כן כותב החזו"א, קובץ איגרות חלק ב [בני ברק, תש"נ], איגרת כא: "מהשמטות אפשר ללמוד רק בדילוג סוגיא שמובאת, אבל השמטת דין בודד אינו מלמדנו כלום, שאם דעת הרי"ף והר"מ לדחות - חובתם להביא ולפרש. ולכן אין אנו תלמידים של הרי"ף והרמב"ם בזה". ולכאורה כוונתו שאין לדייק ברי"ף אלא כשמביא את הסוגיא ומשמיט דין אחד, ולא כשמשמיט את כל הסוגיא, וכן לגבי הרמב"ם [*]. ולא מצאתי לו בשיטה זו חבר, ולכאורה כל האחרונים המקשים על הרמב"ם שהוא השמיט דין לא סבירא להו כחידוש זה[*][*].
--
[*]ויש להעיר שהחזו"א עצמו בספריו מקשה קושיות השמטה, שלפי דבריו באגרת הנ"ל לכאורה אין להקשות עליהם. וכן מקשה הרב טיגר, דרך איש, פרק ג, ב"ביאורים" ד"ה "לקצר", עמ' לז. והוא מתרץ שלתרץ ע"פ כלל זה נחשב בעיני החזון איש לדוחק, ולכן משתדל למצוא יישוב יותר נוח. ואחר כך מקשה הרב טיגר (שם עמ' לט) שמצינו שהחזון איש מדייק ממה שמשמיט הרמב"ם, ולפי כלל זה אי אפשר להוכיח שום דבר מהשמטה. וכותב הרב טיגר שכל המקומות שמדייק החזון איש מהשמטה מדובר בהשמטת פרט מסויים. ויש לעיין בזה.
[*]ולא כותב החזו"א הסבר לשיטתו. שמעתי מהרב צארום (בשיחה אישית) שנחלקו תלמידי החזו"א בהסבר דבריו, שיש אומרים שכוונתו היתה שאולי באמת לא השמיטו הרמב"ם, אלא שכלל אותו בדין אחר שכותב (כמו לעיל כלל 1), ואין אנו משיגים את זה, משום שהיה לרמב"ם מהלך אחר בסוגיא שעל פיו יוצא דין אחר לגמרי ממה שהיינו חושבים. ואם הוא מביא את עיקר הדין ומשמיט פרט אחד, אז מבואר שלומד כמותנו, ואעפ"כ משמיט את אותו פרט. ואחרים אומרים שכוונת החזו"א היתה שאין לדייק מהשמטה שאין הרמב"ם סובר כן, משום שיתכן שהרמב"ם שכח להביא את הדין. ואם הרמב"ם מביא את הדין והשמיט פרט אחד, אז אפשרי לדייק, שאינו סביר להניח שהרמב"ם ישכח פרט כשהוא עוסק באותו דין. וראה בכלל שלפני זה שהבאנו עוד מפרשים שכתבו כן (שיש לתרץ שהרמב"ם שכח), ובהערה 46 שמדברי הרב יהודה לפקוביץ משמע שהחזו"א עצמו סבר כן.