שמעתי שיש מעשה, ביהודי ששתה בשוגג יי"ש חמץ אצל אדון הכפר בפסח, ובא לרבו השואל ומשיב לבקש תיקון ותשובה, ושלחו השו"מ לשאול את האדמו"ר מבעלז [רבי יהושע בנו של השר שלום]. ואמר לו שישאל את הרבי 'מהיכן דנתני'.
הרבי אמר לו שתיקונו ע"י גלות, ואם כבר גלות, אז שיבחר ללכת לארץ ישראל. ושאלו, מהיכן דנתני, וענה לו הרבי, חדא, כ"ה במד"ר איכה א' כ עה"פ גלתה יהודה מעוני, שישראל גלו משום שאכלו חמץ בפסח, והיינו, גלתה יהודה, משום שאכלו חמץ ולא נזהרו בלחם עוני.
ועוד, דבכל התורה דכתיב ונכרתה, אין נקוד טעם גרשיים, רק באכילת חמץ בפ' בא [י"ב ט"ו וי"ט], ללמדנו, שיכול להתכפר ע"י 'גרשיים' שילך לגלות.
וכשחזר להשו"מ, א"ל לחזור ולשאול את הרבי מונכרתה דפ' אמור [כב ג'] באוכל קדשים בטומאה. וענה לו הרבי, דרש"י שם כבר רמז לזה, שכתב וז"ל "יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני". ולמה רש"י ראה צורך לפרש האי קס"ד כאן ולא בשום מקו"א, אלא משום דכיון דנקוד בגרשיים, היה קס"ד דתועיל לו גלות וכמו באוכל חמץ בפסח, קמ"ל דלא. ע"כ תוכן המעשה.
האם ידוע לחברים היכן מקור מעשה זה?