יש גם סברה לאידך גיסא, דמה שהוא מסוג אחד - מצטרף זע"ז לחשבון גדול, משא"כ מה שהוא סוגים שונים - אינם מצטרפים זה לזה אלא נשארים יחידים.
וממילא: הכלל נידון אחר רובו במה שהוא סוג אחד, כי הגם שיש הבדל בין אחד לאחד והם מינים ממינים שונים אבל הם סוג אחד ולכן מצטרפים והוי רוב הכלל.
משא"כ במה שהוא סוגים שונים אין הכלל נידון אחר רובו.
והיא היא סברת הש"ש שכתב:
היה לך להסתכל בטובים, היינו שבכל אחד אף שיש בידו כמה עבירות טובים הם זה נגד זה ומה שיש בזה אין בזה ויוכל להצטרף לבטל עבירות חבירו, וכן השני וכן השלישי וכן כולם, א"ל הקב"ה סוגיהן בישין ואין איסורין מבטלין זא"ז אלא הכל הולך אחר הסוג הוא הכולל עבירות ואין עבירות מבטל עבירות.
ולכן אם ננקוט כנפוצות יהודה הנ"ל, שהרשעים נחשבים כולם סוג אחד, אזי אדרבה, לפי סברה זו הכלל יידון אחר רובו לרעה ולא יבטלו זא"ז, והוא הוא מש"כ הש"ש.
דא עקא שאם כן יצא שהכלל נידון אחר רובו לרעה ולא לטובה ח"ו, כי הרשעים סוג אחד והצדיקים לא, ואם יהיה רובו רשעים יידון לרעה ואם יהיה רובו צדיקים לא יידון לטובה, וזה לא יתכן.
לכן מוכח מזה שהש"ש לא סבר כנפוצות יהודה הנ"ל. אלא סבר שבין רשעים ובין צדיקים נחשבים בתוכם סוג אחד, וכדחזינן שהש"ש מתבסס על הגמרא שמשווה מצוות לאיסורים לגבי ביטול זא"ז, ומבאר הש"ש שהסברה שלא יבטלו היא "סוגיהון חד" בין במצוות ובין באיסורין.
ומעתה הכל תלוי מהו רוב הציבור. אם רובו רשעים או רובו צדיקים. ותחילה נידון כל יחיד בפני עצמו אם הוא רשע או צדיק, ואח"כ נמנים כל הרשעים וכל הצדיקים והדין נקבע לפי הרוב. [ורק הסברה שעצם המעשים הרעים השונים יבטלו זא"ז ובכך גופא יישאר רוב הכלל טוב - היא נדחתה. ולדעת הש"ש פשוט שנדחתה, כי א"כ גם חלקי הטוב יבטלו זא"ז, שהרי אם איסורים מבטלים זא"ז אזי גם מצוות מבטלות זא"ז].
כל זה דעת הש"ש. ומהר"י מוסקאטו עצמו שאמר מה שאמר בדרוש מ"ט כנ"ל - הרי לא ממנו הביא הש"ש את הטענה של "סוגיהון בישין" (אלא זהו כבר ביאורי עצמו), והוא לא סבר סברה זו אלא להיפך, "מין במינו אינו חוצץ" ולכן דוקא מבטלין זא"ז, וסבר שהצדיקים אינם סוג אחד והרשעים כן, ולכן דוקא רשעים מבטלים זא"ז וצדיקים לא.
נמצא שבכל מקרה, הש"ש הביא את מהר"י מוסקאטו רק כיסוד לדרוש של עצמו, אבל הוא חלוק עליו בשני החלקים היסודיים הנוגעים לעניין: א. האם היחס לרשעים וצדיקים שווה בענין זה [דעת הש"ש] או לא [דעת הנפו"י], ב. גוף הסברה האם מה שהוא מין אחד הוא סיבה לכלול הכל יחד ויבטלו זא"ז [דעת הנפו"י], או להיפך, שהוא סיבה לכלול הכל יחד ויצטבר הסוג האחד לכדי רוב [דעת הש"ש].
ומזה יצאה הנפק"מ ביניהם. שלפי הש"ש בין כשרוב הכלל רשעים ובין כשרוב הכלל צדיקים - נידון הכלל אחר רובו.
אבל לנפו"י - כשרוב הכלל רשעים הם מבטלים זא"ז וממילא לא מצטרפים לרוב, וכשרוב הכלל צדיקים הם לא מבטלים זא"ז וממילא מצטרפים לרוב.
[כך עכ"פ לפי מה שהבנתי בנפוצות יהודה דרוש מ"ט, ויל"ע בזה שוב היטב].
כאמור, דעת הש"ש מורכבת מדעתו בשני החלקים הנ"ל. א. היחס לצדיקים ורשעים הוא שווה בענין זה, ב. מה שהוא סוג אחד מצטרף לרוב ולא אומרים בו ביטול זא"ז.
ומצינו מי שסברו כמותו בנידון ב' אבל לא סברו כמותו בנידון א', וממילא יצא להם חילוק בין "מצוות" לבין "איסורין" בענין זה, שבמצוות אמרינן "סוגיהון חד" ובאיסורין לא אמרינן "סוגיהון חד", וממילא "מצוות" לא מבטלות זא"ז ומצטרפות לרוב - ו"איסורין" כן מבטלין זא"ז ולא מצטרפים לרוב.
["עקרונית" הוא כדעת הנפו"י, אבל לאו מטעמיה. שאצל הנפו"י הביטול זא"ז הוא דיקא משום שמצטרפים למין אחד, ואצל הסוברים דהשתא הביטול זא"ז הוא דיקא כי אינם מצטרפים למין אחד. ועוד נפק"מ: שהם אומרים כן גם לגבי חלקי הרע והטוב שבכל אחד מהכלל, ולא רק כלפי "צדיקים ורשעים"].
הסוברים כך הם המהר"ל (נתיב הצדק פ"ב) והעקידת יצחק (פרשת נח שער י"ב), שכתבו דכל מה שהוא "טוב" - הגם שהוא מינים שונים של טוב - כולו סוג אחד "טוב" ומצטרף זע"ז, משא"כ הרע ממינים שונים - אינו מצטרף לסוג אחד "רע".
ולכן נידון הכלל אחר רובו הטוב, אבל אינו נידון אחר רובו הרע.
וכעי"ז הביא הבית ישי בסימן כא מדרשות הר"ן דרוש א "שלמות מפרטים נמצאים בכלל, ואיזה חסרון שיהיה בפרטים לא ימצא בכלל", עיי"ש.
ועל פי זה ביאר הבית ישי את הכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", היינו כשלג שהוא חיבור לטהרה ואינו חיבור לטומאה, ובזה ילבינו, שחטאי זה אינם כחטאי זה וממילא מבטלים זא"ז, אבל המצוות של זה ושל זה - אינם מבטלים זא"ז אלא מצטרפים, וממילא נידון הציבור כרובו טוב ולא כרובו רע, עיי"ש.
[והיינו מעלת הכלל בהצטרפו להיות "כלל", וזוהי העצה ליום הדין לישתף איניש נפשיה בהדיה ציבורא].
ע"כ מה שעלה בידי בזה לע"ע, אבל יש לחזור ולשנות פרק זה היטב.