בפרשתנו נתבארה טומאת מת. ובספרי זוטא (יא) איתא, "הנוגע במת טמא, אין מת עצמו טמא".
- 2010-06-17_132633.jpg (11.6 KiB) נצפה 4598 פעמים
והמג"א בספרו עה"ת 'זית רענן' כ' דלהכי לא יצטרכו המתים שיקומו לתחיה לעת"ל טהרה והזאה, שכן הם עצמם אינם טמאים, (עי' נדה ע:).
אם מותר, בנוסח ישיבתי יותר, לבאר את צדדי הענין בזה, ע"פ חקירה האם גוף המת מהוה כח טומאה מצד עצמו, דלהכי הנוגע בו והבא עמו באוהל נטמא, שכן המת 'מטמא', או דלעולם המת עצמו אינו כח טומאה, אלא אך הלכה היא דהנוגע במת טמא, שכן 'נגיעה במת' דינה דמטמאת את הנוגע, אך המת עצמו אינו כח וסיבת הטומאה. (ולחדד יותר, אי נימא דהטומאה ענינה 'מציאות' ולא 'דינים' כדאיפלגו בה הר"מים, אזי החקירה היא האם במת נמי איכא מציאות טומאה, או דהכא כו"ע מודו דאך דינים המה).
וברור, דכונת הספר"ז היא דבמת אין כח טומאה, דהא אי היה בו כח טומאה והיה הוא 'מטמא', א"כ מה לי דלא נגע בעצמו, לא יגרע חפצא דהטומאה מהנוגע בה, (וכשקם לתחיה לית מה שיפקיע את הטומאה שהיתה בו). וע"כ, דאך הלכה היא דהנוגע במת נטמא, והלכה היא בנוגע, ומת - עם כל ה'כבוד' - לא נגע הוא בעצמו. (שכן פשוט, דאף דהוא כל העת 'נוגע' בעצמו, לאו 'נגיעה' היא), ולהכי לא בעי טהרה לעת"ל, שכן מעולם לא 'נטמא' הוא.
ועפ"י הספר"ז אמרתי להמתיק את דברי התוס' הרי"ד הידועים (קידושין עט בסוגיא דבוגרת דקדשה עצמה), דהקשה מה בין מתני' דטהרות דנגע באחד בלילה והשכים בבוקר ומצאו מת, דלר' מאיר מטמאינן ליה דכל הטומאות כשעת מציאתן, למתני' דריש נדה דלשמאי דיה שעתה, ולא אמרי' דמטמאינן לטהרות שנגעה בהם למפרע. ותי' התורי"ד, דבנגע במת, הא ודאי נגע בו, רק דלא ידעינן בעת הנגיעה אם חי הוא או מת, אך מ"מ נגיעה היתה ודאי. לא כן בנדה, דמספק"ל מתי נטמאה, והוי 'ספק מגע', ולא קרב זה אל זה, עכת"ד בתרגום חופשי.
וכבר הקשו, דאכתי נפק"מ לטהרות שנגעה בהם, דהא כלפיהם נמי איכא ודאי נגיעה, רק דלא ידעי' אם הוי נגיעה המטמאת או לא, ומ"ש. ועל כרחין (והכי מטו ביני עמודי), דשורש הספק בנדה הוא במציאות הדם, והנגיעה בטהרות היא רק תולדה, ואזלי' בתר שורש הספק. אלא שכאן הבן שואל, דלכאו' גם במת שורש הספק אם חי הוא או מת, ומה אכפ"ל דודאי נגע, מדוע לא נימא דהכא נמי הנגיעה הוי רק תולדה ולא שורש.
ולהמבואר א"ש, דלעולם אכן אזלי' בתר שורש הספק, רק בנדה, דענין טומאתה הוא מחמת מציאות הדם, והנדה היא 'מטמאת', א"כ מספק"ל אימתי הפכה הנדה ל'מטמאת', וזהו שורש הספק אין בלתו. לא כן במת, דאין ה'חי' סיבת העדר טומאה, וה'מת' סיבת הטומאה - דהא מת לעולם אינו 'מטמא', וכל ענינו דמת הוא רק ליתן דין בנגיעת הגברא, דאזי הפכה נגיעתו ל'נגיעה המטמאת', וכאמור בדברי הספר"ז, וא"כ שפיר אזלי' בתר שורש הספק, דהוא אי היתה נגיעה המטמאת או לא. וזהו דחידש התורי"ד, דהיכא דודאי היתה נגיעה - היינו מעשה המטמא - א"כ אזלי' בתר שעת מציאתן, אך בנדה דשורש הטומאה והספק הוא מציאות הדם, וא"כ הנגיעה - דהיא תולדה בעלמא - אינה מעלה ומורידה.