פורום אוצר החכמה

בזכרוני שראיתי מי שכתב דכיון שהמשנה ניתנה לשינון לכן העדיפה תמיד צורה ולשון שיקל על הזכרון, כגון דנקט בסיפא כך משום רישא ועוד.

תפארת ישראל - בועז מסכת ערכין פרק ד אות א
ולולא מסתפינא היה נ"ל ע"פ מ"ש תוס' שלהי מגילה [דל"ב א'] על השונה בלא זימרא, וכ"כ אמרי' [ביצה כ"ד א'] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון, מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי רבי [כרש"י ב"מ דל"ג א]. וע"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא ג"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומה"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה"ט אף שהי' חסורי מחסרא הניחוה כך, מדמובן ממילא דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א"ע בטעם זה, שהוא ג"כ אמיתי בעצמו:

ייש"כ.
מש"כ התפא"י "שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה" ליתא בתוס' שהביא, וז"ל התוס' "שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה", ולא כתבו שהיו זמר שונה לכל משנה ומשנה, ונפל היסוד נפל הבנין.

בעבר קראתי, כי ההבדלים בין לשון משנה ללשון מקרא נובעים מכך שהתחביר המקראי מתאים לתיאור אובייקטיבי, ולשון חכמים מתאים לתיאור שיותר קל לזיכרון.
כל צורב יכול להעיד כי לשון משנה הרבה יותר מתגלגלת על הלשון מלשון מקרא.
ואביא דוגמה:
בלשון חכמים, כשרוצים לומר כי X קיים במקרה Y, אומרים: אין X אלא במקרה Y. למשל: לא שנו אלא וכו', כל דבריך אינן אלא דברי תימה, אין מילה פלונית אלא לשון אלמוני וכיו"ב. צורה זאת באה לגרות את השכל, כאילו אין כל קיום למשנה זאת - אלא בפשט זה, אין כל קיום לדבריך - אלא במעמד של דברי תימה.
לעומת זאת בלשון מקרא הסגנון הוא פשוט X קיים במקרה Y.
ואע"פ שמצינו גם בלשון מקרא כמו לא יירשך זה - כי אם אשר יצא ממעיך, לא אשלחך - כי אם ברכתני, שם הכוונה היא באמת אין לך כל שילוח ומדינא לא הייתי משלחך כלל, אלא שעצה אחת יש לך והיא שתברכני. ובלשון חכמים בכה"ג יוסיפו בסוף המשפט תיבת "בלבד": אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד; אין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ אלא ע"ז ג"ע וש"ד בלבד.
דוגמה נוספת היא שימוש בשני כינויי גוף: קיצורו של דבר, אין לו לקב"ה, וכיו"ב. (וזכר לזה כבר בשה"ש: הנה מטתו שלשלמה).

לא הבנתי איך זה אמור לעזור לי למצוא מה שחפשתי

זכור לי שכן הובא בקיצור כללי המשנה הנפס מסביב למבוא לתלמוד