פורום אוצר החכמה

יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

סימן טוב למי? לתינוק או למבוגר שנקלע למקום?
ואם מדובר במבוגר, מה הדין אם יש כמה אנשים בעלי אותו השם, האם הם מתחלקים ב'מזל הטוב' או שיש כאן דין של "נר אחד נר למאה".
וצ"ע.
צריך לשלוח את השאלה לרבנים הידועים בזמנם המיותר. והנה יש חיבור חדש בדרך...

שמעתי כן באיזה שיעור מוקלט לפני כעשרים שנה ואיני יודע מי הרב הדורש ולא מה מקורו.
ברור שהסימן אמור להיות לנקלע למקום, מה זה שייך לתינוק

יראה לי שאין ... בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו. אבל השמות שקוראים בהן את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן ... אין בכך כלום.

(הלשון - היא לשון הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ו הלכה ג, והעתקתיה לכאן בהשמטות המתאימות, כי נראה לי שיש חילוק מהותי בין אדם שיש לו שם נדיר והוא מגיע לברית ושומע שקוראים לילד כשמו, לבין חב"דניק שקוראים לו "מנחם מענדל" והוא מגיע לברית ושומע "למרבה ההפתעה" שקוראים לילד בשמו).

בשיעור ששמעתי אמר הרב שבגלל זה יש להשתדל לקרוא בשמות המצויים ולא בשמות מחודשים שלא יועילו לאיש...
משמע שלא כדברי הרב עזריאל ברגר אך אולי יש ליישב בדרך האמצע

אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?

עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".

והרי הרך הנימול הוא חולה.

כדכד כתב:בשיעור ששמעתי אמר הרב שבגלל זה יש להשתדל לקרוא בשמות המצויים ולא בשמות מחודשים שלא יועילו לאיש...
משמע שלא כדברי הרב עזריאל ברגר אך אולי יש ליישב בדרך האמצע

כתבתי מסברא.
צריך לברר מה מקור הענין.

אם לדוגמא הענין הוא שזה פועל הרהורי-תשובה בלבו של מי שהנימול נקרא בשמו - אז בוודאי מסתבר כדברי הרב שיש עדיפות לשמות הנפוצים.

חד ברנש כתב:סימן טוב למי? לתינוק או למבוגר שנקלע למקום?
ואם מדובר במבוגר, מה הדין אם יש כמה אנשים בעלי אותו השם, האם הם מתחלקים ב'מזל הטוב' או שיש כאן דין של "נר אחד נר למאה".
וצ"ע.
צריך לשלוח את השאלה לרבנים הידועים בזמנם המיותר. והנה יש חיבור חדש בדרך...

למה מכל דבר צריך לעשות ליצנות?! למה? למען השם...
לא מתאים לך הנושא, תעבור לאשכול הבא...

לא מכל דבר. רק מהשטויות.

כיון ששמו של אדם הוא השם הנשמה שלו, אם כן כשהתינוק נקרא כשמו, הרינוסף בעולם עוד נשמה עם אותו השורש והמחצב שלו.
וידוע שכאשר אדם עושה מצוה הוא מתקדש בעצמו, ומתקדשים עמו של אשר הם משורשי נשמתו.
והנה התינוק הוא נקי מכל חטא, ועושה בגופו מצות מילה ומתקדש מאוד באותה שעה.
ולכן מי אשר נקרא בשמו ירגיש קדושה באותה שעה יותר משאר בני אדם.

אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

בחפשי כותב כתב:אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?

שוב מצאתי בספר 'לחם לפי הטף' (מערכת ק, אות א) להגאון המקובל רבי יצחק חי בוכבזא זצ"ל אבדק"ק טריפולי, שכתב בזה הלשון: "כל אותן בני אדם שהיו בשעת המילה ששמותן כשם הנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו 'אברהם', כל אותן ששמן 'אברהם' שהיו עומדים שם מתכפרים עונותיהם וכו'. כן ראיתי בילדותי בס' מתוקים מדבש כ"י לה' מהר"ר יוסף אלגז זלה"ה בעל ס' פי המדבר וזר זהב".

בוצינא כתב:כיון ששמו של אדם הוא השם הנשמה שלו, אם כן כשהתינוק נקרא כשמו, הרינוסף בעולם עוד נשמה עם אותו השורש והמחצב שלו.
וידוע שכאשר אדם עושה מצוה הוא מתקדש בעצמו, ומתקדשים עמו של אשר הם משורשי נשמתו.
והנה התינוק הוא נקי מכל חטא, ועושה בגופו מצות מילה ומתקדש מאוד באותה שעה.
ולכן מי אשר נקרא בשמו ירגיש קדושה באותה שעה יותר משאר בני אדם.

א"כ מדוע רק למי מהם שנמצא שם באותה שעה?
ובשלמא כלפי להרגיש - יש ליישב, אבל מצד עצם הסימן הטוב והמעלה - היא שייכת לכל מי שנקרא בשם זה בעולם כולו.
ויש ליישב.

בחפשי כותב כתב:

אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

בחפשי כותב כתב:אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?

שוב מצאתי בספר 'לחם לפי הטף' (מערכת ק, אות א) להגאון המקובל רבי יצחק חי בוכבזא זצ"ל אבדק"ק טריפולי, שכתב בזה הלשון: "כל אותן בני אדם שהיו בשעת המילה ששמותן כשם הנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו 'אברהם', כל אותן ששמן 'אברהם' שהיו עומדים שם מתכפרים עונותיהם וכו'. כן ראיתי בילדותי בס' מתוקים מדבש כ"י לה' מהר"ר יוסף אלגז זלה"ה בעל ס' פי המדבר וזר זהב".

מעניין אם קשור לענין הידוע של כפרת עוונות בברית לכל הנמצאים שם [ר"ש מקרלין בשם מדרש, הובא בבני יששכר, ואכמ"ל], וכן בסעודת המילה כדאיתא בפסחים ברש"י ותוספות. [ואם קשור - איך קשור].
מאידך, כאן משמע שלא שמיע ליה שיש מחילת/כפרת עוונות לכל הנמצאים שם.
וצ"ע.

עיי"ע תוכחת חיים להגרח"פ ח"ג בסופו ס"ע קכו, ב (מהדו"ח ע' רעט). זה השלחן (ראח"ג) ע' רעא. קונטריס היחיאלי חלק בית השם ס"ע מח, ב.

כדכד כתב:בשיעור ששמעתי אמר הרב שבגלל זה יש להשתדל לקרוא בשמות המצויים ולא בשמות מחודשים שלא יועילו לאיש...
משמע שלא כדברי הרב עזריאל ברגר אך אולי יש ליישב בדרך האמצע

על בחירתו בשם לא מצוי דווקא משום היותו בלתי מצוי מספר ר' יהודה אריה די מודנה ב'חיי יהודה' שלו, שקרא לבנו זבולון שהיה אז שם בלתי מצוי [בחר בשם זה לכבוד עיר הולדתו ומגוריו ונציה השוכנת לחוף ימים].

חד ברנש כתב:לא מכל דבר. רק מהשטויות.

רואה אתה שבסוף הביאו מקור ל'שטות' זו, אז מי שמך שר ושופט עלינו להחליט מראש מה שטות ומה לא?!

ואם יהיה כתוב באותו מקור דבר שכבר לא כ"כ נוח לקבל (למשל, שיש עניין גדול לאכול שבעה שיני שום בכל יום), האם גם אז תאמץ אוטומטית את מה שהוא כתב? או שכאן תפעיל את שכלך?

חד ברנש כתב:ואם יהיה כתוב באותו מקור דבר שכבר לא כ"כ נוח לקבל (למשל, שיש עניין גדול לאכול שבעה שיני שום בכל יום), האם גם אז תאמץ אוטומטית את מה שהוא כתב? או שכאן תפעיל את שכלך?

לכשיהיה כתוב נדבר...

[אני אישית אמנם לא מכיר את המקור שהביא הרב בחפשי כותב, אבל אתה שבקי ויודע, תאמר: האם הוא כתב בספרו שטויות?!]

אם כל דבר כתוב משמש 'מקור', מחייב, שעלינו להתייחס אליו ברצינות 'הלכה למעשה' (ובנידוננו, שהנמצא במקום הברית וקראו את שם התינוק כשמו - הוא מרגיש עם זה 'מיוחד'...), אז אנחנו בבעיה גדולה, כי בספר הנזכר או בספרים אחרים מסוגו יש דברים הרבה יותר קשים לביצוע...
בקיצור, לא כל הכתוב משמש כ'מקור' לעשייתו בפועל!
והדור שלנו קצת שכח את הפרט הזה.
השווה הערתו החכמה של הרב וואזנר בהסכמתו לספר 'שמירת הגוף והנפש'.

א. לכאורה צריך להבין את הסברה בזה, שהרי ברור וצפוי מראש שלבעל שם הנפוץ במקומו יהיו יותר 'סימנים טובים' שכאלה - כמו שכבר העיר הרב עזריאל.

דוגמא לדבר - לפני שנתיים [קודם הקורונה לתקפ"ץ] הייתי עם הילדים בהקפות בחצר שלאדמו"ר הקודם שלה קראו רבי דוד משה, הילדים הם ששמו לכך שכאשר כבדו בנשיאת ס"ת השם 'דוד משה' חזר וחזר כל הזמן, האם שם לדוד משה כזה או אחר יש יותר סימנים טובים מאשר לזכריה, למשל?

ושמא אדרבא היא הנותנת - סגולה זו כרוכה בהמלצה לתת שם רווח ונתחלפה העילה בעלול.

ב. אגב אזכור הספר 'שמירת הגוף והנפש' - בזמנו רי"מ זילבר הורה לגבאי אוצה"ס בישיבה"ק להחזיק את הספר 'שמירת הגוף והנפש' בארון נעול, לדבריו ספר זה ודומיו עלולים לגרום לפחדים ולחרדות ולדעתו אינם מומלצים.

חד ברנש כתב:אם כל דבר כתוב משמש 'מקור', מחייב, שעלינו להתייחס אליו ברצינות 'הלכה למעשה' (ובנידוננו, שהנמצא במקום הברית וקראו את שם התינוק כשמו - הוא מרגיש עם זה 'מיוחד'...), אז אנחנו בבעיה גדולה, כי בספר הנזכר או בספרים אחרים מסוגו יש דברים הרבה יותר קשים לביצוע...
בקיצור, לא כל הכתוב משמש כ'מקור' לעשייתו בפועל!
והדור שלנו קצת שכח את הפרט הזה.
השווה הערתו החכמה של הרב וואזנר בהסכמתו לספר 'שמירת הגוף והנפש'.

זה לא נשאל ולא הושב כמקור מחייב הלכה למעשה
הששואל שמע שיש "ענין" בזה ושאל אם והיכן המקור לזה.
בא המשיב והשיב שנמצא כן בספר פלוני.
מה רע בזה?

בחפשי כותב כתב:שוב מצאתי בספר 'לחם לפי הטף' (מערכת ק, אות א) להגאון המקובל רבי יצחק חי בוכבזא זצ"ל אבדק"ק טריפולי, שכתב בזה הלשון: "כל אותן בני אדם שהיו בשעת המילה ששמותן כשם הנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו 'אברהם', כל אותן ששמן 'אברהם' שהיו עומדים שם מתכפרים עונותיהם וכו'. כן ראיתי בילדותי בס' מתוקים מדבש כ"י לה' מהר"ר יוסף אלגז זלה"ה בעל ס' פי המדבר וזר זהב".

אגב, עכשיו נוכחתי לדעת, שאתמול יום כ"ג שבט, היה היארצייט של בעל 'לחם לפי הטף'. והיה שפתותיו דובבות בקבר.
יהא זכרו ברוך.

עייג"כ בס' המנהגים כתר שם טוב (גאגין) ע' תקפ סוס"ק תרסט.

באור תורה (תשע"ג, עמוד תתרסא) הביא הרה"כ מכתב יד של ספר זכר מלול בשם חז"ל שמי שנוכח בברית בשעה שנותנים שם לתינוק אם שמו כשם הנולד שמתכפרים לו כל עוונות. בשנת תשע"ד הדפיס אותו הרה"כ ספר לזכר עולם (עמוד קג) ושם זה בשם חכמים (ובסוגריים הביא את לחם לפי הטף הנ"ל). [ויש כלל שלפעמים בשם "חז"ל" התכוונו לאחרונים. וצריך לעיין בכלל זה].
מסורת זו מופיעה גם:
ברית עולם (עמוד צז) בשם הגרח"פ בתוכחות חיים ובשם קונטרס היחיאלי. וכן הביאו בשער ראובן (כמיל. עמוד קלב).
אם כן מסורת זו נהוגה ב:
ירושלים. כתר שם טוב.
טורקיה. רב חיים פלאג'י.
תונס. לחם לפי הטף.
מרוקו. ההסבר של לחם לפי הטף למנהג שנהגו שם.
תימן. ההסבר של הרב יצחק רצאבי (דברי חפץ ז, עמוד רנב) למנהג שנהגו שם.
סוריה. קונטרס היחיאלי. [ואולי שמע זאת כבר בירושלים].
אלג'יר. זה השולחן (עמוד רעא).

בחפשי כותב כתב:

אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?

עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".

והרי הרך הנימול הוא חולה.

לא מבין את הדימוי שלך.
וכי מגיע לברית מצד ביקור חולים?! הלוא מגיע למצות ושמחת הברית. כמו"כ קריאת שם התינוק הוא דבר יקר וחשוב, ולא חלילה כמעמד שינוי שם לחולה.
ואדרבה אם איתא, תהיה ראייתך סימן טוב והוכחה לכך שבברית לסימן טוב יחשב. כנלע"ד.

איתן נוי כתב:

בחפשי כותב כתב:

אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?

עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".

והרי הרך הנימול הוא חולה.

לא מבין את הדימוי שלך.
וכי מגיע לברית מצד ביקור חולים?! הלוא מגיע למצות ושמחת הברית. כמו"כ קריאת שם התינוק הוא דבר יקר וחשוב, ולא חלילה כמעמד שינוי שם לחולה.
ואדרבה אם איתא, תהיה ראייתך סימן טוב והוכחה לכך שבברית לסימן טוב יחשב. כנלע"ד.

בודאי מגיע לברית מילה למצות ושמחת הברית. מכל מקום מקיים ממילא גם מצות ביקור חולים. ולפי"ד הספר חסידים מי ששמו כשם החולה, יש סכנה בביקורו. ואולי בזכות המסירת נפש להשתתף במצות מילה, זוכה לכפרת עוונות, כמובא בספר לחם לפי הטף שהבאתי אח"כ.

*

אמנם בזכות מע"כ עלה ברעיוני חקירה במצות ביקור חולים, וכדלהלן:
היושב עם חבירו בחדר אחד, וחבירו בריא אולם. ופתאום נחלה חבירו. האם חבירו היושב אתו מקיים אז מצות ביקור חולים, אף שלא בא לבקרו, והביקור חולים נעשה ממילא. או דילמא, לא מקיים המצוה רק כשבא מחוץ לבית החולה לבקרו, וכלשון המקרא במצות ביקור חולים, שדרשו חז"ל (בבא מציעא דף ל ע"ב) עה"פ (שמות יח כ) "את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", את הדרך ילכו - זה ביקור חולים. דהיינו שמצות ביקור חולים הוא שילך לבקר את החולה, ולא כשהוא בבית החולה בעת שנחלה, והביקור נעשה ממילא מעצמה.

ולפי צד השני נמצא לכאורה לענין ניד"ד, שהמשתתפים בברית מילה, אין מקיימים אז מצות ביקור חולים. שהרי הרך הנימול נחלה בעת שהמשתתפים היו נוכחים שם. וממילא אין שום סכנה למי ששמו כשם הרך הנימול.

ואולי אפשר ליישב עפי"ז, מה שהעירו בספרים מדוע קיים הקב"ה מצות ביקור חולים עם אברהם אבינו רק אחרי שלשה ימים [והוא המקור לסעודת שלישי למילה], ולא ביום המילה עצמו. אמנם לפי הנ"ל, שהמשתתפים בברי"מ אין מקיימים מצות ביקור חולים, הלא הקב"ה השתתף בבריתו של אברהם [עיין בילקוט שמעוני (נחמיה רמז תתרעא) על הפסוק (שם ט ח) "וכרות עמו הברית", שאברהם אבינו התיירא לחתוך, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך, שנאמר וכרות 'עמו' הברית, שהיה הקב"ה אוחז עמו ואברהם חותך]. ולכן 'וירא אליו ה'' - לבקר את החולה.

בחפשי כותב כתב:

איתן נוי כתב:

בחפשי כותב כתב:

אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?

אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?

עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".

והרי הרך הנימול הוא חולה.

לא מבין את הדימוי שלך.
וכי מגיע לברית מצד ביקור חולים?! הלוא מגיע למצות ושמחת הברית. כמו"כ קריאת שם התינוק הוא דבר יקר וחשוב, ולא חלילה כמעמד שינוי שם לחולה.
ואדרבה אם איתא, תהיה ראייתך סימן טוב והוכחה לכך שבברית לסימן טוב יחשב. כנלע"ד.

בודאי מגיע לברית מילה למצות ושמחת הברית. מכל מקום מקיים ממילא גם מצות ביקור חולים. ולפי"ד הספר חסידים מי ששמו כשם החולה, יש סכנה בביקורו. ואולי בזכות המסירת נפש להשתתף במצות מילה, זוכה לכפרת עוונות, כמובא בספר לחם לפי הטף שהבאתי אח"כ.

*

אמנם בזכות מע"כ עלה ברעיוני חקירה במצות ביקור חולים, וכדלהלן:
היושב עם חבירו בחדר אחד, וחבירו בריא אולם. ופתאום נחלה חבירו. האם חבירו היושב אתו מקיים אז מצות ביקור חולים, אף שלא בא לבקרו, והביקור חולים נעשה ממילא. או דילמא, לא מקיים המצוה רק כשבא מחוץ לבית החולה לבקרו, וכלשון המקרא במצות ביקור חולים, שדרשו חז"ל (בבא מציעא דף ל ע"ב) עה"פ (שמות יח כ) "את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", את הדרך ילכו - זה ביקור חולים. דהיינו שמצות ביקור חולים הוא שילך לבקר את החולה, ולא כשהוא בבית החולה בעת שנחלה, והביקור נעשה ממילא מעצמה.

ולפי צד השני נמצא לכאורה לענין ניד"ד, שהמשתתפים בברית מילה, אין מקיימים אז מצות ביקור חולים. שהרי הרך הנימול נחלה בעת שהמשתתפים היו נוכחים שם. וממילא אין שום סכנה למי ששמו כשם הרך הנימול.

ואולי אפשר ליישב עפי"ז, מה שהעירו בספרים מדוע קיים הקב"ה מצות ביקור חולים עם אברהם אבינו רק אחרי שלשה ימים [והוא המקור לסעודת שלישי למילה], ולא ביום המילה עצמו. אמנם לפי הנ"ל, שהמשתתפים בברי"מ אין מקיימים מצות ביקור חולים, הלא הקב"ה השתתף בבריתו של אברהם [עיין בילקוט שמעוני (נחמיה רמז תתרעא) על הפסוק (שם ט ח) "וכרות עמו הברית", שאברהם אבינו התיירא לחתוך, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך, שנאמר וכרות 'עמו' הברית, שהיה הקב"ה אוחז עמו ואברהם חותך]. ולכן 'וירא אליו ה'' - לבקר את החולה.

יפה מאוד!

בחפשי כותב כתב:חקירה במצות ביקור חולים, וכדלהלן:
היושב עם חבירו בחדר אחד, וחבירו בריא אולם. ופתאום נחלה חבירו. האם חבירו היושב אתו מקיים אז מצות ביקור חולים, אף שלא בא לבקרו, והביקור חולים נעשה ממילא. או דילמא, לא מקיים המצוה רק כשבא מחוץ לבית החולה לבקרו....

יש לדמות זאת לאיסור שנאסר על כהן גדול ונזיר לבוא באוהל המת (נמנו במנין הלאוין - מצוות קס"ח ור"ח), וקיי"ל שאם נכנסו לבית שיש בו גוסס והמתינו עד שמת המת - חייבים מלקות (כפי שנתבאר במקומם - בהלכות נזיר ובהלכות אבל).
ומכאן שהכניסה למקום שעתיד בקרוב להיווצר בו מצב מסוים וההמתנה עד שיווצר המצב - כמותה ככניסה לאחר שנוצר המצב.
ומידה טובה מרובה.

כמובן שהראיה שלי תקפה רק למצב שבו המבקר נכנס על דעת זה שחברו עתיד לחלות תיכף, כמו בברית.
ונפק"מ רבתית למי שמלווה את חברו שנכנס לניתוח, שאין צורך לצאת ולהיכנס לאחר שנכנס המנותח להגדרה ההלכתית של "חולה", אלא זה שהמלווה נכנס עמו לניתוח - בזה מקיים מצוות ביקור חולים רבתית, ושכרו כפול מן השמים, וזוכה לקיים "והלכת בדרכיו", שמקדים רפואה למכה.

נ.ב. כשעברתי ניתוח (לא מורכב) לפני כמה שנים - היה לי מאוד מועיל שהיה עמי מלווה, אם כי לא נתנו לו להיכנס איתי לחדר הניתוח ממש.

עזריאל ברגר כתב:כמובן שהראיה שלי תקפה רק למצב שבו המבקר נכנס על דעת זה שחברו עתיד לחלות תיכף, כמו בברית.

ואם זה קרה בפתאומיות - אולי תלוי בשהייה "כשיעור השתחוויה" וכיו"ב?

ועכ"פ לשיטת הרמב"ם שמצוות ביקור-חולים היא חלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" - יש לומר שהכללים שלה הם שאדם יעשה לחבירו את מה שמועיל לו בעצמו במקרים דומים, וד"ל.