בשבת לז, ב בעובדא דרשב"י ובנו ר' אלעזר במערה: איתרחיש ניסא איברו להו חרובא ועינא.
ונתעוררתי בס"ד לפרש בדרך הרעיון ענין בריאה מיוחדת זו של עץ החרובים, למה זכה החרוב בדווקא.
איתא בתענית כג, א בעובדא דחוני המעגל: חזיה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה, האי עד כמה שנים טעין, א"ל עד שבעים שנין, א"ל פשיטא לך דחיית שבעים שנין, א"ל אנא עלמא בחרובא, כי היכי דשתלי לי אבהתיה אנא נמי אישתיל לבראי.
ומבואר שנטיעת חרוב היא לא על מנת ליהנות מפירותיו מיד, אלא רק לאחר שבעים שנה. ונמצא שלפי טבעו של עולם שימי שנותינו בהם שבעים שנה אין הנוטע חרוב נהנה מפירותיו.
והנה שיטתו של רשב"י המבוארת בברכות לה, ב היא: אפשר אדם חורש בשעת חרישה... תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. ומסיק בגמ' שם: אמר אביי הרבה עשו כר"י ועלתה בידן כרשב"י ולא עלתה בידן.
הרי דסבר רשב"י שצריך לעסוק בתורה בלבד ולא לעסוק בדרך ארץ כלל, וזוהי נחלת יחידי סגולה הצדיקים הגמורים העושים רצונו של מקום, אשר זוכים ומלאכתן נעשית ע"י אחרים כמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם.
ויעויין עוד בגמ' בשבת שם: נפקי חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף. וכן ראה בגמ' בשבת יא, א: מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש בר יוחי וחביריו שתורתן אומנותן.
ומעתה נראה דזהו מה שנרמז באילן החרוב, שכל מציאותו והויתו הוא שאת פירותיו אוכלים מי שלא נטעו את האילן, וזה התגלמות של מלאכתו נעשית ע"י אחרים. ולזה זכו בישבם במערה שהגיעו לדרגות עילאיות של תורתו אומנתו ועושין רצונו של מקום בניתוק גמור מעניני עוה"ז וחיי הגשמיות.
ולכן חרוב בכל מקום מסמל את מדת ההסתפקות והריחוק מעסק העוה"ז, ראה ברכות יז,ב על רבי חנינא בן דוסא: כל העולם כולו ניזונים בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. ובב"מ נט,א בעובדא דר' אליעזר בן הורקנוס בתנור של עכנאי - עץ החרוב יוכיח, ראה בספר מעלות התורה ובספר תולדות אדם ועוד משם רבינו הגר"א שאמר זאת כסימן על מדת ההסתפקות והריחוק מהנאות העוה"ז.
ועוד נראה בס"ד, דאמנם היה די לו לר' חנינא בקב חרובים מע"ש לע"ש דהיינו בימות השבוע שאז יפה היא ההסתפקות במועט שבמועט, אבל בש"ק לעונג שבת לא היה די לו בזה. וראה דבר נפלא במדרש תלפיות ענף חרוב שבמערת רשב"י, וז"ל: כתב לי החכם השלם... ששמע מפה קדוש מדבר מורינו הרב רבי משה גאלאנטי זצ"ל שקיבל מהזקנים איש מפי איש עד רשב"י שהאילן החרוב שהיה לרשב"י במערה בכל ע"ש היה נהפך לאילן של תמרים. (ועד"ז מבוארים ג"כ דברי המד"ר רות דאיתא שם שהיו אוכלין חרובים ותמרים)[1].
ומצאתי דבר מופלא המובא בשם רבינו בחיי (וראה ענף יוסף על עין יעקב שבת שם בשם מדרש), וז"ל: כשם שהלולב אין פריו אלא לסוף שבעים שנה, כך עולם הבא אינו אלא לסוף שבעים שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. הרי שגם התמרים הם כמו חרובים בענין זה דההנאה מפרים היא למי שזכה ומלאכתו נעשית ע"י אחרים, וזה נפלא בס"ד.
ועוד מצאתי בס"ד, בפי' רבינו הגר"א ליונה עה"פ וירע אל יונה רעה גדולה, וז"ל: שקינא באנשי נינוה שזכו לשני שולחנות בחייהם, וע"ז בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ששב בחייו... ויש קונה עולמו בע' שנה ולא יזכה אלא בעולם הבא. וזהו וחנינא בני די לו בקב חרובין כי חרובים אין אוכלים מפירותיו אלא לאחר ע' שנה כמ"ש אצל חוני המעגל לכך ניזון בקב וכו', עכ"ל. והן הן הדברים.