יש שיעור שבועי קבוע בקירוב רחוקים, בו לוקח "מונחים/ערכים" נפוצים מהגויים אשר "נראה נכון" לבני הנוער ויהודים רחוקים, ומנתחים אותם ע"פ מקורות בתורה.
אני צריך עזרה באיתור מקורות נוספים אודות המושג שהתרש בין עכו"פ לתת תוקף לרגשות של הזולת - גם כשהוא תועה.
עד כה יש את דברי הנתיבות שלום בעניין "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא" בשם הזוהר שאברהם/שרה מעולם אל התפללו לזרע של קיימא. כי כל מאן דעביד רחמנה לטב עביד, ובכלל שרה אמנו הייתה בדרגת בטחון שאפילו היום שהובלה בארון עץ (ללא מזגן) למצריים + נחטפה + נלקחה לאונסה לבית פרעה... שווה בעיניה "ליום הגמל את יצחק בנו" שעשו משתה גדול ואף הניקה בנים של כלל המשתתפות. וכלשון רש"י בתחילת חיי שרה "ללמד שכולם שווים לטובה". אם כאלו הורים, כזה חינוך, גם ליצחק לא היה צורך להתפלל לילדים. ולדברי הנתיבות שלום רק עשה זאת מאחר ולאשתו הדבר היה מצער. מכאן היחס הראוי לצער של הזולת, על אף שעקרונית כל צערם נוסע מחסרון באמונה [ר' צדוק הכהן בספרו פוקד עקרות דווקא מביא בספרו 'פוקד עקרות' שמצאנו בחז"ל שכן התפללו כל אותם השנים. ונשער בצ"ע מחמת דברי הזוהר]
מאד אשמח לקבל מקורות נוספים ומגוונים יותר.