פורום אוצר החכמה

כתב הבן איש חי בבן יהיודע עמ"ס סנהדרין "דידוע דהבכיה סגולתה למתק הדינין לדחות כח השכחה ולמשוך כח הזכירה"

מהו המקור לדבריו?

אמנם תמיד שמעתי זאת מפי הזקנות על תינוק המרבה בבכייה, שיועיל לכח זכרונו, ואולי משם יצאו הדברים ('ידוע' לכאו' אינו חייב להצביע בדווקא על מקור מחז''ל).

באותו ענין:

אמרי פנחס השלם, שער תורת האדם, אות לב: "הבכיה היא מבררת המוחין ובזה תלויים הנשמות והמלאכים כולם, והא ראיה כל מה שהתינוק בוכה יותר הוא מחוכם ביותר". ושם אות לג: "כל העולמות וכל הנשמות הם מסייעים לאדם לבכות ולהוציא דמעה מעיניו. ופעם אחת אמר כשרוצים נשמות לידבק באדם במוחו יוצאים דמעות מעיניו ועי"ז נתברר המוח שלו, כי הדמעות הם פסולת המוח כמו שנזכר לעיל".

ושם בפרשיות אות שצו: "תינוק שבוכה סימן שיהיה חכם כי הדמעות הם פסולת המוח, וכשהוא בוכה הרבה סימן שנתברר המוח, ושאינו בוכה סימן שהוא שוטה שלא נתברר המוח. ושאר בעלי חיים אינם בוכים, כי מי שיש לו דעת בהעלם הוא בוכה ועי"כ נתברר".

ובהערה שם ציינו לחובת הלבבות (שער הבחינה פ"ה): "ומן התימה בענין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על עניינה מחדשת עליהם חידושים רעים, והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם וינצלו מרעת מאורעיה".

ובספרי מאמרי חב"ד ראיתי שכותבים שאין הכוונה פסולת אמיתי, כזיעה וכיו"ב, אלא מצד שאין המוח יכול לסבול תוספת שפע, עיי"ש. ואין איתי יודע עד מה.

עיין זכר עשה לרב אח"א.