גזירה על המת - בנו שאני?

[קאצ'קלה]

מישהו אמר בניחום אבלים אצל אב ששיכל את בנו רח"ל, בשם גדול אחד, שהגזירה על המת שישתכח מן הלב אחרי י"ב חודש, אינו מדבר באב ובן. דהיינו, אב ששיכל את בנו לא ישכח את בנו שמת לעולם!

זה בניגוד למ"ש חז"ל ומביאו רש"י אצל יעקב אבינו באבלו על יוסף. מכל מקום, מי שיודע מקור להנ"ל מתבקש להטיב עמנו ולהעלותו כאן. [האבל הנ"ל אינו זוכר ממי שמע אימרה זו, לכן אינו יכול לברר אצלו את מקורו].

ומסיימים בטוב

[אברהם שרייבר]

מישהו אמר בניחום אבלים אצל אב ששיכל את בנו רח"ל, בשם גדול אחד, שהגזירה על המת שישתכח מן הלב אחרי י"ב חודש, אינו מדבר באב ובן. דהיינו, אב ששיכל את בנו לא ישכח את בנו שמת לעולם!

זה בניגוד למ"ש חז"ל ומביאו רש"י אצל יעקב אבינו באבלו על יוסף. מכל מקום, מי שיודע מקור להנ"ל מתבקש להטיב עמנו ולהעלותו כאן. [האבל הנ"ל אינו זוכר ממי שמע אימרה זו, לכן אינו יכול לברר אצלו את מקורו].

ומסיימים בטוב

אוצר החכמה_שפע חיים - דרשות חומש רש-י - הלברשטאם, יקותיאל יהודה בן צבי הירש_453.pdf

(1.23 MiB) הורד 19 פעמים

[אברהם שרייבר]

עיין פנים יפות עה"פ וימאן להתנחם:

וימאן להתנחם, פירש"י אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שהוא מת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי, וצריך להבין מה שאמר שנגזרה גזרה על המת והל"ל שנגזרה גזירה על האדם שישכח את המת, ותו כיון שהברירה ביד אדם ומצוה עליו לקבל באהבה ולא יתאבל יותר מדי כמו שאחז"ל [מו"ק כז ע"ב] ואיך שייך בזה גזירה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב], אמנם הענין הוא מה שאמר דהמע"ה [תהילים מב, ג] צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים, דהיינו שהקב"ה יראה אותו והוא כי כבר כתבנו למעלה שאהבה היא כמים הפנים אל פנים, וכיון שאהבת הקב"ה לישראל היא תמידית ע"כ היא מעוררת את ישראל לאהוב את השי"ת לכן אין מקבלין תנחומין על החי, כיון שהחי הנאבד משתוקק אליו הוא מעורר אהבתו לבל ישכח, וז"ש צמאה נפשי לאלהים לאל חי כיון שהקב"ה הוא חי וקיים והוא זוכר אותם ומצפה לראות אותם ע"כ הוא מעורר אהבתו אליו, וז"ש ואראה פני אלהים שאתראה לפניו למלאות רצונו וכן אמר דהמע"ה [שם קי"ט קעו.] תעיתי כשה אובד בקש עבדיך, כי מחמת שאני כשה אובד ואינו שוכח אותך דהיינו מחמת אהבתך ע"כ אני שואל בקש עבדיך כי הכל בידך:
ובזה מובן הא דקאמר שנגזר על המת שכיון שהוא ישכח החיים, וממילא לא יהא המניעה ממנו ויכול החי לשכוח אותו, ובאמת כשיצא יוסף מבית האסורים ונשכח ממנו געגועי אביו, כדכתיב [להלן מא, נב] כי נשני אלהים וגו' כל בית אבי, אז הוקל האבילות אצל יעקב ולכך אמר יהודה ואחיו מת דסבר שבאמת הוא מת, ולכך הוקל האבילות אצל אביו:

הנראה מדבריו שכשלא נפסק הקשר בין המת להמשתוקקים אליו, לא נאבד הרגשת האבילות, וידוע הגמ' סוטה מח, שהבנים מתפללים על הוריהם, ולא שוכחים אותם.

[ישעיהו לוריא]

יעקב אבינו יתכן שסבר כי אב על בנו אינו שוכח,
כי אם לא כן, כשהיה רואה שאינו מתנחם,
היה מבין שאולי לא מת יוסף, ראי’ שאביו אינו מתנחם, בניגוד לגזירה,
אלא שסבר יעקב שאב על בנו אינו מתנחם.
וזה מדוייק גם מהמשך הפסוק ’כי ארד אל בני אבל שאולה’, ורש’’י מפרש את הפשט שיירד אל קברו באבל, היינו ימות באבלו.
ומנין ידע יעקב שלעולם לא יתנחם? ואולי בעוד ימים רבים או עשור יתנחם על בנו?
ומכאן, שאין אב מתנחם על בנו.

ויתכן, שאף האמת כן היא. ורש’’י לא כתב בשם חז’’ל את זה, כי כאן יש טעם חזק יותר, שעל החי לא מתנחמים, והוא גם היה כך במציאות. שאכן היה חי. אבל אכן לא מתנחמים על בן מת.

אכן, במפרשים יש תירוצים נוספים למה יעקב לא הסיק מכך שלא מת יוסף. (רק מת שנקבר ולא נטרף. אגב. מהפס’ ’טרוף טורף יוסף’ שאמר להם יעקב, אפשר להריץ ראי’ לדברים המובאים בשם הרבי מקלויזנבורג שעל בן שנהרג ולא מת, אין מתנחמים)
ומסיימים בטוב.