'יום מתן תורתנו' – דקדוקי סופרים

[נוטר הכרמים]

במגן אברהם (סימן תצד),

קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון

יעו"ש תירוצו.

העיר על תמיהתו רבי ברוך עפשטיין בספרו 'תוספת ברכה' במורג חרוץ,

אני תמה מאוד איפה ראה ולקח בעל מג"א כי אנו אומרים בשבועות 'יום מתן תורתנו', והלא בכל נוסחאות התפילה הלשון 'זמן מתן תורתנו', וכן אנו אומרים, וכמו בפסח וסוכות, ולשון 'זמן' מקיף כמה ימים כמו זמן חירותנו בפסח וזמן שמחתנו בסוכות שמקיף הזמן שבעת ימים, וכאן בשבועות יקיף ה'זמן' את ימי ההגבלה שמתייחסים לנתינת התורה, כנודע בפרשה, ולא ראיתי למפרשי השולחן ערוך שיעירו על זה, וביותר פלא על בעל מחצית השקל שכל עניינו לדייק ולפרש דברי המג"א, ולא העיר על זה!

ועוד מוסיף להפליא שם על החתם סופר בדרשותיו שטרח ליישב קושיית המג"א, ולא עמד על הערה זו בדבר הנוסח, ולא יתכן כלל לומר שלפני המג"א היה בנוסח התפילה 'יום מתן תורתנו', שכן הנוסחא זמן מתן תורתנו ישנה מאוד, ובאה בספרי הפוסקים הראשונים, בנוסח התפילה להרמב"ם, באבודרהם וכל בו ועוד, בעוד שמזמן פטירתו של המג"א עברו זה מקרוב אך כמאתים וחמישים שנה, וא"כ אין ספק שהיתה לפניו הנוסחא כמו שהיא לפנינו: 'זמן מתן תורתנו', 'ולכן אין קץ לפלא עליו'. ע"כ דבריו. ושמץ מינהו הטמין ברמ"ז בספר תורה תמימה פר' משפטים פרק כד הערה לו.

ברם, יש להשתומם על הפלגת הפליאה, הרי בלשון המג"א לא נזכר מאומה כי קושייתו מתייחסת לנוסח התפילה, אלא היאך 'אנו אומרים', ויתכן שקושייתו היא על השגור ומורגל בפי כל שחג השבועות הוא יום מתן תורה.

ואף מה שכתב 'ולא ראיתי למפרשי השו"ע שיעירו על זה', הנה כיום בשו"ע מהדורת פרידמאן מכון ירושלים זכינו לאורם של הגהות מהר"ם בנעט, וז"ל,

ונראה לתרץ דאנן באמת לא אמרינן יום מתן תורתנו אלא זמן מתן תורתנו כמו זמן שמחתנו, א"כ הוא נכון ודוק. א"כ ממילא הוא מופרך במה שכתוב ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו. רק קושיית המג"א הוא שפיר על הפיוט של מעריב ליל ראשון של שבועות, טוביה עלה למרום והוריד דת כלולה בחג השבועות, וצריך לתרץ כתירוצו.

[נוטר הכרמים]

בספר 'תורת בר נש' (פר' ויצא אות לג, מאת הג"ר כלב פייבל שלזינגר זצ"ל, מובא בספר 'כמוצא שלל רב שבועות עמ' מא), כתב: הנה ראיתי בשם חכם אחד שמצא מחזור אחד, אשר היו כתובים על כתיבת המחזור מצד פנים, מעשי אצבעות מהגאון מו"ה ישעיה פיק ז"ל, וזה לשונו:

'מה הוראת המאמר בתפילה ובקידוש חג השבועות: חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, והלא בכל שאר התפילות נאמר תורתך, בתורתו, תורת אמת וכדומה, אבל בשום מקום לא נאמר תורתנו.

ומוסיף בקושיא:

אמנם אמרו (קידושין לב, ב) שתורה נקראת על שם האדם, וכן אמרו (ע"ז יט, א) בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ד' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה, אך כל זה הוא רק לאחר שהאדם טרח ולמדה וגרס בה, אבל ביום מתן תורה עדיין לא טרחו בה, וא"כ צריך היה לומר 'זמן מתן תורתך'.

ומסיים הג"מ ישעיה פיק: 'מי יתן ואדע או אשמע טעם לשבח בקהל עם אגידה'.

עד כאן מכתב ידו שנמצא על כריכת מחזור התפילה.

[נוטר הכרמים]

אמנם ראו זה מצאתי בפי' ר' חיים פלטיאל בפרשת אמר (ויקרא כג, יח), שנראה בדבריו מקור קדמון וראשוני לקושיית המגן אברהם, וז"ל,

הק' מ"ה למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו ושבקינן להבאת בכורים דכתיב בקרא שהיה לנו לומר זמן הבאת בכורינו ואמרינן זמן מתן תורתינו דלא כתיב, ועוד דמתן תורה לא היה בשבועות דלמ"ד בו' בסיון לא ניתנה תורה ליכא, ואפי' למ"ד בו' בסיון האמר בפרק ר' עקיבא אייר דההיא שתא עבורי עברוה. ושמעתי שהיו אומרים זמן מתן תורתינו.

ומתרץ,

ומ"מ פירשתי הטעם דעתה אין אנו מזכירין במוספין המצוה רק הטובה שעשה לנו דהא אין אנו מזכירין בפסח זמן הבאת עומרנו ובסוכות אין אנו מזכירין זמן ניסוך מימינו אלא חירותינו וכן שמחתינו דהיא הטובה וכן עתה צריך להזכיר זמן מתן תורתינו דהיא הטובה ונהי דבאותה שנה לא היה מתן תורה בשבועות מ"מ בשנה הבאה דלא עברוה לאייר מקלע דהוי יום מתן תורה בשבועות.

ולכאורה בתירוצו של רבי חיים פלטיאל אשכחנא טעם לשבח גם לדקדוקו של הג"מ ישעיה פיק, שנראה שבאו להדגיש שאין אנו מציינים את יום מתן תורה בזמן קבלתה בהר סיני, אלא את הטובה שעשה לנו, ולכן הנוסח הוא בדווקא 'זמן מתן תורתנו', והיינו התורה המוחזקת בידינו עתה לאחר שכבר קבלנוה וטרחנו בלימודה, שהזמן המיועד לציון קבלת טובה זו הוא ביום חג השבועות שנקבע בו' בסיון.

[מה שנכון נכון]

דרשות ר"י אבן שועיב דרש לשבועות

ואין אנו אומרים יום מתן תורתינו כמו בראש השנה או ביום הכפורים שהן יום אחד שאנו מזכירין היום, ואין אנו אומרים זמן תרועתינו או זמן סליחתנו, אלא יום תרועה יום סליחה, אבל בפסח וסוכות שהם שבעת ימים נמשכין אנו אומרים זמן חרותינו, זמן שמחתינו, ובכאן היה לנו לומר יום מתן תורתינו. אלא בעבור שאינו יום מתן תורה ממש, אנו אומרים זמן, כי מיום ג' עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם, ולכן אנו מזכירין זמן כי יום החמשים הוא זמן מתן תורה, ואם לא נתנה עד יום אחד וחמשים, אבל בעבור קדושת היום הנכבד שיש בו מצד אחד אנו מזכירין גם מתן תורה שהיה גם כן בו, ולכן לא הזכירה התורה בזה החג מתן תורה אלא חג שבועות, ולא אמר כי בו נתתי לכם תורתי, כמו שאמר בפסח כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם, ובסוכות כי בסוכות הושבתי. ואין אנו מזכירין אותו [אלא] סניפין.

[נוטר הכרמים]

מה שנכון, אפריון נמטיה.

אכן מפורש גם קושיית המג"א וגם דקדוק התו"ת.

[נוטר הכרמים]

תוספת אריכות דברים שהעליתי בימים האחרונים.

עוד למדנו בדברי הבית הלוי (פרשת יתרו) תשובה לשני הדקדוקים הנ"ל, וז"ל, ובזה יש לישב מה שהקשה המג"א (ר"ס תצ"ד) היאך אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו והרי קיי"ל דבשבעה לחודש ניתנה התורה, רק הענין דהכתוב אומר (שמות יט) וקדשתם היום ומחר ומשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו דדרש היום כמחר כדאיתא במס' שבת (דף פ"ז) והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דלא ירדה שכינה עד למחר.

ונמצא דזאת המתנה שהתורה ניתנה לישראל וכפי שידרשו כן יהיה האמת היה בששי בסיון מה דלא ירדה עדין באותו יום השכינה וזהו שנקרא מתן תורה שניתנה להם התורה במתנה, ובשביעי היה קבלת התורה שקיבלו אותה ישראל ומתן תורה היה בששי. וזהו שאומרים מתן תורתנו ולא מתן תורה דתורתנו הפירוש שנעשית שלנו, והיא התורה שבע"פ והדרשות שנקראת על שם ישראל, וכמו דאיתא במדרש איכה בפתיחה (אות ב) כי מאסו את תורת ה' (ישעיה ה) זה תורה שבכתב ואמרת קדוש ישראל כו' זו תורה שבע"פ. וזהו ביאור הכתוב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב דממקרא אחד נדרש הרבה חידושים והלכות, מלכי צבאות ידודון דעל זה הענין קיטרגו המלאכים דרצו דכח החידוש על פי הדרש ינתן להם, ונות בית תחלק שלל דישראל נצחו להם וזכו הם בהתורה שבע"פ.

עוד בדבר קושיית המגן אברהם הנז', יעויין בדברי המהרש"א בחידושי אגדות בעבודה זרה (ג, א), וז"ל, ויש לספק בזה דלכ"ע נתנה תורה ביום נ"א מן הספירה למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום חמשים מן הספירה. והכוונה בזה לפי שלא היו ישראל אז ראוים לחכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שיצאו משם כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', וע"כ היתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמשים שהם מספרים קדושים כענין שבת שמיטים ויובלות, ולפי שביום נ' נגמרה הטהרה שזכינו אחר כך ביום נ"א לקבל התורה קבע הש"י אותו יום חמשים לחג שבועות כי יראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן.

והנה האחרונים כאן העתיקו את לשון הריב"ש בתשובותיו (ח"א סי' צו), וז"ל בתו"ד, ומה שהוקשה לך, אם כבר עברו ניסן, וקדשו אייר ביום ל"א, מה צריך להמתין לעדים לקדש חודש סיון? שהרי צריך לקדשו ביום שלשי', כדי שישלימו חמשים לעומר בששה בסיון, שבו נתנה תורה. שאם לא יבואו עדים, וימתינו מלקדשו עד יום אחד ושלשים, הנה ישלימו חמשי' לעומר בחמשה בסיון, ואינו יום שנתנה בו התורה, דלרבנן הוא הוא ששה בסיון, ולרבי יוסי שבעה.

י"ל, שאין קפידא בזה; שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמשים לעומר. אלא, שבזמן הזה, דידעינן בקביעא דירחא, ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון, שנתנה בו תורה לדעת רבנן; כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו. ותדע לך, שהרי מתבאר שם בפרק הנזכר, דבין לרבנן בין לרבי יוסי ביום שבת נתנה תורה, וט"ו בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, היה חמישי בשבת. אלא דלרבנן עשו ניסן ואייר שניהם מלאין, הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת, ולכן יום שבת שאחריו, שבו נתנה תורה, היה ו' בסיון. ולרבי יוסי, היה אייר חסר, והוקבע ר"ח סיון בא' בשבת, ולכן יום שבת שבו נתנה תורה, הי' ז' בסיון. וכשתמנה מי"ו בניסן, שהוא זמן העומר, חמשים יום, תמצא שהם כלים בערב שבת, שבו נתנה תורה, והשבת היה יום חמשי' ואחד לזמן העומר. אלא שאז לא קרב העומר, כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ, וגם עדין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן. ומ"י למדנו, שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר, שתלה בו הכתוב חג שבועו', שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר. אלא, שעתה לפי חשבונינו, שניסן מלא ואייר חסר, יבא כן לעולם, שהחמשים כלים ו' בסיון.

כך הביאו הפר"ח ובחק יעקב ובשו"ע הגר"ז ישוב לקושיית המג"א הנ"ל, דבאמת אה"נ ואין עיכוב שדווקא היו"ט של עצרת יחול ביום מתן תורה, אלא שבזה"ז זה נקבע כך משום דידעינן בקביעא דירחא, ולכך אנו מזכירים זמן מתן תורתנו.

אמנם שלא כדברי הריב"ש מבואר בדברי רבותינו הראשונים, בשאילתות דרב אחאי (פרשת אמור שאילתא קז), וז"ל, וכד מלו שבעה שבועי דהוו להו ארבעין ותשעה יומי יומא דחמשין דאיתיהיבת ביה תורה לישראל קדשיה קב"ה ושווייה יומא טבא לישראל דכתי' תספרו חמשים יום. ויעויין בפי' העמק שאלה להגאון הנצי"ב שאין להקשות שהרי בפועל ניתנה תורה בז' סיון, וכקו' המג"א, כי המכוון הוא שזהו היום הראוי למתן תורה, רק משה הוסיף יום אחד מדעתו,כמבואר בסוגיא דשבת שם.

וכן משמעות לשון הרמב"ן בפר' אמור, וז"ל, ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש.

וכן בספר החינוך (מצוה שט), וביום החמשים זה, שהיה יום שניתנה בו תורה הוא חג העצרת, ונקרא גם כן חג השבועות. ועי' במנחת חינוך שם, וז"ל, נראה דעתו כפסק הברייתא דסדר עולם המובא בש"ס דשבת בפרק ר"ע בסוגיא דר"י ורבנן והי' אז ששה בסיון כי ע"ש הי' דע"ש יצאו ישראל ממצרים ובשבת ניתנה תורה ר"ח ניסן ואייר הי' ביום א' כסדר החדשים וסיון ביום ב' והי' אז שבת יום הנף והיה יום החמשים בשבת ששה בסיון ואז ניתנה תורה כרבנן דאמרי בששה בסיון ניתנה תורה ע"ש דמוקי להברייתא כרבנן א"כ ניתנה תורה בי"ט, ויעו"ש באורך.

והנה איתא בפסחים (סח, ב), אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא.

וכתב בצל"ח, וז"ל, נלע"ד דהיינו לדידן שחדשי הקיץ סדורים ואינם משתנים, ותמיד עצרת בששה בסיון שהוא יום שניתנה בו תורה, אבל בימי ר"א הגדול ור' יהושע שהיו בזמן הבית לא היה עצרת תמיד ביום מתן תורה, שהרי עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה כדאמרינן בראש השנה דף ו' ע"ב, ואז היה עצרת רק כמו שאר ימים טובים. ובזה נדחה קושית התוספות בד"ה הכל מודים, יעויין שם. ובודאי שבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה לא היה אפשר לחלק ביום טוב של עצרת בין שנה לחברתה ולומר שבשנה שאירע עצרת בששה בסיון אז בעינן לכם ובשאר שנים לא בעינן. ואולי זהו עצמו כוונת התוס' בתירוצם דהא דבעינן בעצרת לכם לאו מקרא וכו', היינו דלא שייך ללמוד זה מקרא וכנ"ל, ועיין בתשובת הריב"ש סימן צ"ו.

ומבואר ממש כדברי הצל"ח הנ"ל, אלא שהצל"ח מסיים בה שלא כדבריו, וז"ל, ולכן נלע"ד כל הני תלתא יומי נקראים מתן תורה, בחמשה קבלנו עלינו נעשה ונשמע, בששה בו נתקיים עולם על המחשבה שהיתה ראויה לינתן בו ביום, ובשביעי היתה קבלת התורה בפועל . ושפיר אמר ר"א הכל מודים בעצרת וכו' יום שניתנה תורה לישראל, דבאיזה יום שיחול בו עצרת נקרא יום מתן תורה. ובזה מתורץ קושיית המג"א בריש סימן תצ"ד שהקשה איך אנו אומרים בחג השבועות יום מתן תורתינו והלא קיי"ל כר"י, יע"ש. ולפי מה שכתבתי ניחא.