כתב הרמ"א בהלכות שבת (רפא,א): ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבא לבית הכנסת מבחול , משום דבתמיד של ימות החול נאמר 'בבקר', ואצל שבת נאמר 'וביום השבת' דמשמע איחור. ומקורו מדברי המרדכי פרק כל כתבי סי' שצח.
ובמג"א ס"ק א: אבל מכל מקום ממהרין לבא יותר מביו"ט כדי לקרות ק"ש בזמנה.
ובהגהות בית מאיר שם: היינו כותיקין, כדאיתא במס' סופרים פרק יח, וכ"כ רש"י בפרק הקורא עומד. ואיני יודע מה האיחור מבחול, הא עיקר זמנה אף בחול אינו אלא כוותיקין, ועי' סי' נח.
והנה בשו"ע (מכון ירושלים מהדורת פרידמן) בהגהות הנדפסים על הדף פענחו שהכונה בציון לסי' נח היא לסעיף א, ואילו במה שנכפל ונדפס בסוף הכרך ב'ילקוט מפרשים' ציינו - משום מה - לסעיפים א' וג'. והמעיין שם לא יבין מה הכוונה, ומהי השייכות בכלל לאמור בסעיפים אלו.
ות"ח אחד שליט"א פירש שהכוונה היא לסעיף ב: אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה, יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל. והיינו שאפשר לפרש בדברי המג"א שמקדימין לקרות בזמנה היינו בזמן הקרוב יותר לנץ החמה כל כמה שיוכל, ולא בותיקין, וצ"ע.