בעקבות ההתפתחות של התיירים מדרום קוריאה שנדבקו בנגיף הקורונה והסתובבו בהמון מקומות ברחבי הארץ, ניתנה הוראה ע"י משרד הבריאות, לפיה כל מי שהיה במקומות בהם שהו התיירים - מחוייב לשהות ב'בידוד בית' בן 14 יום. המשרד אף איים בכליאת מי שלא ישמע להוראות המשרד.
מה היא דעת התורה בענין זה? האם מותר להסגיר לרשויות מי שאינו נשמע להוראות?
{אאל"ט הפיקוח בענין קלוש עד בלתי קיים, כך שמבחינה תאורטית אפשר בהחלט להסתובב מבלי להתפס}.
לעני"ד במקרה זה מדובר בחשד וחשש רחוק, כזה שאינו מצדיק עפ"י תורה להישמע להוראות המוגזמות הללו.
מדובר בחשש על גבי חשש על גבי חשש: חשש ראשון, שמא התיירים הספציפיים הללו היו מדבקים בשעה ששהיתי בקירוב אליהם. השני, שמא נדבקתי. השלישי, שמא אדביק. הרביעי, שמא המודבק ממני יפתח את המחלה. וגם את"ל שיפתח את המחלה, שמא יחלים ממנה כמו שאר 97% החולים.
והנה, בצידו השני של המטבע מונח על הכף נושא של שלילת חירות מן האדם. נושא זה עפ"י תורה הינו דבר שלכתחילה יש להימנע ממנו בכל טצדקי, ועי' חזו"א בקובץ אגרות, ג' קסה', שכל הכובש אחיו לצערו הרי הוא בכלל הלאו של גונב נפש.
ולכן - כאשר בכף אחד של המאזניים עומד חשש רחוק של סיכון, ובכף השני עומד נושא כה חמור של שלילת חירות, דומני שאין להסגיר אדם כזה לשלטונות.