב ר"י חאגיז עצמו בהקדמתו לחלק הראשון.
ראה ראיתי לכתוב מקצת משאלות שנשאלו בבית מדרשנו המדרש הגדול "בית יעקב" מדי שבת בשבתו. ולהיות בלתי אפשר להאריך בכל א' כרצוני אכתוב מה שעלה במחשבה בקצור נמרץ, בדרך אפשר, שדנין אפשר משאי אפשר. והשתדלתי לכותבם בקצור הלשון היותר אפשרי [בדפו"ר: ודרך רמז] לג' סיבות: א' כמו שעושין רז"ל שמסמיכין הדין או הדרשה שלהם לפסוק כדי שיעלה זכרו בקראו בפסוק. ב' לאהבת הקיצור. ג' לחדד לתלמידים שיבקשו מקור הדין ואמיתותו בדברי. ולכן קראתי אותם בשם "הלכות קטנות" כשמם כן הם, להיות יצאו מקטן הערך כמוני, ועוד שהוא קטן דומה לאזן כההוא דעשה אזנים לתורה כנז', ומפני הקנאה והתאוה והכבוד שלא יהיו קנאים פוגעין בי, ואיידי דזוטר מירכס, ושלא להרבות בהוצאה, ויהיה המעט מחזיק את המרובה.
ושנית בהקדמתו לחלק השני.
ואקח ממה שהנני לשלם תודות לשמו הגדול אשר הפליא חסדו לי, זעיר שם זעיר שם, מעט ממה שנשאל מידי שבת בשבתו בבית מדרשנו זה נקרא "בית יעקב", ומקצת ממה שנתחדש אצלי מידי עברי יום יום. וסמכתיו חלק שני להלכות קטנות שחברתי בחלק הראשון, והודעתי נאמנה כי דברי אלה קטנים הן בערכם, להיות יצאו מקטן הערך כמוני, ועוד שלא באו בשלמות כדרך כותבי תשובות לשאלות, שביום ששי היו נשאלות והיום קצר לעיין כל הצורך, ואם לא יועילו להלכה יהיו לעורר לב הצעירים אשר כמוני ולב התלמידים לחדודי בעלמא, דאם לא כן מה יש בידי לשלם תודות, ואם מעט הוא הרי נאמר במנחת נדבה אשה ריח ניחוח, ללמד שא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין דבריו לשמים.
לגופם של דברים, על שיטת הלימוד בבית המדרש שם ועל חיבור הלכות קטנות והיחס אליו, ראו אצל רי"ש שפיגל, 'בעניין פדיון הבן של בת כהן לדורותיו', מן הגנזים ה, תשע"ה, עמ' מז-נא.