פורום אוצר החכמה

הראה לי פעם מישהו על מנהג קדמון באיזה קהלה לקבל פני שבת מתוך שמחה, ולשתות מעט קודם כניסת השבת כדי להיות ’ביסומי’. האם ידוע על מנהג כזה?

זכור לי שהפלא יועץ כתב כן.

הרע״ב מתאר כך את אלכסנדריא וארצות ישמעאל באגרותיו כאן https://tablet.otzar.org/#/book/6203/p/ ... 0/end/21/c

יישר כח
מישהו יכול לעזור ולמצוא את ה’פלא יועץ’?

פלא יועץ ערך הנאה

...כזאת וכזאת יחשוב בכל עת שהוא מוצא הנאה וקורת רוח מעניני העוה"ז ואם יבקש לאכול איזה דבר מתוק ערב לחיכו כדי להשכיל את זאת למצוה תחשב, וכן מנהג אנשי מעשה לאכול או לשתות שום דבר שערב לחיכם בקבלת שבת כדי לקבל שבת בשמחה באופן האמור כי מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוה עד שתענוג הגוף מהבל ימעט ולא יהנה ממנו ובפרט מענין הכבוד המדומה צריך להתחזק מאד שאם זכה לכבוד לא יהנה ממנו כלל...

מעיין כתב:פלא יועץ ערך הנאה

...כזאת וכזאת יחשוב בכל עת שהוא מוצא הנאה וקורת רוח מעניני העוה"ז ואם יבקש לאכול איזה דבר מתוק ערב לחיכו כדי להשכיל את זאת למצוה תחשב, וכן מנהג אנשי מעשה לאכול או לשתות שום דבר שערב לחיכם בקבלת שבת כדי לקבל שבת בשמחה באופן האמור כי מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוה עד שתענוג הגוף מהבל ימעט ולא יהנה ממנו ובפרט מענין הכבוד המדומה צריך להתחזק מאד שאם זכה לכבוד לא יהנה ממנו כלל...

יש"כ על החזרת אבידה.

יישר כח לכל העוזרים והמשיבים. תזכו למצוות

בילדותי, הכרתי חכם אחד, שהיה מבשם במי בושם לשבת, וזכרתי שאמרו שהוא נוהג כן 'ע"פ הקבלה'. כשראיתי את האשכול הזה חשבתי לרגע שזה הנידון. האם באמת ישנו מקור להנהגה ההיא? לפו"ר לא מצאתי באוצר.

איש_ספר כתב:בילדותי, הכרתי חכם אחד, שהיה מבשם במי בושם לשבת, וזכרתי שאמרו שהוא נוהג כן 'ע"פ הקבלה'. כשראיתי את האשכול הזה חשבתי לרגע שזה הנידון. האם באמת ישנו מקור להנהגה ההיא? לפו"ר לא מצאתי באוצר.

שבת לג ע"ב: "בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת".
יוסף אומץ, סי' תקצח: "והמנהג שנוהגים מחדש, לעשות ריח בבית הכנסת בכניסת שבת, לא ישר בעיני" וכו'.
ועי' חלמיש, הנהגות קבליות לשבת, עמ' 288-290 (משם הבאתי את 'יוסף אומץ')

חד ברנש כתב:

איש_ספר כתב:בילדותי, הכרתי חכם אחד, שהיה מבשם במי בושם לשבת, וזכרתי שאמרו שהוא נוהג כן 'ע"פ הקבלה'. כשראיתי את האשכול הזה חשבתי לרגע שזה הנידון. האם באמת ישנו מקור להנהגה ההיא? לפו"ר לא מצאתי באוצר.

שבת לג ע"ב: "בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת".
יוסף אומץ, סי' תקצח: "והמנהג שנוהגים מחדש, לעשות ריח בבית הכנסת בכניסת שבת, לא ישר בעיני" וכו'.
ועי' חלמיש, הנהגות קבליות לשבת, עמ' 288-290 (משם הבאתי את 'יוסף אומץ')

יש"כ.
ההדסים הוא כמובן מנהג ידוע וגם נוהג כצ"י מדבר על הפצת ריח בשמים בבית כנסת. אני מחפש על מנהג שאדם יבשם עצמו.

איש_ספר כתב:מנהג שאדם יבשם עצמו.

אולי יש לקשר עם הנז' בכה"ח סי' קכח ס"ק מד.

איש_ספר כתב:אני מחפש על מנהג שאדם יבשם עצמו.

בעיה לכאורה, עי' ברכות מג ע"ב: "שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם". אבל זה תלוי במקומות, עי' שם בהמשך.

חד ברנש כתב:

איש_ספר כתב:אני מחפש על מנהג שאדם יבשם עצמו.

בעיה לכאורה, עי' ברכות מג ע"ב: "שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם". אבל זה תלוי במקומות, עי' שם בהמשך.

יש לחלק בין לשוק לבין לבית הכנסת.
ולא בכדי הוסיפה הגמרא את המילה "לשוק".
ובביתו ודאי אינו גנאי, דזה נלמד ממילת "לצאת".

ועל דרך חקירתו של הרב אי"ס, אולי שמקדשין הלבנה צריך להיות מבושם ישים מעט בושם על "בשרו"?

חד ברנש כתב:

איש_ספר כתב:אני מחפש על מנהג שאדם יבשם עצמו.

בעיה לכאורה, עי' ברכות מג ע"ב: "שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם". אבל זה תלוי במקומות, עי' שם בהמשך.

ספר עבודת המלך על הרמב"ם.
ולא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמין ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר. עי' כ"מ ולח"מ שהקשו בדברי רבנו ויישבו בכמה אנפי והוא דחוק טובא ועי' סדר משנה האריך מאד, והברור בדברי רבנו, דהדבר תלוי אם נתכוין לבשם עצמו להריח אז אסור לצאת ואפילו בגופו וכמו דמוכח מהא דאם ת"ח הוא טחו בראש השמש או בכותל, והרי זה בגופו הוא ולמה אסור ועל כרחך כיון דהשמן הזה להריח בא מדמברך עליו וכמ"ש התוס' שם ד"ה שמן והדס על כן אסור אף שהוא בגופו אבל אם עשה כן כדי להעביר הזיעה מותר וכן דייק רבנו בדבריו ולא יצא מבושם לשוק היינו אפילו גופו כיון שעשה כן להריח ומה שלא הזכיר רבנו דדוקא במקום שחשודים וכו' כמ"ש שם בגמרא עי' לח"מ ועי' סדר משנה האריך, והפשיט דהלא רבנו מסיק וכתב להדיא כל אלו מפני החשד, וקאי על מבושם, ועל יציאה יחידי ובתרוויהו היכא דליכא חשדא מותר, (ומה שעמדו לתמוה דהא קי"ל דלא נחשדו ישראל על הזכור ועי' בדברי רבנו בפכ"ב מהל' איסורי ביאה, אין קושיא כלל, דבמקום שחשודין דקאמר בגמ' לא בעינן כלל שישראל יהיו חשודין אלא דהיכא דיש חשודין והם הולכים מבושמים גנאי הוא לת"ח לעשות כן ולא רציתי להאריך עוד)

קיימת בנו -
עד דלא ידע
בין מבוסם למבושם.

איש_ספר כתב:בילדותי, הכרתי חכם אחד, שהיה מבשם במי בושם לשבת, וזכרתי שאמרו שהוא נוהג כן 'ע"פ הקבלה'. כשראיתי את האשכול הזה חשבתי לרגע שזה הנידון. האם באמת ישנו מקור להנהגה ההיא? לפו"ר לא מצאתי באוצר.

מסכת סופרים פ״כ ה״א
ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים
וכ״ה בשו״ע תכ״ו ב׳.

דרומי כתב:קיימת בנו -
עד דלא ידע
בין מבוסם למבושם.

למה?

מענין לענין - ע' ליקוטי חבר בן חים לתלמיד החת"ס בשם החת"ס בסוף השו"ע או"ח שפירש ע"ד זה שעד דלא ידע הוא בין ש' ימנית לש' שמאלית רק שם מחלק בין שבר בש' ימנית לשבר בש' שמאלית (שבר בגי' ארור המן שהוא בגי' ברוך מרדכי)
אבל ההבדל בין מבושם למבוסם הוא בזה שבלה"ק המקראית כותבים בש' ואילו בארמית כותבים בס' וראה בתרגום שמתרגם "בשמים" "בוסמנו".

כדכד כתב: ההבדל בין מבושם למבוסם הוא בזה שבלה"ק המקראית כותבים בש' ואילו בארמית כותבים בס' וראה בתרגום שמתרגם "בשמים" "בוסמנו".

זו בדיוק הטענה. שמבושם בש' הוא לשוה"ק, ובלשוה"ק זה מתייחס לבשמים [ריח], ולא לשכרות [יין, או דבר מתוק/טעים].
ואם הכוונה לנקוט לשון ארמי לשכרות - מוכרחים לכתוב בס'.

לא
בלשון ארמי
בשמים הוא "בוסמנו" או "מבסם" בס' במקום הש' שבלה"ק

יבנה כתב:

איש_ספר כתב:בילדותי, הכרתי חכם אחד, שהיה מבשם במי בושם לשבת, וזכרתי שאמרו שהוא נוהג כן 'ע"פ הקבלה'. כשראיתי את האשכול הזה חשבתי לרגע שזה הנידון. האם באמת ישנו מקור להנהגה ההיא? לפו"ר לא מצאתי באוצר.

מסכת סופרים פ״כ ה״א
ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים
וכ״ה בשו״ע תכ״ו ב׳.

לכאורה הדבר מפורש בברכות נ"ג
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח - אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים.
וברבינו יונה:
היה מהלך בשוקי טבריא בערבי שבתות. פי' בטבריא היה מנהגם לגמר את הכלי בערבי שבתות מפני כבוד השבת שיריחו ריח טוב ובצפורי היה מנהגם לגמר את הכלים במוצאי שבתות וגם הם לכבוד שבת היו עושין שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש היתירה שהיה להם במנוחת השבת וכדי להתנחם מהצער שהיה להם מפרידת השבת היו מגמרין את הכלים להריח ריח טוב. ויש מפרשים שעל זה אמרו (שבת קיח ב) יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בצפורי שבטבריא היו מגמרים הכלים בערבי שבתות ובצפורי במוצאי שבתות לכבוד השבת כדכתבינן.

חד ברנש כתב:

איש_ספר כתב:אני מחפש על מנהג שאדם יבשם עצמו.

בעיה לכאורה, עי' ברכות מג ע"ב: "שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם". אבל זה תלוי במקומות, עי' שם בהמשך.

ברמב"ם (דעות ה ט): ת"ח לא חצא לשוק כשהוא מבושם... אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר.
וכן: כהן המזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד (בית המקדש ז יג).
ובשו"ע (תכו ב): אין מברכין על הירח אלא במוצא"ש כשהוא מבושם ובגדיו נאים.

דרומי כתב:קיימת בנו -
עד דלא ידע
בין מבוסם למבושם.

ברמב"ם (שבת ל ז): ומשקה מבושם לשבת.
ושם (מכירה יז ה): האומר לחבירו יין מבושם אני מוכר לך.
(יש לראות במהדו' פרנקל).
ומה הכוונה, ליין עם ריח טוב, או ליין מבסם ?

על פי הרמב"ם שם גם בזמר "מה ידידות":
שְׁתוֹת יֵינוֹת מְבֻשָּׂמִים

ברוש רענן כתב:הראה לי פעם מישהו על מנהג קדמון באיזה קהלה לקבל פני שבת מתוך שמחה, ולשתות מעט קודם כניסת השבת כדי להיות ’ביסומי’. האם ידוע על מנהג כזה?

המנהג לשתות יין לפני שבת עד שנעשו מבושמים בימי הברטנורא זצ"ל.
נמצא כאן.

viewtopic.php?t=47311