נפלאות מראה מקום ברש"י בביאורו למסוה בסוף פרשת כי תשא

[אהרן תאומים]

ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בגמרא סוי לבא (כתובות סב:), ועוד בכתובות (ס.), הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה, בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:
וזה פלא רש"י בתחילה מביא לשון ארמי הוא בגמרא בלי לכתוב מקומו שהוא בכתובות דף ס"ב: , וממשיך רש"י וכותב ועוד בכתובות ובכך למעשה מגלה לנו שגם לשון הקודם שהביא הוא ממסכת כתובות, ואז מביא אל לשון הגמרא מדף ס'. , ולכאורה היה יותר נכון לכתוב לשון ארמי הוא בגמרא בכתובות מסוה לאפה, סוי לבא, וכו'
אלא שבדרך זו רש"י רמז לנו רש"י שנבדוק הלשונות בגמרא ומכך נבין מדוע הביא בראשונה את המקור השני אף שהוא בסמיכות מאוד למקום הראשון ובאותה מסכתא (וכמדומני שאלו הם גם הם שני האיזכורים בש"ס בארמית ללשון הבטה בתרגום סוי).
אלא שעיון בגמרא בדף ס"ב תאיר את העינים ויתגלה לנו הבחנת רש"י הקדוש בתוספת טעם לשינוי פני משה ולמעלת לימוד התורה הגורמת לכך.
ואצטט כאן חלק מתוך האגדתא שם הנוגע ממש לכאן, וגם בהמשכם מדובר על דרכי לימוד התורה וזה המשך ישיר לדרך הלימוד של מרע"ה שרש"י מסביר בפסוקים הקודמים.
יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא (וזה אולי דומה לקרן עור פני של מרע"ה) יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו הואי {קהלת י-ה} כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא כי מטא למיכתב כתובה נח נפשה דרביתא אמר רבי ח''ו פסולא איכא יתיבו ועיינו במשפחות רבי אתי משפטיה בן אביטל ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב אחלפוה קמיה אמר להו ניהוו שית שנין אחלפוה קמיה אמר להו איכניס והדר איזיל הוה קא מכסיף מאבוה א''ל בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב {שמות טו-יז} תביאמו ותטעמו ולבסוף כתיב {שמות כה-ח} ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אזיל יתיב תרתי סרי שני בבי רב עד דאתא איעקרא דביתהו אמר רבי היכי נעביד נגרשה יאמרו ענייה זו לשוא שימרה נינסיב איתתא אחריתי יאמרו זו אשתו וזו זונתו בעי עלה רחמי ואיתסיאת: רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר''ש בן יוחאי א''ל איעכב לי עד דאתי בהדך לא איעכבא ליה אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל אמר ש''מ האי רביתא דידן אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה (רש"י סוי לבה. ראה לבה כלומר נדמה ללבה פתאום שזה בעלה:) אמר לפניו רבש''ע ענייה זו זה שכרה בעא רחמי עלה וחייה,
שוב הפכתי והפכתי ומצאתי סיבת הפשט מדו כתב סוי לבה בראשונה, כי אכן אין מדובר בראיה ממש אלא ראיית הלב, כך בנתינת מסוה על הפנים מרגיש האדם עם מי הוא מדבר כי בנתינת מסוה אין רואים ממש, וכך לא הכירה את פני בעלה בראיית העין אלא בלב וע"כ הוא קרוב יותר לכאן