לכן נראית לי דווקא הגישה של קליין נכונה, לפחות באופן חלקי. עם כל הרצון הטבעי למצוא לכל חריגה סיבה וטעם, כנראה שלא כל החריגים יכולים להיות מוסברים. ובאמת שיש לריבוי החריגים סיבה טובה מאוד; הרב פוזן עצמו מביא (במבוא עמ' 34 סעיף ג) את דברי הגמרא שהתרגום נתחבר כבר בימי עזרא הסופר, אלא ש'שכחום וחזרו ויסדום'. כלומר: אונקלוס לא יצר בחלל ריק, אלא העלה על הכתב מסורת עתיקה מדורי דורות. בסעיף ה (עמ' 37) מוסיף הרב פוזן שלמרות שאונקלוס פעל בארץ ישראל, הרי שהעריכה הסופית של התרגום נעשתה כנראה בבבל. למדנו מכאן שתרגום אונקלוס לא התחבר בזמן אחד על ידי איש אחד, אלא על ידי אנשים שונים רחוקים זה מזה מרחק זמן ומקום, פרושׂים על פני דורות רבים ומקומות שונים. במקרה כזה לא ימלט שיהיו שינויי מגמות וסתירות בנוסח הסופי של החיבור. מה שמקפיד עליו פלוני – אינו כן אצל אלמוני. פעמים שהמתרגם דוחה את הכלל מפני המסורת שחזקה עליו, ופעמים שהכלל דוחה את המסורת והוא מתקן את הנוסח כדי להתאימו לכללים.
דוגמא טובה אפשר להביא ממערכת כללי הדקדוק והטעמים, שהיא קשיחה לכאורה הרבה יותר מאשר כללי התרגום, ואף על פי כן – מה רבו החריגים למאותיהם במערכת זו! וכי משום כך אפשר לבוא ולטעון שאין כללים? הכללים נכונים, והחריגים הם חלק מהמציאות.
זהו קטע ממאמרו של הרב יעקב לויפר בהמעיין כאן http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=592
הקושי הוא שבקטע הראשון הוא מסביר שההסבר ההגיוני לריבוי החריגים הוא שלא ניתנו מרועה אחד, ואז אפשר להבין את זה. בהמשך הוא מביא דוגמא טובה כלשונו והיא החריגים בניקוד בתורה (הוא לא מזכיר את התורה בדווקא אבל זו דוגמה טובה כמו כל המקרא) וזו הרי וודאי ניתנה מרועה אחד.
חשבתי שנית ואני חושב שהיתה כאן טעות בהבנת דבריו, ואין כוונתו לחריגים במקרא, אלא בשפות הדיבור בכלל, שאע"פ שיש כללים לשפות לעברית ולכל שפה אחרת, יש הרבה יוצאי דופן. והטעם לכך הוא שבני אדם מדברים את השפה וזה גורם לשינוי, וזה דומה למה שכתב שאם הרבה אנשים עוסקים בעניין יש חריגים.