האם ידוע הדבר ממדרשי חז"ל או מהראשונים?
לא מצאתי במדרשי חז"ל, שאדם הראשון העיד - כביכול - שקר לפניו, אלא רק שכביכול גנב את דעתו. ראה בר"ר, יט ח: "'וישמעו' (בראשית ג ח)... שמעו קולן של אילנות, שהיו אומרים: הא גנבא, דגנב דעתיה דברייה".
הקרוב ביותר הוא המדרש המובא ביל"ש, בראשית, רמז כז: "'אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת' (משלי ל ו), שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. כך הקב"ה אמר: 'ביום אכלך ממנו' (בראשית ב יז), ועמדה [חוה] והעידה עדות שקר: 'לא תגעו בו פן תמותון' (שם ג ג). כיון שראה [הנחש] שכזבה, דחפה עליו. אמרה [חוה]: כמה דלא מכה במיקרובתיה, אף לא במיכליה" [והוא ע"פ בר"ר, יט ג; ועי' סנהדרין כט סע"א, ושם ליתא הפרט החשוב לענייננו, שהיא 'העידה עדות שקר'].
אך מדרש זה מתייחס רק ל'עדות השקר' שהעידה חוה, בלא להתייחס לאדם הראשון.
וראו גם פיוט סדר עולם 'אלפיים שנה נמתקתי בחיכו' (מהקדושתא לשבועות 'ארץ מטה') לר' אלעזר בירבי קליר, בו התורה מסרבת להִנתן לאדם הראשון בגלל הטענה הבא: "וּשְׁלשָׁה דִבְּרוֹת הֵפֵר יַחַד / הֵפֵר 'לֹא תִגְנֹב' וְחִלֵּק עִם גַּנָּב כְּאֶחָד / הֵפֵר 'לֹא תַעֲנֶה' וְהֵעִיד עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁקֶר יַחַד / הֵפֵר 'לֹא תַחְמֹד' וְחָמַד וְאָכַל וַיִּחַת". וכנראה כוונת הפייטן, שאדם הראשון ענה שקר לפני רבונו באומרו: 'את קולך שמעתי בגן ואירא, כי עירום אנכי' (בראשית ג יא). אך לא מצאתי את העניין בחז"ל.