בהקדמת המחבר לספר מועד לכל חי [הובא במכתבו של הגר"י זילברשטיין בחומרת רעת הנפצים ואיסורם מכ"ב בשבט תשפ"ג] מאריך הגרח"פ נגד השימוש באבק שריפה בקרב יהודים, ובכלל זה בדרך שחוק בחתונות ובפורים עיי"ש. ובתוה"ד כותב בכמו הוכחה או עכ"פ ביאור עניין שלזה היו מקדשים את המועדים [הודעה ופרסום על קידוש החודש] על ידי הדלקת מדורות אש דוקא, ולא על ידי אבק שריפה וקני שריפה, "ולא היה הקידוש הלזה על ידי הבערה באפר שריפה שקורין פולב'ורה בלע"ז על' ידי קנה שריפה שקורין טופ'יקס וקאראבינא"ס וכדומה, שהם כלי מות וכלי זיין המוכנים לפורענות ולא מסמנא מילתא לקבוע קדושת יום טוב בכלי זיין דבר הממית וסם המות נתון בתוכו כי מועדי ה' ניתנו לחיים ולא למות".
וצ"ע, האם בכלל הגיעה המצאת אבק השקיפה וקני השריפה למזרח התיכון בזמן חז"ל? [אפילו בזמן האמוראים, שלא לומר בזמן שקידשו את החודש על פי ראיה ולפני שקלקלו הכותים, דהיינו בזמן התנאים].
או שיסוד דברי הגרח"פ הוא שבוודאי חז"ל כל רז טבעי לא אניס להו ובוודאי ידעו את סוד אבק השריפה אלא שנמנעו מלהשתמש בו?