הודעהעל ידי דרופתקי דאורייתא » א' אפריל 26, 2020 7:50 am
השווה ללשון הרמב"ם המפורסם סוף הלכות טומאת צרעת:
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי [...] ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, [...].
אפשר למצוא סמך לדברים, בהא דאחז"ל שכל המתגאה נגעים באים אליו, על גסות הרוח נגעים באים וכו', ויסוד הגאוה הוא חוסר אמונה, שאינו מאמין באמת שאין לו במה להתגאות, עיין איגרת הרמב"ן ושאר ספרי מוסר, וממילא י"ל שאמונת חכמים היא מגדרי האמונה בבורא ית' וההכרה באפסיותינו ובמעלת ת"ח שהשווה כבודם לכבוד המקום ב"ה.
וכבר כתבו בספרים שהעצה שלא להכשל בלשה"ר, הוא חיזוק באמונה, שהכל מכוחו יתברך, ואין מי שיוכל להרע לך ללא רצונו יתברך.
ובס"ד נ"ל עוד ראיה. כי בספר מלכים ב' פרק ה' חזינן שכאשר נעמן עשה "בדיוק" כאשר ציוה עליו אלישע, נתרפא, הגם שהיה משולל הבנה. ובהמשך אחרי שגיחזי לא שמע לאלישע - קיבל כעונש צרעת. וי"ל. ודו"ק.
שו"ר שכבר כתב כן (הראיה מנעמן וגיחזי) האמרי אמת מגור בקובץ שצורף לעיל, וע"ש עוד ראיותיו.