אפרו צבור או כאילו אפרו צבור

[לומד_בישיבה]

בזבחים סב,א אמרו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. הרי שאפרו צבור ממש, ומדוע א"כ בהרבה מדרשים כתוב - ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח. והרי אפרו צבור ממש ומזה ידעו מקום המזבח.

[מה שנכון נכון]

ראוהו כשם שראו את מיכאל מקריב, והיינו לא בעיני בשר, וזה נקרא "כאילו" כלפי המציאות הפשוטה. [והרי סוכ"ס לא נשרף].
[וע"ע רש"י ויקרא כו,מב].

וראה עוד בהגהות היעב"ץ שם.

[בריסק]

מה שכתב כבודו והרי סוף סוף וכו' ראה מה שכתב בזה הגרי"ז בזבחים.

ור"י נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, וצ"ע מהיכן היה שם אפרו של יצחק הרי לא הוקרב כלל, ונראה מוכרח מכאן דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו ודיני ההקרבה של יצחק עברו אל האיל, וזהו הביאור תחת בנו והיינו ממש כאילו הקריב את יצחק דעל האיל, וזהו ביאור התפילה יהי רצון כאילו היא עשויה בבני דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו

--
ומדברי הגרי"ז הבנתי שהכוונה כאילו הקריב, כלומר, שהקרבת האיל נחשב כאילו הקריב את יצחק, ולפי"ז לא קשיא על הנוסח 'כאילו' ואין מזה כל סתירה לדברי הגמ' שראו את אפרו - שהכוונה בזה ראו את אפרו של האיל.

[צדקת הצדיק]

תעיינו ברד''ל על "פרקי דרבי אליעזר" בעניין עקידת יצחק שם תמצאו שמביא שיש בידו מדרש אגדה שיצחק נשרף ממש על גבי המזבח ואף על פי שנאמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" אף אל פי שלא שלח כבר משלה האש ביצחק ונשרף ממש ולאחר מכן הקב''ה החיה את יצחק עם טל תחיה ועל זה נאמר "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" ועל פי זה אומר הרד''ל שמעתה אין לדחוק בכל המקומות שאמרו חז''ל: שהקב''ה רואה את אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח הרי לא נשרף כלל?? ואולי הכוונה על אפר האיל שנשחט במקומו? אלא אומר הרד''ל שאין לדחוק כדברים האלו ומהמדרש ראיה שנשרף והקב''ה רואה את אפרו "ממש" צבור על גבי המזבח.
ומכאן תשובה לדברכם..

[עושה חדשות]

אגב, יעויין במחזור אוצר הראשונים (ע' תקסז) שהביא בשם הרוקח "דשנו צבור על מזבח מעלה כי כל המעשים והדמיונות שהתחתונים עושים בין טוב ובין רע דוגמתן למעלה ברקיע", עי"ש עוד.

[מיללער]

מה שכתב כבודו והרי סוף סוף וכו' ראה מה שכתב בזה הגרי"ז בזבחים.

ור"י נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, וצ"ע מהיכן היה שם אפרו של יצחק הרי לא הוקרב כלל, ונראה מוכרח מכאן דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו ודיני ההקרבה של יצחק עברו אל האיל, וזהו הביאור תחת בנו והיינו ממש כאילו הקריב את יצחק דעל האיל, וזהו ביאור התפילה יהי רצון כאילו היא עשויה בבני דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו

--
ומדברי הגרי"ז הבנתי שהכוונה כאילו הקריב, כלומר, שהקרבת האיל נחשב כאילו הקריב את יצחק, ולפי"ז לא קשיא על הנוסח 'כאילו' ואין מזה כל סתירה לדברי הגמ' שראו את אפרו - שהכוונה בזה ראו את אפרו של האיל.

מה שכתבתי מענין הזה:



בפיוט לסליחות במוצאי מנוחה - את ימין עוז עוררה לעשות חיל, בצדק נעקד - ונשחט תמורו איל, גנון נא גזעו בזעקם בעוד ליל, לשמוע אל הרנה ואל התפלה.

ויש לדקדק לכאורה כשאנו מעוררים את זכות עקידת יצחק, למה צריך להוסיף שנשחט תמורו איל, הלא הזכות הוא שנעקד יצחק ולא מה שלבסוף נשחט האיל תחתיו.

ויש לתרץ עפ"י דברי המדרש רבה (פר' וירא כב, יג) עה"כ ויעלהו לעולה תחת בנו, ר' בנאי אמר, אמר לפניו רבון העולם הוי רואה דמו של איל זה כאי' דמו של יצחק בני, אמוריו כאילו אמוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו הרי זו תמורה.

וביאר בספר עץ יוסף בשם הנזה"ק דבגמ' תמורה כז. מבואר שתחת יש במשמעה ב' לשונות, לשון של חילול ופדיון ולשון התפסה והקדש כמו תמורה.

ואברהם אבינו התפלל שהקב"ה יחשוב לו כאילו נשחט יצחק בעצמו ונקרב אימוריו ונזרק דמו, וזה ששחט גם האיל היה בחינה של תמורה, והיה הוא ותמורתו יהי' קודש שהקדושה לא נתחללה, ולא שיחשב האיל כחילול ופדיון של יצחק.

ולכן ביאר ר' בנאי, ויעלהו לעולה "תחת" בנו שהתפלל אברהם שהקב"ה יראה דמו ואימוריו כאילו גם דמו ואימוריו של יצחק נקרבו ומביא לזה המשנה שתחת הוא לשון של תמורה.

ולפי"ז מדויק הפיוט, שאם היה הקב"ה מחשב את האיל כחילול ופדיון של יצחק ח"ו ממעט לה זכות העקידה, ולזה אנו אומרים שבצדק נעקד, דהיינו שהקידה הוא בשלימותה ובצדק, כי מה שנשחט האיל הוא "תמורו" בחינת והיה הוא ותמורתו יהי' קודש - ולכן גנון נא גזעו בזעקתם בעוד ליל.

[אליהו חיים]

מה שכתב כבודו והרי סוף סוף וכו' ראה מה שכתב בזה הגרי"ז בזבחים.

ור"י נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, וצ"ע מהיכן היה שם אפרו של יצחק הרי לא הוקרב כלל, ונראה מוכרח מכאן דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו ודיני ההקרבה של יצחק עברו אל האיל, וזהו הביאור תחת בנו והיינו ממש כאילו הקריב את יצחק דעל האיל, וזהו ביאור התפילה יהי רצון כאילו היא עשויה בבני דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו

--
ומדברי הגרי"ז הבנתי שהכוונה כאילו הקריב, כלומר, שהקרבת האיל נחשב כאילו הקריב את יצחק, ולפי"ז לא קשיא על הנוסח 'כאילו' ואין מזה כל סתירה לדברי הגמ' שראו את אפרו - שהכוונה בזה ראו את אפרו של האיל.

מה שכתבתי מענין הזה:



בפיוט לסליחות במוצאי מנוחה - את ימין עוז עוררה לעשות חיל, בצדק נעקד - ונשחט תמורו איל, גנון נא גזעו בזעקם בעוד ליל, לשמוע אל הרנה ואל התפלה.

ויש לדקדק לכאורה כשאנו מעוררים את זכות עקידת יצחק, למה צריך להוסיף שנשחט תמורו איל, הלא הזכות הוא שנעקד יצחק ולא מה שלבסוף נשחט האיל תחתיו.

ויש לתרץ עפ"י דברי המדרש רבה (פר' וירא כב, יג) עה"כ ויעלהו לעולה תחת בנו, ר' בנאי אמר, אמר לפניו רבון העולם הוי רואה דמו של איל זה כאי' דמו של יצחק בני, אמוריו כאילו אמוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו הרי זו תמורה.

וביאר בספר עץ יוסף בשם הנזה"ק דבגמ' תמורה כז. מבואר שתחת יש במשמעה ב' לשונות, לשון של חילול ופדיון ולשון התפסה והקדש כמו תמורה.

ואברהם אבינו התפלל שהקב"ה יחשוב לו כאילו נשחט יצחק בעצמו ונקרב אימוריו ונזרק דמו, וזה ששחט גם האיל היה בחינה של תמורה, והיה הוא ותמורתו יהי' קודש שהקדושה לא נתחללה, ולא שיחשב האיל כחילול ופדיון של יצחק.

ולכן ביאר ר' בנאי, ויעלהו לעולה "תחת" בנו שהתפלל אברהם שהקב"ה יראה דמו ואימוריו כאילו גם דמו ואימוריו של יצחק נקרבו ומביא לזה המשנה שתחת הוא לשון של תמורה.

ולפי"ז מדויק הפיוט, שאם היה הקב"ה מחשב את האיל כחילול ופדיון של יצחק ח"ו ממעט לה זכות העקידה, ולזה אנו אומרים שבצדק נעקד, דהיינו שהקידה הוא בשלימותה ובצדק, כי מה שנשחט האיל הוא "תמורו" בחינת והיה הוא ותמורתו יהי' קודש - ולכן גנון נא גזעו בזעקתם בעוד ליל.

כיו"ב גם בסליחות ליום ה' עשי"ת (אשכנז) עקידה המתחיל אז בהר מר דץ, הכינותי כפר לאשכול הכפר הוא ותמורתו יהיה קדש.
אך מעניין מאוד דברי העץ יוסף דאברהם אבינו התפלל שיתקיים דין תמורה כאילו הוקדש לתמורה, והרי ידוע שהקב"ה כביכול מקיים כל התורה כולה (עד שידוע הקו' האיך הקב"ה מוריד גשם בשבת והרי זה הוצאה מרשות לרשות, והתירוץ הנאמר בזה דכל העולם כולו הוי רשות היחיד אצל הבורא ית') איך התפלל ע"ז אברהם אבינו שיתחשב דם האיל כתמורה.

[עזריאל ברגר]

וכן ב"עקדה" המפורסמת "אם אפס רובע הקן" אומרים במפורש:

חֲלִיפֵי אַזְכָּרָתוֹ, תִּכּוֹן כְּהַקְטָרָתוֹ, וְתַעֲלֶה לְךָ תִּמְרָתוֹ, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ

(העתקתי מתוך ויקיפדיה, וכמדומני שיש נוסחאות עם שינויי מילים/אותיות, אבל הסיומת "והיה הוא ותמורתו" - כמדומני קיימת בכל הנוסחאות שראיתי)

[באמונתו]

מה שכתב כבודו והרי סוף סוף וכו' ראה מה שכתב בזה הגרי"ז בזבחים.

ור"י נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, וצ"ע מהיכן היה שם אפרו של יצחק הרי לא הוקרב כלל, ונראה מוכרח מכאן דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו ודיני ההקרבה של יצחק עברו אל האיל, וזהו הביאור תחת בנו והיינו ממש כאילו הקריב את יצחק דעל האיל, וזהו ביאור התפילה יהי רצון כאילו היא עשויה בבני דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו

--
ומדברי הגרי"ז הבנתי שהכוונה כאילו הקריב, כלומר, שהקרבת האיל נחשב כאילו הקריב את יצחק, ולפי"ז לא קשיא על הנוסח 'כאילו' ואין מזה כל סתירה לדברי הגמ' שראו את אפרו - שהכוונה בזה ראו את אפרו של האיל.

מה שכתבתי מענין הזה:
בפיוט לסליחות במוצאי מנוחה - את ימין עוז עוררה לעשות חיל, בצדק נעקד - ונשחט תמורו איל, גנון נא גזעו בזעקם בעוד ליל, לשמוע אל הרנה ואל התפלה.

ויש לדקדק לכאורה כשאנו מעוררים את זכות עקידת יצחק, למה צריך להוסיף שנשחט תמורו איל, הלא הזכות הוא שנעקד יצחק ולא מה שלבסוף נשחט האיל תחתיו.

ויש לתרץ עפ"י דברי המדרש רבה (פר' וירא כב, יג) עה"כ ויעלהו לעולה תחת בנו, ר' בנאי אמר, אמר לפניו רבון העולם הוי רואה דמו של איל זה כאי' דמו של יצחק בני, אמוריו כאילו אמוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו הרי זו תמורה.

וביאר בספר עץ יוסף בשם הנזה"ק דבגמ' תמורה כז. מבואר שתחת יש במשמעה ב' לשונות, לשון של חילול ופדיון ולשון התפסה והקדש כמו תמורה.

ואברהם אבינו התפלל שהקב"ה יחשוב לו כאילו נשחט יצחק בעצמו ונקרב אימוריו ונזרק דמו, וזה ששחט גם האיל היה בחינה של תמורה, והיה הוא ותמורתו יהי' קודש שהקדושה לא נתחללה, ולא שיחשב האיל כחילול ופדיון של יצחק.

ולכן ביאר ר' בנאי, ויעלהו לעולה "תחת" בנו שהתפלל אברהם שהקב"ה יראה דמו ואימוריו כאילו גם דמו ואימוריו של יצחק נקרבו ומביא לזה המשנה שתחת הוא לשון של תמורה.

ולפי"ז מדויק הפיוט, שאם היה הקב"ה מחשב את האיל כחילול ופדיון של יצחק ח"ו ממעט לה זכות העקידה, ולזה אנו אומרים שבצדק נעקד, דהיינו שהקידה הוא בשלימותה ובצדק, כי מה שנשחט האיל הוא "תמורו" בחינת והיה הוא ותמורתו יהי' קודש - ולכן גנון נא גזעו בזעקתם בעוד ליל.

כיו"ב גם בסליחות ליום ה' עשי"ת (אשכנז) עקידה המתחיל אז בהר מר דץ, הכינותי כפר לאשכול הכפר הוא ותמורתו יהיה קדש.
אך מעניין מאוד דברי העץ יוסף דאברהם אבינו התפלל שיתקיים דין תמורה כאילו הוקדש לתמורה, והרי ידוע שהקב"ה כביכול מקיים כל התורה כולה (עד שידוע הקו' האיך הקב"ה מוריד גשם בשבת והרי זה הוצאה מרשות לרשות, והתירוץ הנאמר בזה דכל העולם כולו הוי רשות היחיד אצל הבורא ית') איך התפלל ע"ז אברהם אבינו שיתחשב דם האיל כתמורה.

עיין המצורף, כי אברהם בעצמו המירו, ובני נח אינם מוזהרים.
לענ"ד, הרי פיקוח נפש בטח דוחה הלאו דלא ימיר אותו.

[הוה אמינא]

יש לציין עוד סליחה:
ראה דשן עקוד והצמח לנו תרופה.

[באמונתו]

מה שכתב כבודו והרי סוף סוף וכו' ראה מה שכתב בזה הגרי"ז בזבחים.

ור"י נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, וצ"ע מהיכן היה שם אפרו של יצחק הרי לא הוקרב כלל, ונראה מוכרח מכאן דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו ודיני ההקרבה של יצחק עברו אל האיל, וזהו הביאור תחת בנו והיינו ממש כאילו הקריב את יצחק דעל האיל, וזהו ביאור התפילה יהי רצון כאילו היא עשויה בבני דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו

--
ומדברי הגרי"ז הבנתי שהכוונה כאילו הקריב, כלומר, שהקרבת האיל נחשב כאילו הקריב את יצחק, ולפי"ז לא קשיא על הנוסח 'כאילו' ואין מזה כל סתירה לדברי הגמ' שראו את אפרו - שהכוונה בזה ראו את אפרו של האיל.

מה שכתבתי מענין הזה:
בפיוט לסליחות במוצאי מנוחה - את ימין עוז עוררה לעשות חיל, בצדק נעקד - ונשחט תמורו איל, גנון נא גזעו בזעקם בעוד ליל, לשמוע אל הרנה ואל התפלה.

ויש לדקדק לכאורה כשאנו מעוררים את זכות עקידת יצחק, למה צריך להוסיף שנשחט תמורו איל, הלא הזכות הוא שנעקד יצחק ולא מה שלבסוף נשחט האיל תחתיו.

ויש לתרץ עפ"י דברי המדרש רבה (פר' וירא כב, יג) עה"כ ויעלהו לעולה תחת בנו, ר' בנאי אמר, אמר לפניו רבון העולם הוי רואה דמו של איל זה כאי' דמו של יצחק בני, אמוריו כאילו אמוריו דיצחק ברי, כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו הרי זו תמורה.

וביאר בספר עץ יוסף בשם הנזה"ק דבגמ' תמורה כז. מבואר שתחת יש במשמעה ב' לשונות, לשון של חילול ופדיון ולשון התפסה והקדש כמו תמורה.

ואברהם אבינו התפלל שהקב"ה יחשוב לו כאילו נשחט יצחק בעצמו ונקרב אימוריו ונזרק דמו, וזה ששחט גם האיל היה בחינה של תמורה, והיה הוא ותמורתו יהי' קודש שהקדושה לא נתחללה, ולא שיחשב האיל כחילול ופדיון של יצחק.

ולכן ביאר ר' בנאי, ויעלהו לעולה "תחת" בנו שהתפלל אברהם שהקב"ה יראה דמו ואימוריו כאילו גם דמו ואימוריו של יצחק נקרבו ומביא לזה המשנה שתחת הוא לשון של תמורה.

ולפי"ז מדויק הפיוט, שאם היה הקב"ה מחשב את האיל כחילול ופדיון של יצחק ח"ו ממעט לה זכות העקידה, ולזה אנו אומרים שבצדק נעקד, דהיינו שהקידה הוא בשלימותה ובצדק, כי מה שנשחט האיל הוא "תמורו" בחינת והיה הוא ותמורתו יהי' קודש - ולכן גנון נא גזעו בזעקתם בעוד ליל.

כיו"ב גם בסליחות ליום ה' עשי"ת (אשכנז) עקידה המתחיל אז בהר מר דץ, הכינותי כפר לאשכול הכפר הוא ותמורתו יהיה קדש.
אך מעניין מאוד דברי העץ יוסף דאברהם אבינו התפלל שיתקיים דין תמורה כאילו הוקדש לתמורה, והרי ידוע שהקב"ה כביכול מקיים כל התורה כולה (עד שידוע הקו' האיך הקב"ה מוריד גשם בשבת והרי זה הוצאה מרשות לרשות, והתירוץ הנאמר בזה דכל העולם כולו הוי רשות היחיד אצל הבורא ית') איך התפלל ע"ז אברהם אבינו שיתחשב דם האיל כתמורה.

עיין המצורף, כי אברהם בעצמו המירו, ובני נח אינם מוזהרים.
לענ"ד, הרי פיקוח נפש בטח דוחה הלאו דלא ימיר אותו.

ראה המצורף מקור דבריו: