י. אברהם כתב:האם היו עמים שנהגו לאכול בשר מן החי אחרי זמן התורה?
י. אברהם כתב:האם היו עמים שנהגו לאכול בשר מן החי אחרי זמן התורה?
י. אברהם כתב:האם נהגו כן באופן שאסור עפ"י תורה?
לדוגמא, איסור אבר מן החי נוהג בטהורים ולא בטמאים, האם ידוע אם העמים עושים כן בטהורים?
י. אברהם כתב:האם נהגו כן באופן שאסור עפ"י תורה?
לדוגמא, איסור אבר מן החי נוהג בטהורים ולא בטמאים, האם ידוע אם העמים עושים כן בטהורים?
ועיין על העוברים בזמננו: https://en.wikipedia.org/wiki/Eating_live_animalsודוקא בישראל אינו נוהג אבר מן החי בטמאים. אבל בן נח מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים, ולפיכך אסור לישראל להושיט לבן נח אבר מן החי בין מטמאה ובין מטהורה...
י. אברהם כתב:האם היו עמים שנהגו לאכול בשר מן החי אחרי זמן התורה?
בחפשי כותב כתב:עיין במסכת נדרים (דף סה ע"א) שצדקיהו המלך מצא את נבוכדנצר הרשע אוכל ארנבת חיה, והשביע אותו נבוכדנצר שלא תגלה מעשיו לאחרים. וכתב המהרש"א: "דרך בעלי מלחמות שהם אכזריים ובעלי נפש היפה לאכול אינו מבושל ונא, אבל [נבוכדנצר] הוסיף במזגו וטבעו הרעה בארנבת מיד שצד אותו בעודו בידו אכלו חי, וזה ודאי מדת אכזר הוא ביותר, ולא רצה לגלותו".
ומשמע מהנ"ל, שהוא דבר בלתי שכיח שיאכלו בשר מן החי.
בחפשי כותב כתב:ואציין עוד, שאמנם מצינו בספרים, שהביאו רפואות וסגולות שונות ומשונות ע"י אכילת בשר מן החי. לדוגמא, ראה בשו"ת הרשב"ש (סימן תקיח) שכתב, שנהגו הנשים לבלוע ערלת התינוק שנימול, לסגולה שתוליד זכרים.
באמונתו כתב:בחפשי כותב כתב:ואציין עוד, שאמנם מצינו בספרים, שהביאו רפואות וסגולות שונות ומשונות ע"י אכילת בשר מן החי. לדוגמא, ראה בשו"ת הרשב"ש (סימן תקיח) שכתב, שנהגו הנשים לבלוע ערלת התינוק שנימול, לסגולה שתוליד זכרים.
נדמה לי שהערלה היא עור ולא בשר.
שמש כתב:יש כמה מנות במזרח (בעיקר של חסילונים ושאר ירקות ופירות ים) המוגשות בעוד הבע''ח בחיים, אם צריך פרטים תחפש בויקיפדיה 'חסילון שיכור' (יש שם גם קישורים לעוד 'מאכלים' דומים), לא מומלץ לפני/אחרי הארוחה..
בחפשי כותב כתב:באמונתו כתב:בחפשי כותב כתב:ואציין עוד, שאמנם מצינו בספרים, שהביאו רפואות וסגולות שונות ומשונות ע"י אכילת בשר מן החי. לדוגמא, ראה בשו"ת הרשב"ש (סימן תקיח) שכתב, שנהגו הנשים לבלוע ערלת התינוק שנימול, לסגולה שתוליד זכרים.
נדמה לי שהערלה היא עור ולא בשר.
ראה שם בשו"ת הרשב"ש, ובשו"ת מחנה ישראל (סימן פד), ובמחזיק ברכה (יו"ד סימן עט אות ב) שמצדדים לאסור מנהג הנ"ל, משום איסור אכילת 'בשר' אדם, עיין שם.
ואפילו אם נאמר שהערלה היא עור בלבד, מ"מ גם עור האדם אסור מדרבנן. עיין בשו"ע יו"ד (סימן עט סעיף א) ובנו"כ, ובבן איש חי (שנה ב, פרשת אמור סעיף ה).
ודיברתי ע"ז עם מוהל מומחה גדול [בידיעות בתחום הרפואי], ולדעתו קשה להחליט ולומר שהערלה היא עור ולא בשר.
אולם, בכף החיים סי' עט סעי' יא, האריך בראיות מדברי הרשב"א ועוד ראשונים, שגם לסוברים שבשר אדם אסור גם בעודו בחיים חיותו, לענין העור לבד, שאין איסורו אלא מדרבנן, לא החמירו אלא לאחר מותו כמו בשערו...
י. אברהם כתב:האם היו עמים שנהגו לאכול בשר מן החי אחרי זמן התורה?
באמונתו כתב:הערלה היא עור, כפי הגדרת כל הראשונים והאחרונים, ביניהם רש"י ורמב"ם.אולם, בכף החיים סי' עט סעי' יא, האריך בראיות מדברי הרשב"א ועוד ראשונים, שגם לסוברים שבשר אדם אסור גם בעודו בחיים חיותו, לענין העור לבד, שאין איסורו אלא מדרבנן, לא החמירו אלא לאחר מותו כמו בשערו...
עזריאל ברגר כתב:אגב, לפי דעת הרמב"ם שבשר אדם מדאורייתא באיסור עשה,
האם יש הבדל בין אכילת פחות מכזית לבין אכילת כזית?
הלא שניהם אסורים מדאורייתא, ובשניהם אין עונש מדאורייתא!
ונפק"מ למי שהוצרך לאכול לפיקוח נפש, לפי הדעה שאין בזה "ייהרג ואל יעבור", האם יש ענין לאכול "פחות פחות מכשיעור"?
רציני כתב:בזמן הרמב"ם לא היה שכן כתב במורה נבוכים (חלק ג, פרק מח) ועוד שכן היו עושים אז מלכי הגוים וגם לעבודה זרה היו עושים כן רוצה לומר שהיו חותכים מן הבהמה אבר ידוע ואוכלים אותו. ובנוסח אחר וטעם אבר מן החי הוא מחמת שהוא מקנה אכזריות וכך היו עושים מלכי הגוים אז. וכך גם היו עושים לעבודה זרה כלומר שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ונאכל. [על העבודה זרה ציינו למשנה בע"ז ב ג עורות לבובין אולם שם מקריבים]. אולם בנוסח של מורה נבוכים [שייער] לא הביא את פיסקת מלכי הגוים.
מקדש מלך כתב:לפני שנים רבות הראיתי את הכף החיים ביו"ד סימן עט' לת"ח מופלג אחד שליט"א, ואמר לי שדבריו תמוהים ולא זכה להבינו.
ודנתי איתו על תופעה מצויה מאוד של גידולי עור פנימיים בחניכים, שאחר כך נתלשים ונבלעים עם האוכל או בעין לכשעצמם. ולהרבה פוסקים הוא איסור דאורייתא של חצי שיעור, ויש לגבב כמה קולות וצ"ע.
וכעת עיינתי שוב כדי להבין במה מדובר.
והנה תחילתו של הנידון משו"ת הרשב"א סימן שס"ה, שהמציא קולא דעור המת אינו אסור בהנאה מגזירה שוה דעגלה ערופה, כיון שגם עורות קדשים אינם אוסרים בהנאה. ולבסוף מצדד לחומרא. וכתב הפרי מגדים יו"ד סימן ע"ט ס"ק ג, דאפשר שמה שצידד לבסוף לחומרא אינו אלא מדרבנן.
ובבן איש חי שנה שניה פרשת אמור סעיף ה', הבין שרצונו לומר שאינו אסור גם באכילה רק מדרבנן, ונמשך אחריו בכף החיים שם.
והאמת שהוא צ"ע גדול, שהרי הרשב"א מיירי רק לעניין איסור הנאה דמת, ולא לעניין איסור אכילת בשר אדם.
ולעניין איסור אכילת בשר אדם (לסוברים שהוא דאורייתא) לכאורה הדבר פשוט שעור האדם נחשב כבשרו מדאורייתא, הן לעניין טומאת המת (כלישנא בתרא דעולא בחולין דף קכב:, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק ג הלכה יא), והן לעניין איסור אכילה, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה כא. והרשב"א כלל לא דן באיסור זה (ולדעתו האיסור הזה אינו קיים בכלל, כי בשר אדם לשיטתו מותר מן התורה, אם לא במת מצד איסור הנאה ממת), וגם כל סברתו אינה שייכת בו, שהרי איסור זה לא נלמד כלל מעגלה ערופה וקדשים, ולא מצינו בו שום קולא באלו שעורותיהם כבשרם.
ולכאורה צריך לומר שגם הפרי מגדים שכתב שהוא אסור רק מדרבנן קאי רק על הא דסליק מיניה לעניין איסור הנאה מעור מת, ומצד איסור הנאה ממת דילפינן מעגלה ערופה, ולא קאי כלל על איסור אכילת בשר אדם. ודברי בן איש וכף החיים שנמשך אחריו צ"ע.
הרי כל נושאו ועניינו, באיסור אכילה הוא.[בשר אדם] אסור [לאכלו מן התורה]. בעשה לא בלאו... ועי' בפ"ב ממ"א ה"ג במ"מ ולח"מ מברייתא דת"כ, דממעט ליה מלאו, ובשר המת אסור לכ"ע מ"ה...
ודע ד[אכילת] בשר המת אינו בלאו, וכ"כ הר"מ שם, אף דיליף שם שם מעגלה ועגלה מקדשים, וטעמא של דבר לא ידענא, וכבר הוקשה להמ"ל בהל' אבל שם, דהנהנה מקדשים לוקה, ועונשין וממיתין על גזירה שוה.
ועי' תשובת הרשב"א שס"ה צידד לומר עור האדם אינו אסור, דעור קדשים ג"כ מותר, ולסוף העלה דלא גרע משערו, ואפשר מדרבנן אסור - לא מן התורה...
באמונתו כתב:מקדש מלך כתב:לפני שנים רבות הראיתי את הכף החיים ביו"ד סימן עט' לת"ח מופלג אחד שליט"א, ואמר לי שדבריו תמוהים ולא זכה להבינו.
ודנתי איתו על תופעה מצויה מאוד של גידולי עור פנימיים בחניכים, שאחר כך נתלשים ונבלעים עם האוכל או בעין לכשעצמם. ולהרבה פוסקים הוא איסור דאורייתא של חצי שיעור, ויש לגבב כמה קולות וצ"ע.
וכעת עיינתי שוב כדי להבין במה מדובר.
והנה תחילתו של הנידון משו"ת הרשב"א סימן שס"ה, שהמציא קולא דעור המת אינו אסור בהנאה מגזירה שוה דעגלה ערופה, כיון שגם עורות קדשים אינם אוסרים בהנאה. ולבסוף מצדד לחומרא. וכתב הפרי מגדים יו"ד סימן ע"ט ס"ק ג, דאפשר שמה שצידד לבסוף לחומרא אינו אלא מדרבנן.
ובבן איש חי שנה שניה פרשת אמור סעיף ה', הבין שרצונו לומר שאינו אסור גם באכילה רק מדרבנן, ונמשך אחריו בכף החיים שם.
והאמת שהוא צ"ע גדול, שהרי הרשב"א מיירי רק לעניין איסור הנאה דמת, ולא לעניין איסור אכילת בשר אדם.
ולעניין איסור אכילת בשר אדם (לסוברים שהוא דאורייתא) לכאורה הדבר פשוט שעור האדם נחשב כבשרו מדאורייתא, הן לעניין טומאת המת (כלישנא בתרא דעולא בחולין דף קכב:, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק ג הלכה יא), והן לעניין איסור אכילה, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה כא. והרשב"א כלל לא דן באיסור זה (ולדעתו האיסור הזה אינו קיים בכלל, כי בשר אדם לשיטתו מותר מן התורה, אם לא במת מצד איסור הנאה ממת), וגם כל סברתו אינה שייכת בו, שהרי איסור זה לא נלמד כלל מעגלה ערופה וקדשים, ולא מצינו בו שום קולא באלו שעורותיהם כבשרם.
ולכאורה צריך לומר שגם הפרי מגדים שכתב שהוא אסור רק מדרבנן קאי רק על הא דסליק מיניה לעניין איסור הנאה מעור מת, ומצד איסור הנאה ממת דילפינן מעגלה ערופה, ולא קאי כלל על איסור אכילת בשר אדם. ודברי בן איש וכף החיים שנמשך אחריו צ"ע.
ברם, פשטות לשון הפרי מגדים, אמנם משמע ע"ד הבן איש חי וכף החיים דווקא, ביורה דעה - שפתי דעת סימן עט ס"ק ג:הרי כל נושאו ועניינו, באיסור אכילה הוא.[בשר אדם] אסור [לאכלו מן התורה]. בעשה לא בלאו... ועי' בפ"ב ממ"א ה"ג במ"מ ולח"מ מברייתא דת"כ, דממעט ליה מלאו, ובשר המת אסור לכ"ע מ"ה...
ודע ד[אכילת] בשר המת אינו בלאו, וכ"כ הר"מ שם, אף דיליף שם שם מעגלה ועגלה מקדשים, וטעמא של דבר לא ידענא, וכבר הוקשה להמ"ל בהל' אבל שם, דהנהנה מקדשים לוקה, ועונשין וממיתין על גזירה שוה. ועי' תשובת הרשב"א שס"ה צידד לומר עור האדם אינו אסור, דעור קדשים ג"כ מותר, ולסוף העלה דלא גרע משערו, ואפשר מדרבנן אסור לא מן התורה...
באמונתו כתב:מקדש מלך כתב:לפני שנים רבות הראיתי את הכף החיים ביו"ד סימן עט' לת"ח מופלג אחד שליט"א, ואמר לי שדבריו תמוהים ולא זכה להבינו.
ודנתי איתו על תופעה מצויה מאוד של גידולי עור פנימיים בחניכים, שאחר כך נתלשים ונבלעים עם האוכל או בעין לכשעצמם. ולהרבה פוסקים הוא איסור דאורייתא של חצי שיעור, ויש לגבב כמה קולות וצ"ע.
וכעת עיינתי שוב כדי להבין במה מדובר.
והנה תחילתו של הנידון משו"ת הרשב"א סימן שס"ה, שהמציא קולא דעור המת אינו אסור בהנאה מגזירה שוה דעגלה ערופה, כיון שגם עורות קדשים אינם אוסרים בהנאה. ולבסוף מצדד לחומרא. וכתב הפרי מגדים יו"ד סימן ע"ט ס"ק ג, דאפשר שמה שצידד לבסוף לחומרא אינו אלא מדרבנן.
ובבן איש חי שנה שניה פרשת אמור סעיף ה', הבין שרצונו לומר שאינו אסור גם באכילה רק מדרבנן, ונמשך אחריו בכף החיים שם.
והאמת שהוא צ"ע גדול, שהרי הרשב"א מיירי רק לעניין איסור הנאה דמת, ולא לעניין איסור אכילת בשר אדם.
ולעניין איסור אכילת בשר אדם (לסוברים שהוא דאורייתא) לכאורה הדבר פשוט שעור האדם נחשב כבשרו מדאורייתא, הן לעניין טומאת המת (כלישנא בתרא דעולא בחולין דף קכב:, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק ג הלכה יא), והן לעניין איסור אכילה, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה כא. והרשב"א כלל לא דן באיסור זה (ולדעתו האיסור הזה אינו קיים בכלל, כי בשר אדם לשיטתו מותר מן התורה, אם לא במת מצד איסור הנאה ממת), וגם כל סברתו אינה שייכת בו, שהרי איסור זה לא נלמד כלל מעגלה ערופה וקדשים, ולא מצינו בו שום קולא באלו שעורותיהם כבשרם.
ולכאורה צריך לומר שגם הפרי מגדים שכתב שהוא אסור רק מדרבנן קאי רק על הא דסליק מיניה לעניין איסור הנאה מעור מת, ומצד איסור הנאה ממת דילפינן מעגלה ערופה, ולא קאי כלל על איסור אכילת בשר אדם. ודברי בן איש וכף החיים שנמשך אחריו צ"ע.
ברם, פשטות לשון הפרי מגדים, אמנם משמע ע"ד הבן איש חי וכף החיים דווקא, ביורה דעה - שפתי דעת סימן עט ס"ק ג:הרי כל נושאו ועניינו, באיסור אכילה הוא.[בשר אדם] אסור [לאכלו מן התורה]. בעשה לא בלאו... ועי' בפ"ב ממ"א ה"ג במ"מ ולח"מ מברייתא דת"כ, דממעט ליה מלאו, ובשר המת אסור לכ"ע מ"ה...
ודע ד[אכילת] בשר המת אינו בלאו, וכ"כ הר"מ שם, אף דיליף שם שם מעגלה ועגלה מקדשים, וטעמא של דבר לא ידענא, וכבר הוקשה להמ"ל בהל' אבל שם, דהנהנה מקדשים לוקה, ועונשין וממיתין על גזירה שוה. ועי' תשובת הרשב"א שס"ה צידד לומר עור האדם אינו אסור, דעור קדשים ג"כ מותר, ולסוף העלה דלא גרע משערו, ואפשר מדרבנן אסור לא מן התורה...
מקדש מלך כתב:באמונתו כתב:מקדש מלך כתב:לפני שנים רבות הראיתי את הכף החיים ביו"ד סימן עט' לת"ח מופלג אחד שליט"א, ואמר לי שדבריו תמוהים ולא זכה להבינו.
ודנתי איתו על תופעה מצויה מאוד של גידולי עור פנימיים בחניכים, שאחר כך נתלשים ונבלעים עם האוכל או בעין לכשעצמם. ולהרבה פוסקים הוא איסור דאורייתא של חצי שיעור, ויש לגבב כמה קולות וצ"ע.
וכעת עיינתי שוב כדי להבין במה מדובר.
והנה תחילתו של הנידון משו"ת הרשב"א סימן שס"ה, שהמציא קולא דעור המת אינו אסור בהנאה מגזירה שוה דעגלה ערופה, כיון שגם עורות קדשים אינם אוסרים בהנאה. ולבסוף מצדד לחומרא. וכתב הפרי מגדים יו"ד סימן ע"ט ס"ק ג, דאפשר שמה שצידד לבסוף לחומרא אינו אלא מדרבנן.
ובבן איש חי שנה שניה פרשת אמור סעיף ה', הבין שרצונו לומר שאינו אסור גם באכילה רק מדרבנן, ונמשך אחריו בכף החיים שם.
והאמת שהוא צ"ע גדול, שהרי הרשב"א מיירי רק לעניין איסור הנאה דמת, ולא לעניין איסור אכילת בשר אדם.
ולעניין איסור אכילת בשר אדם (לסוברים שהוא דאורייתא) לכאורה הדבר פשוט שעור האדם נחשב כבשרו מדאורייתא, הן לעניין טומאת המת (כלישנא בתרא דעולא בחולין דף קכב:, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק ג הלכה יא), והן לעניין איסור אכילה, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה כא. והרשב"א כלל לא דן באיסור זה (ולדעתו האיסור הזה אינו קיים בכלל, כי בשר אדם לשיטתו מותר מן התורה, אם לא במת מצד איסור הנאה ממת), וגם כל סברתו אינה שייכת בו, שהרי איסור זה לא נלמד כלל מעגלה ערופה וקדשים, ולא מצינו בו שום קולא באלו שעורותיהם כבשרם.
ולכאורה צריך לומר שגם הפרי מגדים שכתב שהוא אסור רק מדרבנן קאי רק על הא דסליק מיניה לעניין איסור הנאה מעור מת, ומצד איסור הנאה ממת דילפינן מעגלה ערופה, ולא קאי כלל על איסור אכילת בשר אדם. ודברי בן איש וכף החיים שנמשך אחריו צ"ע.
ברם, פשטות לשון הפרי מגדים, אמנם משמע ע"ד הבן איש חי וכף החיים דווקא, ביורה דעה - שפתי דעת סימן עט ס"ק ג:הרי כל נושאו ועניינו, באיסור אכילה הוא.[בשר אדם] אסור [לאכלו מן התורה]. בעשה לא בלאו... ועי' בפ"ב ממ"א ה"ג במ"מ ולח"מ מברייתא דת"כ, דממעט ליה מלאו, ובשר המת אסור לכ"ע מ"ה...
ודע ד[אכילת] בשר המת אינו בלאו, וכ"כ הר"מ שם, אף דיליף שם שם מעגלה ועגלה מקדשים, וטעמא של דבר לא ידענא, וכבר הוקשה להמ"ל בהל' אבל שם, דהנהנה מקדשים לוקה, ועונשין וממיתין על גזירה שוה. ועי' תשובת הרשב"א שס"ה צידד לומר עור האדם אינו אסור, דעור קדשים ג"כ מותר, ולסוף העלה דלא גרע משערו, ואפשר מדרבנן אסור לא מן התורה...
אתה בא ליישב כיצד הם הגיעו לטעות זו?
כי אם אינך מתייחס לטענותי עצמן, לא הועלת יותר מזה.
המדובר בהלכות "מן המותר בפיך" במצוות, ר"ל באיסור אכילה.... ובאמת מבואר במשנה דכתבו על יד של עבד כשר, אף דגם עבד ל"ה מן המותר בפיך, לפוסקים דאף מת נכרי ועבד אסור בהנאה ובאכילה, וע"כ דלא בעינין מן המותר בפיך בשאר מצות, ואין לומר דעור האדם ודאי לא אסור מה"ת, כמ"ש תו' נדה נ"ה, דמ"מ האדם גופא ל"ה ממין המותר בפיך, והרי גם עור בהמה טמאה כשנתיבשה אין בה איסור טומא', ורק מ"מ ל"ה ממין המותר בפיך, וה"ה אדם, לדעת האוסרים בשר אדם נכרי, וע"כ בשאר מצות ל"ב מן המותר בפיך, וזה ראי' נכונה:
מקדש מלך כתב:ולענ"ד המתבקש הוא לא לומר שרבותינו ז"ל חולקים על רמב"ם מפורש, וזאת מפני פלפול של השוואה שאין לו שום מקור. ולא עוד אלא שאפילו לא טרחו לבאר זאת, מרוב שהיה פשוט בעיניהם.
ולכן מתבקש לומר שהבית יצחק מדבר רק על איסור הנאה מהמת, שכולל גם איסור אכילה, ולא התייחס לשיטת הרמב"ם שבשר אדם אסור באכילה בעשה, או מפני שרוב הפוסקים חולקים עליו, ואו מפני שבין כה וכה דוחה את סברתו ואומר שגם העור מותר אזלינן בתר המין כולו. או שנישאר בקושיא עליו.
והאמת שהדברים גם מוכחים שם בלשונו, שהרי אומר שכל קושייתו היא רק לפי הדעות שמת עבד ונכרי אסור בהנאה, והרי להרמב"ם שבשר אדם אסור באכילה פשוט שאין לחלק בין נכרי לישראל. ועל כרחך שהתעלם משיטת הרמב"ם שבשר אדם אסור באכילה משום מה, ולא משנה מדוע.
אבל לא נמציא שחלק על רמב"ם מפורש מסברא חלשה, ואפילו לא טרח לבאר זאת.
מקדש מלך כתב:יש רמב"ם מפורש. המשמעות שבלשונו יותר ברורה מכל מה שאתה מעמיס באחרונים.
הפרי מגדים כוונתו פשוטה, וזה שהוספת מילים בלשונו לא משנה את הנושא. הוא דיבר על סברת הרשב"א ותו לא מידי (וממילא ברור שהוא גם באכילה).
את הבית יצחק תירצתי, וגם הוכחתי שבין כה אנו מוכרחים לומר שהתעלם לגמרי משיטת הרמב"ם.
ועל הבא"ח והכף החיים אכן נשארתי בצ"ע.
אבל לא מצאתי שיטה כזו, ללמוד מדיוקי לשונות לא מוכרחים באחרונים שיטה מוקשית, ולתרץ אותה עם יסוד מחודש. והמעיין הישר יבחר מה לרחק ומה לקרב.
באמונתו כתב:אולם, בכף החיים סי' עט סעי' יא, האריך בראיות מדברי הרשב"א ועוד ראשונים, שגם לסוברים שבשר אדם אסור גם בעודו בחיים חיותו, לענין העור לבד, שאין איסורו אלא מדרבנן, לא החמירו אלא לאחר מותו כמו בשערו...
בחפשי כותב כתב:באמונתו כתב:אולם, בכף החיים סי' עט סעי' יא, האריך בראיות מדברי הרשב"א ועוד ראשונים, שגם לסוברים שבשר אדם אסור גם בעודו בחיים חיותו, לענין העור לבד, שאין איסורו אלא מדרבנן, לא החמירו אלא לאחר מותו כמו בשערו...
ואיך יתפרש דברי הכף החיים באות שלאחריו, שהעתיק בסתמא דברי תשובת הרשב"ש ש'אסור' לבלוע הערלה. אולי חזר מדבריו שבאות הקודם? או אולי משום שהערלה היא בגדר עורות הרכות שהן כבשר לכל דבר (רמב"ם מאכ"א פ"ד הכ"א)?
בחפשי כותב כתב:ואציין עוד, שאמנם מצינו בספרים, שהביאו רפואות וסגולות שונות ומשונות ע"י אכילת בשר מן החי. לדוגמא, ראה בשו"ת הרשב"ש (סימן תקיח) שכתב, שנהגו הנשים לבלוע ערלת התינוק שנימול, לסגולה שתוליד זכרים.
באמונתו כתב:לענ"ד מן האפשר, שאע"פ שערלה היא עור בלשון רש"י ורמב"ם, מ"מ בתורה נכתב פעמים מספר: "בשר ערלתו", וכן הוא בנביא: ערלי בשר.
בחפשי כותב כתב:בחפשי כותב כתב:ואציין עוד, שאמנם מצינו בספרים, שהביאו רפואות וסגולות שונות ומשונות ע"י אכילת בשר מן החי. לדוגמא, ראה בשו"ת הרשב"ש (סימן תקיח) שכתב, שנהגו הנשים לבלוע ערלת התינוק שנימול, לסגולה שתוליד זכרים.באמונתו כתב:לענ"ד מן האפשר, שאע"פ שערלה היא עור בלשון רש"י ורמב"ם, מ"מ בתורה נכתב פעמים מספר: "בשר ערלתו", וכן הוא בנביא: ערלי בשר.
את והב בסופה
אך אעתיק דברים נפלאים שכתב רבינו חיים פלטיאל ז"ל (ויקרא יב ג): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו. תשובה למינים פוקרים, כיצד תקיימו התורה, והא כתיב בשר ערלתו, ואתם חותכים העור, והעור אינו נקרא בשר בשום מקום. תשובה לדבריהם וה"פ דלא צוה זה לחתוך בשר שהוא ערל בו כדכתיב גבי צפורה ותכרות את ערלת בנה, ולא כתיב בשר ערלה, וכל דבר סתום נקרא ערלה כמו הנה ערלה אזנם מלהקשיב, ערל לב מלהבין, ערל שפה מלדבר, וערלת פרי מלאכול, וכן הבשר שהוא סתום ולכשיחתוך העור הרי תפתח הסתימה. ואשר הם אומרים דלא נצטוו רק על מילת הלב זה אינו דהא בן אינו מכיר בין טוב לרע, ועוד באברהם בעצם היום הזה נימול אברהם, והלא אברהם מל לבו כבר מזמן מרובה, ועוד הרי צפורה לקחה צור ואם בלב צור למה לה, ועוד ביהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול, ואי בלב מה שייך חרבות צורים לזה, ועוד א"כ למה צוה בזכר דווקא הוה ליה לצוות אפילו בנקבה. ואשר שואלין א"כ הנשים במה נכנסות ליהדות, תשובה הרי שותף שנפטר סחורה במכס פטור גם חבירו וכאן ראשה נבראת מצלע של אדם כדאשכחן בדוד ובצלעי שמחו ונאספו, וא"כ כשהוא נמול נפטר גם הצלע".
ואולי לדבריהם של המינים קאמר כן, וכלשונו: "תשובה לדבריהם". אבל אנחנו די לנו בדברי חכמינו ז"ל דעורות הרכות הן כבשר לכל דבר.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 70 אורחים