פורום אוצר החכמה

למיטב הבנתי אין טומאה מציאות פיזיקלית
אך אני שואל מבחינה הלכתית האם ההתייחסות אליה היא כאל דבר מציאותי שקיים בעולם הזה בבחינה מסויימת
או שההתייחסות אליו כאל דין ערטילאי שאין בו מציאות אלא הסך הכולל של דינים הנכללים בהגדרה "טומאה"
יש בזה שערי יושר
האם יש עוד שמדברים בזה?

היא שיחתי כתב:למיטב הבנתי אין טומאה מציאות פיזיקלית
אך אני שואל מבחינה הלכתית האם ההתייחסות אליה היא כאל דבר מציאותי שקיים בעולם הזה בבחינה מסויימת
או שההתייחסות אליו כאל דין ערטילאי שאין בו מציאות אלא הסך הכולל של דינים הנכללים בהגדרה "טומאה"
יש בזה שערי יושר
האם יש עוד שמדברים בזה?

הרמב"ם בפירוש סובר שאין בזה שום מציאות ממשית אלא גזירת הכתוב:
"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואף על פי כן רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן" (הלכות מקוואות פרק יא)

כידוע יש בזה אריכות דברים בכתביו של מו"ר הגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א.
למעשה שמעתי פעם שיעור ממו"ר הגאון רבי אבא מרדכי ברמן זצוק"ל שסיפר שבשנחאי מאחר והיה רפיון וקושי ללמוד למדו אהלות, ואז התחדש לו שטומאה שכהן מובהר עליה ונזיר מגלח עליה הוא מציאות, ושאר טומאות הוא רק דין ואינו מציאות.
השיעור יודפס כככל הנראה בעיון התלמוד בתחילת ב"ק כאשר יצא כרך זה.
[לגופו של ענין שלמדו אהלות סיפר לי חתנו מו"ר הגאון רבי מרדכי אלטוסקי שליט"א כי אמנם הוא סיפר שהיה רפיון וקבוצה למדו אהלות במקום קידושין, כדי להתרענן ולהתחזק, וכלל את עצמו בכלל אך הגראמ"ב למד יחד עם שני הקבוצות ויש לו כתבים רבים מאותה תקופה הן בקידושין והן באהלות. וניכר ששלט היטב בשני המסכתות].
כאשר סיפרתי את הדברים למו"ר הגאון רבי ישראל בונים שרייבר שליט"א שאחיו אינו דעת יחיד, ציין כי בקובץ מסוים שלצערי שכחתי את שמו יש חבורה של הגאון רבי פנחס אפשטיין שהוא מרחיב בענין ומסיק כדברי אחיו.

צריך לעבור היטב על המפענח צפונות של הרוגאטשובער, כמדומה שם מתייחס גם לזה

עט סופר ציינתי שהוא שערי יושר, ולמה יהיה הרב שרייבר דעת יחיד?
יש לאותו רב ספר בשם עט סופר הלא כן?

היא שיחתי כתב:עט סופר ציינתי שהוא שערי יושר, ולמה יהיה הרב שרייבר דעת יחיד?

כשתציין איפה השערי יושר הוא יצא מכלל דעת יחיד... (גם אני ראיתי בעבר את המאמר בקובץ ישן שטוען כך).

עט סופר כתב:כאשר סיפרתי את הדברים למו"ר הגאון רבי ישראל בונים שרייבר שליט"א שאחיו אינו דעת יחיד, ציין כי בקובץ מסוים שלצערי שכחתי את שמו יש חבורה של הגאון רבי פנחס אפשטיין שהוא מרחיב בענין ומסיק כדברי אחיו.

כמדומני שהגריב"ש גופיה אינו צריך לאחיו בנושא זה, ויש לו תילי תילים משלו בזה העניין.

הוגה ומעיין כתב:

היא שיחתי כתב:עט סופר ציינתי שהוא שערי יושר, ולמה יהיה הרב שרייבר דעת יחיד?

כשתציין איפה השערי יושר הוא יצא מכלל דעת יחיד... (גם אני ראיתי בעבר את המאמר בקובץ ישן שטוען כך).

לו שאלת איהו הייתי מראהו
חשבתני למכזב ואנהג בך כאוהב

כאן יש לו סלקא דעתך כזו ולא נראה דהדר ביה ממה דטומאה היא מציאות אלא הדר ביה ממה שהוא שייך לענין אין טומאה חלה על טומאה
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 55e8b82953
ולהדיא כאן ד"ה וע"כ
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 55e8b82953

היא שיחתי כתב:

הוגה ומעיין כתב:

היא שיחתי כתב:עט סופר ציינתי שהוא שערי יושר, ולמה יהיה הרב שרייבר דעת יחיד?

כשתציין איפה השערי יושר הוא יצא מכלל דעת יחיד... (גם אני ראיתי בעבר את המאמר בקובץ ישן שטוען כך).

לו שאלת איהו הייתי מראהו
חשבתני למכזב ואנהג בך כאוהב

כאן יש לו סלקא דעתך כזו ולא נראה דהדר ביה ממה דטומאה היא מציאות אלא הדר ביה ממה שהוא שייך לענין אין טומאה חלה על טומאה
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 55e8b82953
ולהדיא כאן ד"ה וע"כ
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 55e8b82953

לא בינת נבונים לי, אך לפי מה שאני רואה בקישורים שציטטת, הוא אינו אומר שאין בטומאה מציאות, אלא שמציאות הטומאה היא הגורמת לדינים.
"בכל איסורין מחמת טומאה כאיסור כניסה למקדש ואכילת קדשים, הטומאה שהתחדשה אצל הנוגע גורמת הדין, אבל המת והשרץ אינם גורמים הדין כלל, רק המת והשרץ גורמים מציאות הטומאה, ומציאות הטומאה גורמים הדינים של כניסה למקדש ואיסור אכילת קדשים וכל כיוצא בזה",

לעומת זאת חידושו של הגריש"ר הוא שאין מציאות טומאה, אלא מכלול דיניה ככלל הקודם לפרטים ותו לא.

אשכול ישן העוסק בענין דומה, אם חלות טומאה נופל תחת הזמן:
viewtopic.php?f=7&t=637&p=4254&hilit=%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%94+%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%A1#p3984

מענינו של האשכול, אני מצרף כאן קצת ציונים בדברי הרמב"ן בפי' לתורה, מרשימותיו של חכ"א.
הציבור מוזמן להוסיף מקורות, ולנסות לבאר.

**

רמב"ן ויקרא פרק יא
וטעם ההכשר, בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות, ולא כן ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין. והנה גם דין ההכשר נוהג בטומאת הנבלות, והזכירו הכתוב כאן לענין שאמרנו:

רמב"ן ויקרא פרק יב
והנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד היזק, וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב (בראשית לא לה). והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד. והוא מאמר רחל לאביה (שם) כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ. ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע. וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג יא) ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה, כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים... וטעם הכפל בנקבה, או כדברי רבי אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל א), אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד, הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ועל כן צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות, כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים.

רמב"ן ויקרא פרק טו
וטעם טומאת הזוב באיש, מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים... וטעם טומאת שכבת זרע (פסוקים טז - יח) אף על פי שהוא בטבע התולדה, כטעם טומאת המת, כי המקור משחת, והשוכב לא יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר... הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, (אבל) [שכל] הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב.

רמב"ן ויקרא פרק יח
ואל אשה בנדת טומאתה - אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (לעיל בפסוק ו), שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע. והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (לעיל יב ב), ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו ולד, והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו. והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה, לא תתעבר ממנו, כי לא יוצר כלל, ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו. וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם, ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע. ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה: ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו כד) ותהי נדתה עליו, כי רעתה רוע מתדבק. והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז), כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם. ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (להלן כ יח), כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתר, לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד. והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי.

רמב"ן במדבר פרק יט
וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ.

רמב"ן דברים פרק יד
ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג ב) למה נשנו, בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה. ועוד מדרש (ספרי צח, קידושין נז א) בכל צפור טהורה תאכלו, להתיר משולחת של מצורע, וזה אשר לא תאכלו מהם, לאסור את השחוטה. קבלו כן לרמוז "בכל צפור טהורה" שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת, וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ, אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה, והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת:

רמב"ן ויקרא פרק יד
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב - אמר ר"א, הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה יג). והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים. וטעם על פני השדה (פסוק ז), מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת. ובת"כ (פרשה ב ה) אמרו, על פני השדה, שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר. ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה.

רמב"ן דברים פרק כא
והנה המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה, ורבותינו (סנהדרין מו א) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו, מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול. והנה לדעתם, כי קללת אלהים תלוי, לומר אף על פי שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן כי קללת אלהים תלוי. ועל המשל של שני אחין, יהיה כל המלין בטעם הזה. וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה, יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל.

רמב"ן דברים פרק כג
וטעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע.

מלבד המובאה האחרונה כל ההתייחסויות הם ל'סיבת' הטומאה, שהוא עניין מציאותי
וישנה באמת אריכות בראשונים על טומאת הנידה כמה הוא עניין מציאותי שנדרשת בו ההרחקה

אודות עמדתו של הגר"ש שקאפ בעניין זה, כתב שי עקיבא ווזנר בספרו 'חשיבה משפטית בישיבות ליטא', עמ' 89-94 (ובמקומות נוספים לפי המפתח). ושם מציג ווזנר שר' שמעון נקט גישה אונטולוגית-נטרוליסטית מובהקת וחד משמעית

וראו ב'שערי ישר', א, יד, עמ' מ, וראו עוד בריבוי מקומות כפי שצויינו במ"מ שהובאו אצל ווזנר שם

נגעתי בשאלה הזאת בעמ' 3-5 של מאמרי על הטומאה.

אפשר להוסיף עוד להפניות שם.

לא יודע אם הוזכר בכל המ"מ הנ"ל אבל מדברי רמ"א ביו" ד סו"ס שעב גבי כהן שישן באוהל שהמת שם, משמע שהיא מציאות, שהרי אם נאמר שישן פטור מהמצוות (או לפחות אנוס וגם בזה יש להאריך) וטומאה הינה דין, מדוע יש להעירו שיצא?

יהושע100 כתב:לא יודע אם הוזכר בכל המ"מ הנ"ל אבל מדברי רמ"א ביו" ד סו"ס שעב גבי כהן שישן באוהל שהמת שם, משמע שהיא מציאות, שהרי אם נאמר שישן פטור מהמצוות (או לפחות אנוס וגם בזה יש להאריך) וטומאה הינה דין, מדוע יש להעירו שיצא?

???
ואם טומאה זה מציאות למה להעיר אותו? הרי כל מה שמעירים אותו זה בגלל שיש איסור להיטמאות.

מעל"ע, יש להמתין לראות מה ישיב הגרד"ל על הערת הגרחי"ש, כפי שנתפרסמה בעלון אהלי זרעים.

יעויין בספר בנין הלכה הלכות ברכות מה שכתב בזה והשיג על השערי ישר ובסוף דבריו הביא דברי המדרש שעל זה נאמר ״זאת חקת התורה״ משום שאין זו אפילו מציאות רוחנית ויש כאן חוק גמור. [לעומת זאת קדושה היא המציאות הרוחנית שעליה הכל מיוסד].