איה שוקל - משקל החסידות בדרכו של הגר"ש דבליצקי זצ"ל

[ליטוואק פון בודאפעסט]

הגעתי לזה מלשון זה

ומה מנהו יהלוך אם יקראו את זה בחומש לאחר תשלום כל התפלה, והרוצה יקרא והממאן יחדל.

אני ראיתי כאן איזה מנהג יפה, כמו אמירת מעמדות. יש שאומרים, ויש שרצים ללמוד גמרא, ויש שרצים לעזור להאשה בבית. גם במקורות שהבאת כתוב ש'השומע ישמע והחדל יחדל', ומשמע שאין זה אלא ענין, והרב גנוט מביא 'קורא פסוק בעתו' בכל יום, כמו נבואות הנביאים שנאמרו בתאריכים מסוימים וכדו'.

[חרסון]

, שאלו שאין קוראים אותו מס"ת, אין אומרים אותו כלל. המנהג המובא במ"ב הוא לומר פסוקים אלו אחרי התפלה, ומאיזה טעם נשתכח.

זה כמובן לא נכון. (ראה במקורות שנסמנו אצל מונדשיין באוצר מנהגי חב"ד).

[הוד_והדר]

מש"כ באות ס"ז בענין קריאת הנשיאים מס"ת, ראיתי את זה מכבר משמו, ותמיהני שהסתכל על מנהג קריאת הנשיאים כאיזה מנהג חדש שהנהיגו אנשים מסוימים, והם יכולים לוותר עליה.
כמובן שאין זה מנהגינו, ואין זה מנהג וותיק, אבל הדבר כבר נידון ע"י פוסקים גדולים, ואם דעתו לחלוק עליהם, זה זכותו וחובתו כמובן, אבל מדבריו נראה שחשב שאין זה אלא מנהג הרבילעך, כעין סעודות ר' שעיה בערעב מוישע וכדו'. ועי' שו"ת דברי יואל ח"א סי' ט' שדן בהטענות שיש על המנהג הזה, והדברים עתיקין.

מה שמענין הוא להיפך, שאלו שאין קוראים אותו מס"ת, אין אומרים אותו כלל. המנהג המובא במ"ב הוא לומר פסוקים אלו אחרי התפלה, ומאיזה טעם נשתכח.

גם המנחת אלעזר האריך בזה בספריו הקדושים. ומקורו טהור מהה"ק מאפטא, רימנוב והבני יששכר וכו'. וכן לגבי קריאת משנה תורה וקריאת סדר הקרבנות.

ראה נמוקי אורח חיים סימן תרסט, סק"ב: "וכן ראיתי לעורר על מה שפקפק אחד על מנהג רבותינו ואבותינו הקדושים ז"ל לקרות הנשיא בספר תורה בי"ב ימי ניסן, וכן משנה תורה בליל הושענא רבה, וכן הקרבנות די"ג מדות בצבור, ומובן ממילא בלא ברכות העולים כלל, ורצו לפקפק כי אסור לקרות בספר תורה בצבור בלא ברכה. וזה אינו, והיכן כתוב זה כלל, ואם אחד רוצה ללמוד (ברבים) מתוך ספר תורה (כמו שמספרים מהגר"א ז"ל וכדומה), וכי צריך לברך עליה, ופשיטא שיוצא בברכת התורה שחרית, רק בימים דתקנו קריאת ספר תורה בצבור תיקנו העולים בברכה, וזה פשוט, ואין כאן מקומו להאריך".

ויש מקומות אצל החסידים שאומרים את זה מחומש ולא מספר תורה, כך שלא צדקת בהערותך, ואולי אצל הליטאים לא נהוג בציבור הרחב.

[קרית מלך]

בספר הנפלא "איה שוקל" העיר על הנוהגים לזמן על הכוס בסעודה שלישית ומחזירים את היין לבקבוק.

גאון מופלג שליט"א הרחיב בזה בראיות ברורות שאכן אין כל מקום לזה, אולם לא עלתה על דעתו כלל וכלל סברת הגרש"ד שיש גם טעם לאיסור (!) מצד מחזיק דבר בידו שלא לצורך מצוה, כששלחתי לו את העתקת הדברים נרעש מכך עד מאד.
אכן, עמקו מחשבותיו ומשקליו עד מאד.

[בן המחבר]

ויש להוסיף את השיקול הבא:

[איש_ספר]

ויש להוסיף את השיקול הבא:

מאד מעניין!

ידוע על מי שנוהג כך לשפוך מכוס אחרת?

(אני מניח שזה מגיע מרצון להתרחק ככל האפשר מהשפיכות שמסמלות מכות וכו'...).

בפועל אפילו אם הכוסות שלנו מדויקים, כיון שנהגינן בשיעור הגדול, הרי שלענין הידור זה של אמירת ההגדה על יין ששותים ממנו, מן הסתם די בשיעור הקטן, והרי אם שופכים מעט מעט, עדיין נשאר שיעור רביעית הקטן.

[בן המחבר]

ידוע על מי שנוהג כך לשפוך מכוס אחרת?

(אני מניח שזה מגיע מרצון להתרחק ככל האפשר מהשפיכות שמסמלות מכות וכו'...).

בפועל אפילו אם הכוסות שלנו מדויקים, כיון שנהגינן בשיעור הגדול, הרי שלענין הידור זה של אמירת ההגדה על יין ששותים ממנו, מן הסתם די בשיעור הקטן, והרי אם שופכים מעט מעט, עדיין נשאר שיעור רביעית הקטן.

אם הבנתי את החשבון אל נכון, הכוונה רק לאלה שזורקים את הטיפות באצבע ממש, דבר שאולי פוגם את הכוס, ולכן צריך להביא כוס אחרת.

[איש_ספר]

לכאורה אפילו אם שופכים בהטית הכוס.

המחבר מביא מקורות שיש דין לומר ההגדה על הכוס, וכוס היינו כוס ששותים אותה. נמצא שאם יש לו כוס רביעית מדויקת והוא שופך בעשרת המכות עד שלא נותר לו רביעית ואח"כ משלים הכוס, נמצא שכל מה שנאמר עד עתה, נאמר על יין שנשפך. משא"כ אם יש לו כוס המחזקת כמה רביעיות.

[צופה_ומביט]

לכאורה אפילו אם שופכים בהטית הכוס.

המחבר מביא מקורות שיש דין לומר ההגדה על הכוס, וכוס היינו כוס ששותים אותה. נמצא שאם יש לו כוס רביעית מדויקת והוא שופך בעשרת המכות עד שלא נותר לו רביעית ואח"כ משלים הכוס, נמצא שכל מה שנאמר עד עתה, נאמר על יין שנשפך. משא"כ אם יש לו כוס המחזקת כמה רביעיות.

יש לדון מדיני הקידוש שמי שעשה קידוש על הכוס ואח"כ נמצא הכוס פגום יכול לשתות מבקבוק יין שהיה על השולחן לפניו, כך ראיתי בפוסקים, ומקורו מהגמרא בברכות כולי האי נבגא דברכתא נינהו = כוס של ברכה. כל היין שעל השולחן נחשב כוס של ברכה ושנאמר עליו הקידוש. וא"כ גם היין שעומד על השולחן בשעת ההגדה נחשב שנאמרה עליו ההגדה, עכ"פ בדיעבד למי ששפך מכוסו עד שלא נשארה לו רביעית, וישלים לכוסו/לרביעית מהבקבוק שעל השולחן.

תאמר שעדיין אין זו סיבה לעשות כן לכתחילה - א"כ גם מי שיש לו כוס גדולה מרביעית מדוע שופך ממנה, הרי לכתחילה לא מחשיבים רק רביעית שתיאמר עליה ההגדה אלא "כוס" וכוסו שלו מחזקת יותר מרביעית והוא אומר הגדה "על הכוס", ולא "על רביעית יין", וא"כ מדוע שופך אח"כ ומחסר מן ה"כוס" ומשאיר רק רביעית? וחזינן שלא חוששים לזה כי רוצים לשפוך ויש טעם לשפוך, וא"כ י"ל שגם לחסר מרביעית ולסמוך על היין שלפניו יש מקום.

ועוד, שגם מי שכוסו מחזקת כמה רביעיות הרי ימלא את כוסו לפני שיברך עליה וישתה אותה, וכעת מתערבב בכוסו היין החדש עם הרביעית שכבר היתה בו, ואם ישתה רק רביעית כעיקר הדין מאן יימר ששתה את כולה מהיין הקודם? וא"כ לכאורה גם הוא מסתייע בסברה הנ"ל.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

אני לא יודע אם מקומו כאן או באשכול 'כי בשגעון ינהג', אבל בעמ' קלב מביא תרעומות על בחור צעיר שלא שתה בבית הרב, כי לא סמך על ההכשר.
ראיתי באיזה עיתון על איזה פוסק צעיר וגדול, והחליטו לעשות עליו יח"צנות. אני לא מכיר את הרב ההוא, אבל דיברו איך הלך לטיש של איזה אדמו"ר גדול מחמת שידוך שעשה, והאדמו"ר ההוא כיבד אותו בכוס יין. הרב ההוא, נוכח אלפי אנשים, עישר מהכוס שלו טרם השתייה. אני אישית לא מכבד את האדמו"ר ההוא הרבה, אבל איך עושים דבר כזה מול אלפי בני ישראל? האם אין זה זלזול נורא בכולם איך שמבזה את האדמו"ר שלבם בפניו? אם היה מוחה על עוולה של האדמו"ר, היה עושה בזה מסירות נפש. אבל כאן זה סתם זלזול ללא תועלת? אנשים לא חונכו? האיך אינם יודעים שלא עושים דבר כזה?
(אני לא מתרעם על הפוסק, מסתמא הסיפור לא קרה בכלל. רק על מה שמפרסמים סיפור כזה)

[מעיינות תורה]

בענין הלימוד בעת חזרת הש"ץ וכדו' (אות מב.), שחוץ מעצם הזלזול בתפילה וביטול ההלכה

הרב בערל אויערבאך (אחיו של הגרש"ז) אמר שצריכים להדפיס עבור האברכים סידור תפילה עם רמב"ם סביב נוסח התפילה

בחריפותו הוא אמר יותר מזה,
שצריך להוציא רמב"ם וסידור התפילה סביבו..

[צופה_ומביט]

מה שכתבו כאן בענין עיון בספרים בחזרת הש"ץ וכיו"ב - נראה לי שקצת הגזמתם.
ברור שמבחינה מעשית אין לנטות מההלכה האוסרת עיון בספרים בעת חזרת הש"ץ,
אבל כשרואים מישהו שכן עושה זאת אין לבטל את כל תורתו כעפרא דארעא.
ובהחלט יש הבדל בין 'תורה' לבין 'מצוות' בענין זה, ש'מצוה' צריך לקיימה רק כפי רצון העליון ולולי זאת אין לה שום ערך, בעוד ה'תורה' היא שעשועי המלך בעצמותו.
ומצינו עד"ז בגמרא לגבי הרהור במקומות המטונפים ש"לאונסו שאני". היינו, שמי שנמשך בתורה ותענוגו בה עד שקשה לו להפסיק, יש כבוד לו ולתורתו.

בברכת התורה, פותחים קודם לכל דבר אחר: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". זו המילה הראשונה שאומרים כשניגשים ללמוד תורה. קובעים בפירוש שאין שום מבוא לעסק התורה אם לא שזו מצוה ומשום שזו מצוה. ומדגישים "לעסוק" ולא שעשוע ועריבות כי המצוה היא לעסוק ואפיהא בה אלא עסק ואנו באים לעסוק ולא להשתעשע, כי אנו מצווים ללמוד - ורק משום כך לומדים [ועכ"פ החיוב הזה והסיבה הזו קודמת לכל סיבה אחרת]. רק אחרי זה - ועל הרקע הזה - מבקשים [וגם זה אומר משהו, זו לא הסיבה ללימוד כי זה לא מובטח, ואת זה מבקשים - ורק מבעל התורה נותן התורה - ורק בזכות שאנו מקיימים מצוותו כמצוותו ולומדים] שהעסק יהיה ערב לנו ושעשוע אצלנו, והערב נא וכו'. (לימוד התורה משום עצמות התורה והשעשוע). [וכשהוא יהיה כזה יהיו ממנו התוצאות שנהיה אנחנו וכו' יודעי שמך, וכשנהיה יודעי שמך ולומדי תורתך מתוך ידיעת שמך אז נהיה לומדי תורתך בהתמדה כראוי, ובשלב הבא גם נזכה שיהיה לשמה].
וממילא מבואר שללמוד תורה שלא כהלכות מצות תלמוד תורה [וכל שכן בניגוד אליהן] - אין לזה שום התחלה ופשר. [ולכאורה לא יועיל למה שאמור להועיל].
וצ"ע. וה' יאיר עינינו וירחם על כולנו.

[צופה_ומביט]

איה שוקל אות עד:

ומכיון דלרוב רובם של הפוסקים אפיקומן רק מדרבנן ומצינו להרבה ראשונים דסברי דזמן אכילת מצה הוא כל הלילה כר' עקיבא, א"כ אינני יודע מה החרדה להחמיר כל כך ולהזהר לאוכלו דוקא לפני חצות דלפעמים עי"ז מבטלים לגמרי משמחת יו"ט בסעודה שצריכים למהר מאד. ושמחת יו"ט בליל א' י"א שהוא דאורייתא, או שהוא ודאי דרבנן, אבל אכילת אפיקומן קודם חצות הוא ספק דרבנן. אכן כיון שהפוסקים החמירו כ"כ וגם על הגר"א העידו (תומע"ר אות נב): פעם אחת האריך בהגדה וכו' והביט בהמורה שעה שחצות ממשמש ובא אז תיכף צוה לאכול אפיקומן ונשארו כל המאכלים וכו' על השולחן ולא אכל שום אחד מהם וכו', ע"כ קשה מאד להקל כנגד כל זה. והחכם עיניו בראשו להתחיל מבעוד מועד ולא יבוא לביטול שמחת יו"ט.

לא זכיתי כ"כ להבין. וכי העומדים כאן זה מול זה הוא שמחת יו"ט ואפיקומן בחצות? הרי מי גרם לו להגיע מאוחר לסעודה - מה שהאריך בסיפור יציאת מצרים באמירת ההגדה [פשוט שאם רק יאמר את ההגדה, ואפילו במיתון ובנעימה וברגש - יגיע די מהר לסעודה]. וזה כבר לא עיקר דין דאורייתא של מצות סיפור יצי"מ אלא "מרבה/מאריך משובח" [וכתב הגרח"ק שעצם ההגדה שלנו כוללת בתוכה כבר גם את המרבה משובח, וכלומר שמי שמרחיב ומאריך יותר מזה - שהוא ודאי משובח ביותר ומקיים את המצוה כראוי וכנכון להרחיב ולהעמיק בסיפור וללמוד ולקנות ממנו וכו' - אבל מבחינה הלכתית אפילו כלפי "מרבה משובח" מדובר בהידור של הידור ולא בעיקר הדין]. א"כ זה האדם בעצמו שהביא עצמו להתנגשות בין שמחת יו"ט לבין האפיקומן בחצות [ספק דרבנן] - במה שהאריך בסיפור יצי"מ הרבה מעבר לעיקר הדין המצוה מדאורייתא.
ובכן לכאורה השאלה והנידון כאן אינם "שמחת יו"ט דאורייתא / ודאי דרבנן מול אפיקומן בחצות ספק דרבנן" אלא "הידור גדול במרבה משובח דסיפור יצי"מ דאורייתא מול אפיקומן בחצות ספק דרבנן". וזה כבר דיון אחר לגמרי, שבעצמו צ"ע [הידור גדול במצוה דאורייתא מול ספק דרבנן], אבל עכ"פ אינו הנידון שכתב הגאון החסיד זצ"ל. [אולי תלוי גם בשאלה האם כל דבר שמרבה ומספר נחשב למצוה של סיפור יצי"מ בפנ"ע (שאז אמנם הכל הוי הידור, אבל סוכ"ס כשמקיים אותו הוי מקיים כעת מ"ע דאורייתא בפני עצמה) או שהכל המשך למצוה הראשונה של עיקר הדין (שאז גדרו "הידור" בלבד). זכור לי שדנים בזה, ויש הרי שמקשים מדוע לא נזכרת מצות סיפור יצי"מ במשנה ריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור, והרי בירושלמי שם יש תנאי למנויים במשנה שיש בתוספתו מצוה. באגב, איני מבין שאלה זו, הרי לסיפור יצי"מ יש שיעור למטה, ולא יוצאים במילה אחת, אלא חייבים לומר כמה דברים המפורטים בפוסקים, וא"כ אינו עומד בתנאי שכתוב שם בירושלמי שלא יהיה שיעור למטה].


וכל שכן כאשר מי שגרם לו להגיע מאוחר לסעודה הוא מה שהתעכב ולא התחיל את הסדר בזמן, שלהדיא לא שמע להזהרת השו"ע לסדר שולחנו מבעוד יום שהכל בכל ממש יהיה מוכן כשיגיע הביתה מבית הכנסת להתחיל מיד "קדש". [וכל שכן אלו שהולכים למקוה לאחר התפילה ולפני הסדר, או מתעכבים אצל רבם מסיבות שונות, או מאריכים הרבה בתפילה, שהוא בודאי רק הידור ומעלה ולא דין]. א"כ ההתנגשות אצלו אינה בין "שמחת יו"ט לאפיקומן בחצות" אלא בין "עיכובים לפני הסדר לאפיקומן בחצות", וזה מי התיר לו? והפלא שהגאון החסיד זצ"ל מדבר להדיא על המציאות הזו, כפי הנראה מסוף דבריו.

ואולי נכנסנו כאן לסוגיית אונס ביום אחרון, שתהיה אשר תהיה הסיבה מדוע הגיע מאוחר לסעודה - עכ"פ כעת ברגע ההווה ההתנגשות אצלו היא בין שמחת יו"ט לאפיקומן בחצות ועל זה דיבר הגאון החסיד זצ"ל, וטוען שאין צורך להתחשב בסיבות שהביאו למצב זה, אלא מצב ההווה יכריע את עצמו משיקוליו כמות שהוא במנותק ממה שגרם לו והביא אליו, וצ"ע.

[אבי-העזרי]

מה שכתבו כאן בענין עיון בספרים בחזרת הש"ץ וכיו"ב - נראה לי שקצת הגזמתם.
ברור שמבחינה מעשית אין לנטות מההלכה האוסרת עיון בספרים בעת חזרת הש"ץ

סליחה על הבורות, אבל איפה יש הלכה שאוסרת לעיין בספרים בחזרת הש"ץ ?
אני יודע שאסור ללמוד בפה, או אפי' בעיון כל שיאבד עניית (ב"ה וב"ש ו)אמן.
או ליד עמי הארץ, שלא יתחלל ה' (שיחשבו שאינו עונה).
אבל אברך בכולל שלו, שמקפיד לענות, אסור לו לעיין בספר ?
אני לא שואל מבחינה רעיונית, שהרי חזרת הש"ץ היא יותר גבוהה מלחש עצמה וכו' וכו', אני שואל מבחינה הלכתית "אסור לעיין" ?.
זאת ועוד, מי שרעיוניו בלא"ה משוטטות אנה ואנה (גם בשמו"ע, וכ"ש בחזרת הש"ץ), לא יותר טוב לו לעיין בספר אם הוא יודע שלא יאבד שום אמן ?

[ליטוואק פון בודאפעסט]

הטענה נגד דחיקת הסעודה כדי להגיע לחצות מחמת שאין החיוב אלא מדרבנן ושמחת יו"ט הוא מדאורייתא, היא טענה על השו"ע שפסק שיהא זהיר לגמור עד חצות. אנחנו לא יושבים במדוכה להכריע בין ראב"ע לר"ע, כבר סללו לנו את הדרך והכריעו שיש להזהר לגמור עד חצות, ואין זה מדת חסידות או חומרא.

התחלת הזהירות לזה היא, לגברים לפני תפלת מעריב, שייזהרו שההגדה והקיטל יהיו כבר על מקומם, שיכינו את המצות ויכריעו איזה יין ישתו ויאמרו לכל אחד איה מקום מושבו, ועל הנשים בעת תפלת ערבית שיביאו את היין להשלחן, ויהיו כולם מוכנים לרגע כניסת הבנים הביתה. אפשר לחשוך יותר מחצי שעה ע"י ההכנה מקודם. לא צריכים להתאמץ ולדחוק את הסעודה אם שמים לב לזה בתחילה. רק שהמגיעים למוציא מצה כשעה לפני חצות בלא"ה ממהרים את הסעודה, שצריכים למעט מאד באוכל כדי להספיק עוד שתי כזיתים מצה ולא באכילה גסה.

[צופה_ומביט]

א. השו"ע כתב "זהיר" ולא הגדיר והגביל עד כמה ועל חשבון מה. עצם הזהירות בוודאי שנכונה ואין עליה חולק.
ב. זה שההכנה היא בזריזות לפני הסדר [שגם היא מפורשת בשו"ע] כתב הגרש"ד בעצמו.
ג. ואני דיברתי על עצם הסיפור יציאת מצרים, זו מצוה הכי חשובה של הלילה הזה, שהכל בכל נועד עבורה כמפורש בתורה, ובה עצמה יש הרבה מה לדבר הן במה שאירע ומה שהיה והן במסר הנלמד מזה והתוצאות של זה. קשה לבוא בטענה למי שמקדיש ומשקיע בעיקר של הלילה. וכאן במיוחד כואב זה שהוא נדחק לזה מחמת דין דרבנן מצד זכר שהגבלתו עד חצות היא מספק. ועכ"ז שאלתי שסוכ"ס מבחינה הלכתית גם ההרחבה והעמקה בסיפור אינה קיום עיקר דין באורייתא אלא הידור של "מרבה משובח". [אם כי לגבי אותו מרבה משובח מצינו את הלשון "חייב" בתוספתא ומכילתא ונפסק בשו"ע. ואם כי מעודי תמהתי היכן וכיצד הפך "מרבה משובח" ל"חיוב" ועוד כזה של "עד שתחטפנו שינה ויהיה אנוס", כלומר שרק באונס נפטרים ממנו, אבל לפנינו שבברייתא ובשו"ע נכתב בלשון חיוב. ואם כך הוא לאחר חצות כ"ש לפני חצות בזמן שמצה מונחת לפניך על שולחנך. וצ"ע].

[ליטוואק פון בודאפעסט]

אם נהיה הטענה על מהירות בסיפור יציאת מצרים ולא שמחת יו"ט (אשר אגב אורחא, ברור לו להרש"ד שהוא מה"ת או חיוב גמור מדרבנן בליל פסח, ואם אמנם חידושו של החזו"א הוא, מ"מ כפשוטו אין שום מצוה בזה, ובפרט לא בזה"ז שאין לנו קרבן פסח. ועוד, שהרי קיים מצות שמחת יו"ט באכילה כל דהו, וכל המרבה אינו אלא הידור מצוה, ומנ"ל להדר במצוה במקום ספק דרבנן - לדעתו?) יש עוד טענה בזה.

הרי החכמים אמרו ש'חוטפים מצה בלילי פסחים', והגם שהטעם לזה הוא סיפור יציאת מצרים גופיה, שהילדים לא יישנו אלא יאכלו מצה ויאמרו הלל, מ"מ ההלל הזה אינו אלא 'אפשר ישראל אוכלים פסחיהם וכו'', ולא עיקר חיוב הלילה של 'והגדת לבנך', ובכ"ז חוטפים מצה ואומרים את ההגדה במהירות, מדינא דגמרא (לפי השיטה ההיא). כך שאיני מבין את דבריו.

והיינו, דמעיקר הדין, יוצא יד"ח ע"י אמירת 'עבדים היינו' ותרגומו. מרבין לספר ע"י שאר הדברים, והרוצה לקיים המצוה בהידור, מוסיף ביאורים ציצים ופרחים. אבל האפיקומן קודם חצות, למרות שאינו אלא מדרבנן, מ"מ הוא עיקר חיובו ולא ציצים ופרחים.

האיך הכריע לבחור את ההידור ותוספת מצוה של סיפור יציאת מצרים על פני דקדוק הדין של מצות אכילת אפיקומן?

[צופה_ומביט]

איני מבין מה רוצה. לא הגרש"ד טען כך, ובוודאי שלא הכריע כך [אפילו על מה שכן טען - למעשה הכריע להדיא לא כך, והכל מפורש בדבריו גופא, וכך נהג בעצמו והקפיד ע"ז כמו שכתבו שם למטה בהערה] אלא אני טענתי זאת כנגד דבריו דמשום הא גופא לא זכיתי כ"כ להבינם. יקרא שוב במתינות ויראה, והכל כבר כתבתי בעצמי.

רק להעיר על "ציצים ופרחים", איני יודע אל מה הכוונה, אבל פשוט שאני מדבר לא על ווארטים ודברי תורה על ההגדה כעין דברי תורה על הפרשה בסעודת שבת ברוב בתי ישראל, אלא על סיפור יציאת מצרים עצמו ומה שרצה הקב"ה שנלמד ממנו, וכמו שכתבתי לעיל. והוא הוא "כל המאריך בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעוול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו" שכתב הרמב"ם בספהמ"צ עשה קנז בהגדרת המצוה למאריך בזה שהוא "יותר טוב", והוא הוא המרחיב בגוף הסיפור עצמו ותכליתו שהיא המצוה מדאורייתא של סיפור יציאת מצרים, והוא מאריך בה ולכן הוא משובח. "ציצים ופרחים" מאן דכר שמיה. לזה יש זמן ביתר כל שבעת ימי המועד. או כל השנה.

[צופה_ומביט]

הרי החכמים אמרו ש'חוטפים מצה בלילי פסחים', והגם שהטעם לזה הוא סיפור יציאת מצרים גופיה, שהילדים לא יישנו אלא יאכלו מצה ויאמרו הלל, מ"מ ההלל הזה אינו אלא 'אפשר ישראל אוכלים פסחיהם וכו'', ולא עיקר חיוב הלילה של 'והגדת לבנך', ובכ"ז חוטפים מצה ואומרים את ההגדה במהירות, מדינא דגמרא (לפי השיטה ההיא).

היכן ראה שחוטפין מצה הוא כדי שהתינוקות יאכלו מצה ויאמרו הלל? במפרשים ובמשנ"ב כתוב כדי שישאלו וישיב להם עבדים היינו כעיקר הדין דאורייתא והגדת לבנך.
וזה לשון המשנ"ב:

(ג) שמצוה למהר ולאכול וכו' - ר"ל לזרז לעשות הסדר כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה וממילא ישאלו מה נשתנה וישיב להם ויקיים מה שכתוב והגדת לבנך ביום ההוא.

וזה פשוט כך, שהרי קטנים ["התינוקות"] לא חייבים במצוות, והיכן שמענו חרדה גדולה כזו על "דין חינוך" של קטנים? בשום מצוה לא שמענו כך. אלא פשוט שזה כדי לקיים את מצוות האבא של והגדת לבנך [סיפור יציאת מצרים לבניו, מלבד המצוה לזכור ולהזכיר וללמוד ולהפנים בסיפור לעצמו, שלמד הרמב"ם מ"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"], שכולל - ואולי בעיקר - לבניו הקטנים ["אינו יודע לשאול", כפי שהבינו חז"ל את הפסוק "והגדת לבנך" ו"את פתח לו" לעורר אותו לשאול]. והחרדה הגדולה היא על מצות והגדת לבנך שהיא המצוה העיקרית של כל הלילה הזה, וכל שאר המצוות של הלילה [חלק הסיפור של "בעבור זה" ושם "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה"] וכל החג כולו נועדו בעבורה: סיפור יציאת מצרים וזכירתו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כמפורש בתורה: "לֹא תֹאכַל עָלָיו [על קרבן הפסח] חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".