מחשבות בעקבות המצב

[נוטר הכרמים]

לדעתי הטעם התפל הוא שכאשר הופכים מסכה לתפילין, מחר התפילין הוא כמו מסכה...
תפילין זה חפצא שאם הוא נופל לארץ מתענים עליו.
זה תפילין 'רגילים', ותפילין דמרי עלמא כולה, זה דבר נשגב וסודות התורה, ולא ניילון המשמש כהגנה נכונה שלא להזיק ולהנזק.

תמיד היתה לי אישית סלידה מהוורטים הנשגבים על הקוגל של שבת וכו', היום קוגל זה שבת, מחר שבת זה קוגל.
בענינים הגבוהים תמיד תוכל לחפש השראה ו'יחודים' בכל דבר הכי גשמי ונמוך,
אבל למה להגביה שפלים וממילא להשפיל את הגבוה?

[לבי במערב]

והיינו דאמר מר:

. . מדובר בענין של טעם (ולמדנות) . . ידוע לי מראש תגובת כ"א מהחברים כאן. כ"ט

[דרומי]

פרש"י פ' בלק כב, כא:

"ויחבוש את אתונו - מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו.

אמר הקב"ה: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו'".

ומבואר במפרשים, שבלעם חבש את אתונו מתוך שנאה שמקלקלת את השורה, ואילו אברהם אבינו קדמו - שחבש את חמורו מתוך אהבה שמקלקלת את השורה.

ותיתי לו להרב 'מקדש מלך' שאם כי לא הכרתיו אישית, הרי מתוך כתיבתו ניכר להדיא שהוא 'מתלמידיו של אברהם אבינו', ואהבת ישראל שבו 'מקלקלת את השורה' למעליותא.

וכמים הפנים לפנים, בזכות התחזקות במדת האהבה נזכה שיאר ה' פניו אלינו "בבחינת אהבה מגולה, אשר היתה תחילה מלובשת ומסותרת בתוכחה מגולה, ויתמתקו הגבורות בשרשן ויתבטלו הדינין נצח סלה ועד" (אגרת הקודש לבעה"ת, סימן כב).

[חיים סגל]

שמתי לב ברחבי האשכולות הסמוכים שיש כאן מחלוקת מאוד יסודית - יש שתי גישות איך לחשב את הצעדים כדי להמנע מהמגיפה:
1. ישנם שמתחילים לחשב שכר כנגד הפסד, כלומר, כמה אחוזים ימותו רח"ל אם לא נשמור. והאם שוה לשלם 'מחיר' זה - בין לענין רוחניות [תפילות במנין, פתיחת ישיבות וכדו'], ובין להבדיל לענין נוחות גשמית.
וממילא מתחילים גם לפלפל בכללים מה נחשב 'דבר' עפ"י תורה, וכמה אנשים אמורים למות רח"ל כדי להטיל את ה'חלות' של 'כנס רגליך'.
2. מצד שני ישנם כאלו שפשוט אומרים - אם נציל נפש אחת מישראל, גם אם הוא זקן בן 100, שוה לעשות את כל ההגבלות שרק אפשר לעשות, העיקר להצילו.
תמיד חשבתי שדרך 1 היא דרך 'גויית', והיא זו שאמורה להנחות את השלטון וגרורותיו, ודרך 2 היא השיטה ההלכתית יהודית
אך מיום ליום אני לומד שישנם הרבה בקרבנו שסוברים שצריך לנקוט בדרך 1 'ולהקריב קרבנות' העיקר להקל.
ויש להם גם הוכחות לשיטה זו [שאיני יודע באמת מה התשובה האמיתית לכך], למשל, מכך שישנם אחוזים שנהרגים בכל שנה בתאונות דרכים, ואעפ"כ לא עולה על אף אחד לאסור נסיעה ברכב.
אמנם ישנם שלא מודים בפה מלא שזו גישתם, אלא מלבישים זאת בכך שככל שמחשבים חשבונות כאלו לצורך הקלות גשמיות ממילא צריך לחשבם גם לצורך הקלות רוחניות.
האם אני טועה?

[דורשי יחודך]

.

אתה רציני?! ולאן נעלמת האמונה שהכל נגזר משמים כשמישהו פוגע בכבודם או בפרנסתם?
הלוואי שאלה היו הבעיות שלנו - אמונה 'מוגזמת' בכך שהכל משמים...

כן, אני רציני.
לשיטתך אשאל:
אנשים עושים החלטות הרות גורל, כולל איזו צורת חיים לחיות, על פי אמונה מסויימת.
מציעים לפלוני אלמוני דיל (עסק) של מליוני דולר אבל זה בחול המועד. הוא מתקשר לרב שלו, הרב פוסק לאיסור, הוא מצפצף על הדיל. הרי פרנסה מן השמים...
באה אשתו ואומרת לו איזו מילה שלא כפי רצונו, והוא מזדעק.
נשמע מוכר?
ההסבר בזה פשוט, אבל בכל אופן ככה המציאות.

[נוטר הכרמים]

שמתי לב ברחבי האשכולות הסמוכים שיש כאן מחלוקת מאוד יסודית - יש שתי גישות איך לחשב את הצעדים כדי להמנע מהמגיפה:
1. ישנם שמתחילים לחשב שכר כנגד הפסד, כלומר, כמה אחוזים ימותו רח"ל אם לא נשמור. והאם שוה לשלם 'מחיר' זה - בין לענין רוחניות [תפילות במנין, פתיחת ישיבות וכדו'], ובין להבדיל לענין נוחות גשמית.
וממילא מתחילים גם לפלפל בכללים מה נחשב 'דבר' עפ"י תורה, וכמה אנשים אמורים למות רח"ל כדי להטיל את ה'חלות' של 'כנס רגליך'.
2. מצד שני ישנם כאלו שפשוט אומרים - אם נציל נפש אחת מישראל, גם אם הוא זקן בן 100, שוה לעשות את כל ההגבלות שרק אפשר לעשות, העיקר להצילו.
תמיד חשבתי שדרך 1 היא דרך 'גויית', והיא זו שאמורה להנחות את השלטון וגרורותיו, ודרך 2 היא השיטה ההלכתית יהודית
אך מיום ליום אני לומד שישנם הרבה בקרבנו שסוברים שצריך לנקוט בדרך 1 'ולהקריב קרבנות' העיקר להקל.
ויש להם גם הוכחות לשיטה זו [שאיני יודע באמת מה התשובה האמיתית לכך], למשל, מכך שישנם אחוזים שנהרגים בכל שנה בתאונות דרכים, ואעפ"כ לא עולה על אף אחד לאסור נסיעה ברכב.
אמנם ישנם שלא מודים בפה מלא שזו גישתם, אלא מלבישים זאת בכך שככל שמחשבים חשבונות כאלו לצורך הקלות גשמיות ממילא צריך לחשבם גם לצורך הקלות רוחניות.
האם אני טועה?

תפוס לשון אחרון. ובהדגשה, שבין כה וכה מקילים, לא המשרדים, אלא אנחנו - כמעט כולם כל אחד לצרכיו.
ויש כאן היבט נוסף שלא מספיק חידדו אותו.
הבוקר התפרסם שתשעים וכמה אחוזים מהנפטרים בארץ הם מקבוצות הסיכון.
הנתון הזה משליך מאוד על קבוצות הסיכון, לא פוטר את האחרים מאחריותם,
אבל בכל זאת, למה שקבוצות הסיכון לא יחמירו יותר ויותר על עצמם?
הרי לכל הדבקה שותפים כל המדביק וגם הנדבק.
אף מדביק לא פולש לביתו של הנדבק!!!!

[בברכה המשולשת]

שמתי לב ברחבי האשכולות הסמוכים שיש כאן מחלוקת מאוד יסודית - יש שתי גישות איך לחשב את הצעדים כדי להמנע מהמגיפה:
1. ישנם שמתחילים לחשב שכר כנגד הפסד, כלומר, כמה אחוזים ימותו רח"ל אם לא נשמור. והאם שוה לשלם 'מחיר' זה - בין לענין רוחניות [תפילות במנין, פתיחת ישיבות וכדו'], ובין להבדיל לענין נוחות גשמית.
וממילא מתחילים גם לפלפל בכללים מה נחשב 'דבר' עפ"י תורה, וכמה אנשים אמורים למות רח"ל כדי להטיל את ה'חלות' של 'כנס רגליך'.
2. מצד שני ישנם כאלו שפשוט אומרים - אם נציל נפש אחת מישראל, גם אם הוא זקן בן 100, שוה לעשות את כל ההגבלות שרק אפשר לעשות, העיקר להצילו.
תמיד חשבתי שדרך 1 היא דרך 'גויית', והיא זו שאמורה להנחות את השלטון וגרורותיו, ודרך 2 היא השיטה ההלכתית יהודית
אך מיום ליום אני לומד שישנם הרבה בקרבנו שסוברים שצריך לנקוט בדרך 1 'ולהקריב קרבנות' העיקר להקל.
ויש להם גם הוכחות לשיטה זו [שאיני יודע באמת מה התשובה האמיתית לכך], למשל, מכך שישנם אחוזים שנהרגים בכל שנה בתאונות דרכים, ואעפ"כ לא עולה על אף אחד לאסור נסיעה ברכב.
אמנם ישנם שלא מודים בפה מלא שזו גישתם, אלא מלבישים זאת בכך שככל שמחשבים חשבונות כאלו לצורך הקלות גשמיות ממילא צריך לחשבם גם לצורך הקלות רוחניות.
האם אני טועה?

כת"ר לא ציין חשבון חשוב נוסף מאוד:
כמה ימותו רח"ל אם ימשיך הסגר

והווי מחשב פקו"נ כנגד פקו"נ.

(וכבר כתבתי כן באשכולות אחרים, אך משו"מ נראה לי שלא שמים לב מספיק לנקודה עקרונית זו)