הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' יוני 09, 2023 3:00 pm
לרב עקביה,
אוסיף עוד משהו.
עד כמה שמדברים על עצמותו יתברך, [מצד ההשגה שיש לנו אודותיו בעקיפין וההגדרות שנגזרו מכך בדעתנו, והרי אתה מדבר מצד ההגדרות האלה אודות עצמותו, אצל הרמב"ם אין משהו אחר], הרי שהוא סובל גם סתירות גמורות.
מה צריך יותר מזה שהוא "מצוי מבלתי מציאות" [לשון הרמב"ם]. כלומר, שבכל הנוגע להכרה/תפיסה/מודעות/הבנה שלנו, מדובר בסתירה שלא יכולה להתקיים, אלוקים - לפי מושגינו [מושגינו!] הוא מצוי ולא מצוי, לא מצוי ולא לא מצוי, כל זה כאחד. במילים אחרות: הוא מחוץ לתחום שלנו באופן מוחלט ועל כל המשתמע. מחוץ למציאותנו כלל.
ועכ"ז הוא מעורב במציאותנו, ומציאותנו קיימת עם מציאותו. "שהכל נסמך לו בהווייתו".
אפשר להאריך בזה אבל אין צורך, כי היסוד ברור: המבט שלנו על אלוקים בהכרח ייתקל בסתירות. הוא אחד - באחדות שאינה נתפסת לנו. הוא פועל - ולא בפעולה, רוצה - ולא ברצון, חכם - ולא בחכמה, הוא יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו - מבלי שזה פוגע בעיקר שהוא אינו הם, ושיש להם בחירה חופשית. וכו' וכו' וכו'.
כללו של דבר: המבט שלנו על אלוקים מוגבל בלשון המעטה שבהמעטה, לא נוגע ולא פוגע. לכן אמר הרמב"ם שהשגתנו היא רק שלילה, והסכים עמו הרמח"ל בדע"ת עיי"ש.
[באגב, אתנה צערי בלשון הרמב"ם יסוה"ת א, י שכותב: "מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך"? ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמתת המצאו כאשר היא. והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמתת דבר זה על בוריו. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמתת המצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים. ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר (שמות לג כג): "וראית את אחורי ופני לא יראו"". עכ"ד.
ואיני מבין, האם לנפש נבראת ללא גוף = האדם לאחר פטירתו, כשכבר אינו "חי מחובר מגוף ונפש" - כן ניתן להשיג "אמיתת הימצאו של הבורא כאשר היא"? הרי הנפש היא נבראת והוא הבורא, מחוץ לכל מציאותה כנ"ל, ואיך תשיג את מהות הבורא כאשר היא?
ולכאורה צ"ל שהרמב"ם לא התכוון כאן למהות הבורא, אלא לאמיתת הימצאו דייקא, דהיינו אמיתת הימצאו לנבראים (כפי שדייק הלשם שלהימצא היינו להתגלות), וכתב כאן דבר נורא, שאפילו דבר זה גופא - הניכר לנבראים ומתגלה להם מתוך מציאותם שלהם שהרי הם מצויים ובהכרח הוא ממציאם - בדבר זה גופא אין אפשרות לאדם חי להשיגו על בוריו כמו רואה את הדבר עצמו, אלא רק בעקיפין. וכהמשל שתיאר הרמב"ם בין הרואה את פני האדם ונחקקה צורתו בלבו לבין מי שראהו אבל לא בשלימות ובזיהוי מוחלט. ועכ"פ הרי לנו כמה רחוקה השגת הבורא מהנבראים, עד שאפילו על עצם הדבר הפשוט לכאורה - להבדילו בדעתנו משאר כל הנמצאות שהוא נבדל לגמרי מכל מציאות [מה שאצלנו הוא מציאות] - הוא דבר כה קשה, שרק משה זכה לו בחייו לדרגה של "אחוריי", וגם אחרי הפטירה זכה משה רק לדרגה זו = לידע בבירור שהבורא נפרד לגמרי מכל מציאות אחרת].
ממילא עד כמה שכל הקושיות מתבססות על אותן הגדרות של עצמות הבורא [ועכ"פ לא על פעולתו במסגרת הבריאה, אלא על היותו מחוץ לבריאה ומחוקק את עצם חוקיה, שעל כן יכול לשנות את חוקי היסוד שלה] - איך כבר בעיה לסבול בזה סתירות - כל עוד לצד הצד הראשון יש לנו ידיעה גם אודות הצד השני כי כך הודיעה לנו התורה או שכך ראינו במציאות.
וכאמור: נבואה, תקשורת עם אותו הבורא, רצון, ציווי, בחירה חופשית, בכלל עצם מציאותנו - כולם עומדים בסתירה להגדרות העצמות - אלמלא נתברר לנו שכך היא המציאות ו/או כך הודיע לנו הבורא בתורה.
וישראל לא כפרו בתורה ואמרו שבוודאי היא איזה קסם או כישוף שהרי לא ייתכן במציאות נתינת תורה מהבורא שמציאותו סותרת בהגדרה דבר כזה [טענתו של יוּם]. אלא סברו וקיבלו את שני הדברים יחד. כי זכו להתגלות כזו שאימתה להם את שני הדברים גם יחד: "אנכי הויה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כל מילה ומילה ואכמ"ל.
והיא היא החידה הגדולה [רבי נחמן קורא לזה קושיות מהחלל הפנוי = הפער המובנה והבלתי ניתן לגישור בין הבורא לנבראים] של עצם המציאות שלנו איך תיתכן, של אלוקי ישראל שהוא מצוי בכל ואינו הכל, נבדל לגמרי ומעורב לגמרי, המהווה היחיד והמשגיח היחיד, וכו' וכו' וכו'. הרי - שוב - הכוזרי מציג את עמדת הפילוסופיה שבאמת שוללת לגמרי את כל הדברים האלה. וגם היא לשיטתה צריכה להניח כל מיני שלבי ביניים ברוּאים שממצעים את הפער בין הבורא לנבראים במין מהלך האצלה שבכ"ז מוכרח להתקיים, שהרי מה לעשות שאנו קיימים וזה נתון, ואילו ההגדרות היבשות אומרות שלא ייתכן שאנו קיימים.
כלומר, אי אפשר להתחמק מהחידה הזו, שהיא באמת חידת שורש הווייתנו, ופשיטא שזו חידה, כי שום דבר נברא לא יכול לעמוד על מה שקודם לשורשו מרגע שכבר קיים שורשו כנברא ורק משם והלאה. מוכרח לו שיש לשורש הזה בורא שמחוץ לו - ומוכרח לו שאין לו שום השגה באותו בורא, ומאותו רגע הוא בסתירה. כי בהגדרות העקיפות שהוא מחלץ מהמציאות אודות הבורא יוצא לו שלא תיתכן מציאותו שלו [מכמה פנים].
א"כ, מרגע זה והלאה נשאר רק להקשיב לתורה. ואם היו מגדולי ישראל שאמרו שיש לקרוא את התורה כפשוטה ולאלוקי ישראל יש גוף - אלא שכמובן אין זה גוף מהסוג המוכר לנו, אלא מאותה סקאלה של "מצוי מבלתי מציאות", וכן הלאה, וכמובן משהו שלא היינו אומרים אם לא שהיה לנו הכרח מהתורה - לא היתה זו כפירה. ולכל היותר היתה זו טעות [דברי הראב"ד]. והרמב"ם חידש שזו כפירה [וגם זה רק כי היו לו הוכחות שכליות שלא יכול להיות גוף, ולא מלשון התורה, כידוע, ועוד: גוף מסוג "מצוי בלתי מציאות" לא יוזכר כחלק מהשיח שבין הבורא לנבראים ולא יראוהו הנבראים. ודוק שכל זה גופא רק מחמת גזירת דעתו והשגתנו, כלומר שעכ"פ אנחנו מצידנו כך עלינו להבין ולדעת], והתקבלו דבריו פה אחד. אבל בכל דבר ודבר יש לדון בפני עצמו, ואם תפילה למשל מועילה - מועילה, ואין מה להתקשות בזה מ"לא ייתכן שינוי רצון אצל העצמות", ואם יש רצון - יש רצון, ואם יש בחירה חופשית - יש בחירה חופשית, ואם ה' יודע הכל מראש - יודע מראש, וכן הלאה. והמהר"ל בהקדמה לגבורות השם מתקיף נוראות את הפילוסופים שכופים את מגבלות שכלם על דברי תורה מפורשים, ומסביר כיצד על האדם לחלק בדעתו בין העצמות לבין פעולות הבורא בבריאה - שהן מוכרחות לנו מהמציאות ומהתורה- ובזה חסל ונגמר העניין, ולא מסתבכים עם שום שאלות, לא ידיעה ובחירה ולא רצון ולא קבלת התפילות וכו', עיי"ש הכל. והוא היה אבי אבות האנליטים כידוע. ואפילו הרמב"ם עצמו כשכלו תירוציו - למשל בידיעה ובחירה - הניח את הדבר בסתירה כפי השגתנו - ובאמירה שאין זו סתירה לפי מציאות ה', ושעלינו לעבודתנו לדעת שזה נכון וזה נכון וזהו.
ומעתה, אם באו אחרונים, או מקובלים, ואמרו - על סמך קבלתם - שיש צער למעלה, כי כך אמרה התורה לשיטתם, ובזה אין לנו לעקם את הכתובים וכו' אלא לקבל אותם כפשוטם - שוב, כי כך קיבלו שדברים כפשוטם - נכנס נושא זה לאותו סל של "אצל הבורא ייתכנו סתירות", היינו מה שאצלנו לא נתפס ביחד כי אנחנו לא הבורא, והוא שאינו מוגבל - אינו מוגבל כלל - ומכיל גם מה שנתפס אצלנו כסתירה גמורה, מה שכאמור אפילו הרמב"ם קיבל כשנגמרו לו התירוצים וההסברים. כי אדרבה, עד כמה שמדברים על הבורא, ובוודאי בשאלות שנובעות מההגדרות הכי מגדילות וכו' - אין באמת צורך באמת לתרץ סתירות [בנוגע למה שהתברר בתורה או במציאות], אלא פשוט לקבל שהבורא לגמרי מחוץ להשגתנו, ומה שאצלנו סתירה אצלו אינו סתירה, והוא יכול להיות שלם לגמרי ואחד לגמרי - ובעל רצון, ובורא בריאה, ואוהב אותה, ומצטער עליה, ושומע תפילה ומבטל גזירה.
כל זה מובן אפילו בשכל. וכל שכן שזה נשען על אמונה, שהיא עצמה חלקה ידיעה וחלקה קבלה וחלקה הכרה פנימית של הנפש - שיש אלוקים. אחרת מרוב סתירות פשוט נזרוק הכל ח"ו ונאמר "שב ואל תעשה" עד שיבוא בעל הבירה ויציץ עלינו.
לא זו בלבד, אלא - כפי שכבר כתבתי בפורום בעבר - כל הדיונים האלה הם רק ב"פקולטה לפילוסופיה", כשיושבים וחושבים ומעיינים במושגים המופשטים ["כשמחשב בדברים האלו עצמן"], אבל איש מאיתנו לא חי כך בחיים ממש, ששם - הפלא ופלא - לכולנו תחושה מאד טבעית וחזקה, פשוטה וברורה, בלי שום הרגשת סתירה - שהקב"ה רוצה, ומצוה, ושומע תפילה, ומשנה גזירה. אותו בורא שברור ופשוט לנו באותה תחושה טבעית וחזקה שאינו מכלל העולם, וח"ו איננו עובדים לאליל. כך היא המציאות אצלנו ואין לאף אחד מאיתנו שום בעיה עם זה. וזה אומר המון, ועל זה מתבסס הכוזרי בתחילת הספר עיי"ש, וזה באמת נושא שיש הרבה להאריך בו: מגבלות הפילוסופי והאם היא הכלי לתפיסת אלוקים. לדעת הכוזרי: לא. אלא נבואה. [לדעת הרמב"ם - כדעת הפילוסופים - נבואה גופא אינה אלא התדבקות בלוגוס, בשכל הפועל, וממילא מתפלא למה לא כל פילוסוף הוא נביא, ומחדש שמניעה זו היא בגדר "נס". אבל לכוזרי לא קרב זה אל זה כלל ועיקר, ונבואה היא התדבקות הנשמה הישראלית במקורה האלוקי, ולא שייך לכלי השכל, ומאריך בזה שם].
נערך לאחרונה על ידי
צופה_ומביט ב ו' יוני 09, 2023 3:40 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.