שמעתי ספק נפלא, בהא דקיי"ל בשו"ע או"ח סי' צ' דההולך בדרך ילך לתפילה בציבור - לפניו עד ד' מילין, ולאחוריו עד מיל.
ובמשנ"ב שם ס"ק נ' מבואר דלצדדין דינו כלאחוריו, דכל שמעכבו מן הדרך - ה"ז כלאחוריו שרק עד מיל חייב ללכת.
ויל"ע במי שרוצה להחמיר ע"ע ולילך יותר מהשיעור, מי נקרא חסיד או דהוא בכלל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.
דהנה הגר"א בפי' לברכות בשנות אליהו ברכות פ"א מ"ג דן דמצד אחד אי' בחז"ל דהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ומצד שני מצינו בש"ס כמ"פ מידת חסידות, וביאר דדבר שבעצם ראוי ומשובח לעשות כן ותועלת ודאי דמצוה להחמיר, אבל אם אין שום תועלת וענין (כמו ב"ש דס"ל שבערב יקרא בהטיה ובבוקר לעמוד, דלב"ה אין בזה שום ענין, וע"ז נאמר דנקרא הדיוט), ולפי"ז לכאו' הכ"נ דלתפי' בצבור יכול לטרוח יותר.
וראה בשו"ת תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א ח"א סי' צ"ח כ' שאפי' דבמשנ"ב כ' שא"צ להוציא כסף על תפי' בציבור, ומ"מ ראוי להוציא אם רוצה.
אך שמעתי ממו"ר מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א כי נמצא בבה"ג בהל' תפילה, שכ' שאין להחמיר יותר מהשיעור אלא יתפלל במקומו. ולע"ע לא מצאתי דברי הבה"ג הללו, ואשמח מאוד אם ידוע לאחד מהלומדים היכן מקור דברי בה"ג הללו, או כל דבר חידוש בספק זה -שיעלה לתועלת הרבים.
אך אמר מו"ר מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם גיסו מרן שר התורה הגרח"ק שליט"א שמי שקיבל ע"ע שלא להפסיד בשו"א תפילה בציבור רשאי לטרוח טובא (ומשמע דהסכים עם עצם הדין שבלא זה אין להחמיר יותר מהשיעור).
וצ"ע בכל זה