ישראל אליהו כתב:ואם הוא מביא ראיה טובה? אז תתעלם כי מישהו אמר שלאו בר סמכא הוא?
ולחילופין, הרבנים שהם כן ברי סמכא, אם יביאו ראיה לא נכונה, אז נעצום עינים?
כל דבר לגופו.
[כל הדיון יהיה אם אנו רואים צדדים לכאן ולכאן, ואין לי שום אפשרות להכריע, אז צריך "בר סמכא", וזה קצת נדיר..].
כל זה כמובן מבלי להכניס ראשי בנשוא האשכול.
יעקובי כתב:אאל"ט הוא מתיר בשופי להדליק אור החשמל ביו"ט.
מה שנכון נכון כתב:על הר"י משאש יעו"ע בעולת יצחק ח"ב, וציין שם לישכי"ע ח"ד קונטרס ש"ש אהע"ז סו"ס ד.
אם איני טועה גם הרע"י רומז לזה.
נהר שלום כתב:ופניו כפני מלאך.
ייחודו של הרב יוסף משאש הנו בנטייתו למנהג הנוהג בימיו, כשעל פיו ניסח הלכות שונות. כך הצדיק את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה (שו"ת מים חיים, סימן כב). בדרכו זו לעתים נקלע למצב בו דעתו היא דעת יחיד. כך לעניין כיסוי ראש לנשים, פסק שכיום (אינו מדוייק - ורק במקום שכך כולם נוהגים התיר בדוחק וראה כמה הסתיגות יש לו בתחילת התשובה, ועיין שם מה שציין משו"ת מהר"ם אלשקאר סימן לה' שחי מלפני למעלה מחמש מאות שנה. ומש"כ בזה ביביע אומר ח"ד אהע"ז סימן ג' שהוא נוגע באיסור דאורייתא ממש ודו"ק) אין חובה הלכתית אף על אישה נשואה לכסות את ראשה (אוצר המכתבים, ח"ג, אלף תתפד, עמ' ריא). כמו כן פסק שכיום מכיוון שחילול שבת הפך להיות דבר רגיל (לעומת מכירת בשר טרף), הרי גם מחללי שבת באיסורי תורה ובציבור נאמנים על כשרות (שו"ת מים חיים, סימן קמג). בנוסף ייחודו נובע לעתים גם מן העובדה שהוא לא חשש לערער על דברים המקובלים בשאר עולם הפסיקה. כך לדוגמה יש לו תשובה ארוכה היוצאת נגד חזרת הש"ץ (שו"ת מים חיים, סימן מא, עמ' מז).
בנוסף ניתן להצביע על מקוריות בסברות אותם מעלה הרב משאש, ובעקבות כך יוצאות פסיקות ייחודיות. כך בספרו נר מצווה (עמוד טו) משער הרב יוסף משאש שבמידה והיה קם בית המקדש מנורת המקדש הייתה מודלקת על ידי חשמל, וכך הוא גם מתיר בפשיטות שימוש בחשמל לצורך הדלקת נר בחנוכה. [פסיקה זו מבוססת אף על תפיסתו לעניין חשמל, המתבטאת בהיתר להשתמש בחשמל בהבדלה, ובאיסור בפעולת חשמל בשבת מהתורה; אף שהוא התיר לדבר בטלפון ביום טוב למרות איסורו בשבת (שם, קלד, עמ' קיד)]. המקוריות בסברות של הרב יוסף משאש, נובעת אף מתוך העובדה שהרב יוסף משאש לעתים מוכיח עניין הלכתי מתוך לשון המקרא. כך לדוגמה לעניין כיסוי ראש לגבר, כותב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים, סוף סימן כג) "ועוד מקרא מפורש.. 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג] ואלו מגבעות לא עשה להם, כי אינם צריכים לכסות ראשן כלל..".
יחד עם אלו הונחו פסיקותיו אף מהחשש שפסיקה מחמירה תגרום שהחוטא יחוש שהוא נדחק מחוץ למחנה, ולכן שאף לשמור על קשר בין האדם אשר לא מקפיד על סדר יומו מבחינה הלכתית כשם שהקפידו הוריו, לבין היהדות. זאת כפי שכותב הרב מאיר אביטבול, מייסד ומנהל 'אוצרות המגרב-קרן חכמי מרוקו' (דבר המוציא לאור, שו"ת מים חיים, ירושלים תש"ס) "בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו... אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ"כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה...".
יחסו למדינת ישראל ולציונות היה חיובי, ויתר על כן התנגד לתוכנית החלוקה ותבע לא לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל. בהתאם לתפיסתו זו פסק לאחד מתלמידיו שיש לחגוג את יום העצמאות בהלל והודאה (אוצר המכתבים חלק ח"ב אגרת תתפ"ט).
ז. רבי יוסף משאש, בעל שו"ת מים חיים. נולד במרוקו בעיר מקנאס בשנת ה' אלפים תרנ"ב (1892), ונח נפשיה בארץ הקודש ארץ ישראל שנת תשל"ד (1974). היה מעילויי העיר מקנס שבמרוקו, עד שהוכתר כרבה של העיר תלמסאן שבאלג'יר, שם ישב טו"ב שנים, עד לפטירתו של הגאון רבי משה טולידאנו זצ"ל, אב"ד מקנס, ובפטירתו נתבקש מהר"י משאש למלאות את מקומו. בשנת תשכ"ד עלה לארץ ישראל, וסירב להשתמש בכתר הרבנות, רק לאחר שהפצירו בו נענה לבקשתם של רבים, ושימש כרבה של חיפה עד לפטירתו בשנת תשל"ד. חיבר ארבעים ושמונה ספרים, והמפורסם שבהם הוא "שו"ת מים חיים" שנדפס לראשונה בפאס שבמרוקו בשנת תרצ"ד (1934). וכמבואר כל זה בס' נר המערבי (עמוד קמו בהערה). וע"ע בס' ממלכת עולם ההלכה (עמוד 475) והלאה.
והנה ידוע כי הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, היה מיקל גדול, וצריך ללמד עליו זכות, מאחר שלא כל המקומות שווים, והבודק בשרשם של דברים בכמה מקומות שנראה שהיקל קולות גדולות, עניו יחזו עפעפיו יבחנו שהיה זה בגדר הוראת שעה, שכן היה מן ההכרח.
וכן ראיתי בשו"ת ציון לנפש חיה (סי' כט) שכתב וז"ל: שלום וכט"ס לכבוד ידידי הגאון מופלא ומופלג בתורה וכו' כש"ת מוה"ר יוסף משאש נ"י רב בתלמסן יע"א. ספרו היקר שו"ת [מים חיים] הגיעני במועדו וכו'. והנה מצאתי בו דברים טובים וישרים, אכן תורה דכתיב בה אמת לא אוכל לכחד ולגלות לכת"ר גם זאת, כי מצאתי גם דברים אשר לא ישרו בעיני, ולא אוכל לעבור עליהם בשתיקה בל יאמרו מדשתקי רבנן שמע מינה דניחא להו. מה שכתב וכו', להתיר וכו', ידע [כי] אם היה יוצא הלכה זו במדינותינו היו לועזין על זה כל המדינה. וכו'. אך התנצלות וזכות אחד אני מוצא על כת"ר, מה שאמרו ז"ל אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו, ואיני יודע ומכיר אופיה של מדינתו. ע"כ. ודו"ק.
והנה בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' מד אות ג) כתב בזה"ל: גם בשו"ת מים חיים משאש וכו', העיד בשם הגר"ח מאמאן מגדולי רבני והראן, שפשטה ההוראה להקל וכו'. "ואף על פי שבדרך כלל אין לסמוך על פסקי המים חיים משאש, מכל מקום כשר לעדות היה, ובזה שמעיד שמצא כתוב בשם גאוני עולם שפיר סמכינן להקל". ע"כ.
וזקן רבני מרוקו הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א בשו"ת עמק יהושע ח"א (חאו"ח סי' יט אות ב) כתב לחלוק בנידון שלו על דברי מהר"י משאש. ומרן הגר"ע יוסף בהסכמתו הניצבת בראש הספר כתב על זה, הנה יפה השיג כת"ר על מהר"י משאש ז"ל בספר מים חיים שכתב דברים מתמיהים מאד, וזה מכבר העירותי עליו בגליון הספר, אך למען כבודו אמרתי לא אזכרנו בתשובתי בשו"ת יביע אומר ח"ו (סי' מד). ע"ש. ועיין היטב התייחסות הגר"ע יוסף זצ"ל אל מהר"י משאש, בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' כו אות א, ח"ב חאו"ח סי' י אות ב, ח"ג חיו"ד סי' טו אות ב, ח"ד חאו"ח סי' יב אות יד, ושם סימן מב אות א, וחלק י חאו"ח סי' נד אות י), ובספרו מאור ישראל ח"ג (עמוד רצה). וע"ע בספר "רבנו" (עמוד רל ורלא). ודו"ק.
והרה"ג הנאמ"ן שליט"א בס' אסף המזכיר (דרפ"ח ע"ב) כ' וז"ל. מים חיים למהר"י משאש ז"ל, ידוע שמיקל הרבה, וסימניך מוטב שיהיו אנשים שוגגין ר"ת משאש. אי נמי מוטב שיהיו אך שוגגים. ע"כ.
שוב הראוני מ"ש בשו"ת איש מצליח ח"א החדש (חאו"ח ר"ס ג, ובהערה שם, ובסימן לב עמוד תקז, ובמפתחות שבסוף הספר עמוד תקנב) שאין לסמוך על ספר מים חיים משאש. ע"ש. והכל תלוי לפי הסוגיא דעסיק בה.
תם מה הוא אומר כתב:וע"ע בספר "רבנו" (עמוד רל ורלא)
פרנצויז כתב:זה לא סתירה. הוא היה גאון וצדיק, ודרשן עצום שחיזק הרבה יהודים, אבל אין לסמוך עליו להלכה
פרנצויז כתב:(יש הבדל בין פסק שיש חולקים עליו, לפסק ש"לא מתחיל", כגון מה שכתב בענין גילוי שערות. וכל שכן שאין להסתמך על תשובה, שמודים שאם הוא היה גר אז בארץ ישראל, הוא לא היה כותב כזה פסק)
עובר ושב כתב:מצאנו עוד כמה פוסקים מגדולי הדור שכתבו שהיינו מתירים גילוי הראש כיום לולא היה האיסור מדאורייתא.
מעט דבש כתב:עובר ושב כתב:מצאנו עוד כמה פוסקים מגדולי הדור שכתבו שהיינו מתירים גילוי הראש כיום לולא היה האיסור מדאורייתא.
מי הם?
חרסון כתב:והעם שבשדות מקל"ם מגיד להם, הרי שכל צרוע וכל זב נתלה בר"י משאש
זה לומד ממנו 'הלכה בעידן של תמורות'; אחר מפליא עד כמה מטה משפטי תורתנו אל השכל והסברא; להקל בגיור, להקל בצניעות, לערער את חזרת הש"ץ - ובכלל להשתדל להתאים את ההלכה לרוחות המשתנות
עובר ושב כתב:חרסון כתב:והעם שבשדות מקל"ם מגיד להם, הרי שכל צרוע וכל זב נתלה בר"י משאש
זה לומד ממנו 'הלכה בעידן של תמורות'; אחר מפליא עד כמה מטה משפטי תורתנו אל השכל והסברא; להקל בגיור, להקל בצניעות, לערער את חזרת הש"ץ - ובכלל להשתדל להתאים את ההלכה לרוחות המשתנות
לדבריך מעתה נתיר להשמיץ כל פוסק הלכה שנתלים בו המצורעים והזבים, ונהפוך אותו לרפורמי?
עכ"פ, המיקל הגדול והמפורסם בדורנו הוא הגר"ע יוסף, ואין צורך להרחיק לכת עד רבי יוסף משאש, כדי ללמוד "להקל" גם בענייני גיור (כזכור לכולנו מענין גיורי צה"ל) וגם בענייני צניעות (האקדמיה של בתו עדינה בר שלום, שירת נשים דרך רדיו או דיסק, מופעי זמרה שהוא עצמו השתתף בהם, "שתי אצבעות", לימוד בנים ובנות יחד עד גיל תשע, שיער פזור לבתולות, פאה לגרושות ואלמנות, קווי מהדרין, ועוד). אדרבה, איני חושב שרבי יוסף משאש הביע דעתו בענין הגיור.
אמנם אין "להאשים" את הגר"ע יוסף בחידוש שיטה זו, שכבר קדמו המאור הגדול הרמב"ם בתשובות (סי' ש"י): "ראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם".
לגבי חזרת הש"ץ, לא ברור כיצד דחפת ענין זה לגבי קולות בצניעות וגיור.... ואני מלמד עליך זכות שאין לך שמץ של מושג בנדון. ובכן, על פי פשט הגמרא במסכת ראש השנה (דף לד ע"ב) עיקר החזרה נתקנה בשביל אותם אנשים שאינם בקיאים בסדרי התפילה, ואפילו אם מצויים סידורים במקום, אולי אפילו לקרוא אינם יודעים, ולכן תקנו שיחזור החזן על תפילת הלחש ואזי ישמעו אותם אנשים את התפילה מפיו, ויענו 'אמן' על ברכותיו ויצאו ידי חובת הברכה מדין שומע כעונה, ובעבר היה נהוג שהחזן מסדר בקול רם גם את ברכות קריאת שמע, וכל הקהל היו שומעים זאת מפיו ועונים רק 'אמן', ואינם אומרים את הברכות בעצמם, והוא מאותו טעם של חוסר הבקיאות.
בימינו כולם בקיאים בסדרי התפילה, וגם מי שמגיע לבית הכנסת ואינו רגיל להתפלל, הלא יש סידורים בשפע, ובימינו אין אף אדם שאינו יודע לקרוא (ואפילו אם נמצא אדם שאינו יודע לקרוא, סביר להניח שגם אינו יודע כיצד לצאת ידי חובה בברכות החזן בחזרה, ואם כן אין זה משנה), ולכן החזרה בימינו באמת אינה שייכת עוד, אמנם אף על פי כן פסק מר"ן בשו"ע (סי' קכד ס"ג) שיש לקיים את החזרה, וזוהי לשונו: "קָהָל שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְכֻלָּם בְּקִיאִים בַּתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן יֵרֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְחוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל, כְּדֵי לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים", וטעמו הוא שאף על פי שהטעם לא שייך בימינו, מכיון שחכמים תקנו לחזור על התפילה כך עושים, ותהיה זו כמו אחת מיני רבות תקנות שתקנו חכמים בעבר שטעמם אינו שייך עוד כל כך, כמו ברכת מעין שבע בערב שבת שנתקנה משום המזיקין שבשדות וכו'.
אבל בסעיף הבא בשו"ע (שם ס"ד) מגביל מר"ן את עניין החזרה, וזו לשונו שם:"כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, הַקָּהָל יֵשׁ לָהֶם לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ הַחַזָּן וְלַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם אֵין ט' מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו, קָרוֹב לִהְיוֹת בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה, לָכֵן כָּל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט' זוּלָתוֹ, וִיכַוֵּן לְבִרְכַּת הַחַזָּן", הרי לפניך שכאשר אין תשעה עונים ברכות החזן קרובות להיות לבטלה, ועל דין זה מוסבת תשובת הרמב"ם, כיון שבבית הכנסת של הרמב"ם היו הקהל מדברים בניהם ולא מטים את אזנם לתפילת החזרה, פסק הרמב"ם לבטל את החזרות לגמרי, שהרי ממילא כולם בקיאים כיום, וניחא לנו אם נקיים את תקנת חז"ל כאשר יש תשעה עונים לפחות, אך כאשר אין הקהל עונים, גם חז"ל יודו שאין לקיים את תקנתם זו ולהסתכן בתשע עשרה ברכות לבטלה.
ולא רק הרמב"ם פסק כך אלא כן פסקו גם הרשב"ש בספרו (שו"ת הרשב"ש סי' נו) וכן מהריק"ש (סי' קכד) והנהיגו כן בקהילותיהם, וגם בקרב חכמי מרוקו הייתה דיעה זו מקובלת מאוד, וכאשר יש חשש שלא יהיו תשעה עונים לא עושים חזרה כלל, כן פסקו רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו קרית חנה דוד (ח"א סי' טו), רבי משה טולידאנו זצ"ל בספרו השמים החדשים (סי' ט) וכן פסק מרן רבי שלום משאש זצ"ל בספרו שמ"ש ומגן (ח"ג סי' עד) שבמקום שיש מניין מצומצם אין לעשות חזרה כלל.
אמנם רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו מים חיים (ח"א סי' מא) פסק שלא לעשות חזרה בימינו כלל ועיקר, אפילו יש בקהל מאה איש ויותר, כי לדעתו בימינו לא מקשיבים כלל יותר לחזרת הש"ץ, אבל עיניך הרואות שדבריו מבוססים על דברי קודמיו ולא סתם תלושים מהאוויר. ואם ריק הוא - מכם.
ארזי הלבנון כתב:
ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
תם מה הוא אומר כתב:ארזי הלבנון כתב:
ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
מי זלזל במנהגי מרוקו?
עובר ושב כתב:חרסון כתב:והעם שבשדות מקל"ם מגיד להם, הרי שכל צרוע וכל זב נתלה בר"י משאש
זה לומד ממנו 'הלכה בעידן של תמורות'; אחר מפליא עד כמה מטה משפטי תורתנו אל השכל והסברא; להקל בגיור, להקל בצניעות, לערער את חזרת הש"ץ - ובכלל להשתדל להתאים את ההלכה לרוחות המשתנות
אדרבה, איני חושב שרבי יוסף משאש הביע דעתו בענין הגיור.
ארזי הלבנון כתב:תם מה הוא אומר כתב:ארזי הלבנון כתב:
ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
מי זלזל במנהגי מרוקו?
בדיוק בפסקה הבאה אותה חתכת נתתי דוגמא אחת, והיא רק אחת.
תפתח את הילקוט יוסף ותתבשם.
חרסון כתב:אין צריך לפנים לכל הקורא את הודעתי שלא חיוויתי את דעתי לגבי תוכן פסקיו של הרב היו"ם. ואינני בר הכי משום שלא הגעתי להוראה. כל מ"ש הוא לגבי מה שנתלים בו. וכן, נתלים בו אנשים שונים, עם אינטרסים ידועים. והם נתלים הן במה שכתב, הן בסברות אותם הציג, והן מעצם הלגיטימציה לשינויים גורפים לפי רוח ותנאי הזמן. בחרתי כמובן בדוגמאות שונות, ממגוון תחומים ונושאים (מי שמצוי בנושא יודע שביטול חזרת הש"ץ הוא חלום מתוק של אישים שונים, שמבחינתם יהווה זה פתח לשינויים דרסטיים בנוסח התפילה בכלל - ומשם היד נטויה...).
וגם הרבנים שצוטטו לעיל לא התייחסו לגופו של אדם, אלא רק הבהירו נחרצות שאין לסמוך כלל על התריו. ויש חשיבות לכך, כדי להציג את הרב משאש כחריג בעולם ההלכתי, על מנת לזמור קוצים מן הכרם, וגם מסתמא זכות גודלה לרב משאש בעולם העליון, שלא יריכבוהו אנשי בלע עטרה לראשם. ושוב, בלי להתייחס כלל לגופו או לגופם של היתריו.
ובנוגע לרב עובדיה, עובדה היא שברב משאש נתלים אישים בעלי נטיה רפורמית (וזאת שלא במליצה) הרבה יותר מאשר נתלים ביבי"ע. למה? שאלה טובה.
חרסון כתב:אין ספריו לפני כרגע. אבל הוא כותב, למשל, שבמדינותם נהגו לגייר כל הבא להתגייר... ובמ"א כותב (אף שזו דעה שנאמרת בחשאי לעיתים, מ"מ סכנתה מרובה) להעלים עין מגיורים שנעשו ע"י ב"ד של הדיוטות. ונקל לך להבין איזה שימוש יכול להעשות - ונעשה - באמירות כאלה על ידי אינטרסנטים.
תם מה הוא אומר כתב:ארזי הלבנון כתב:תם מה הוא אומר כתב:ארזי הלבנון כתב:
ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
מי זלזל במנהגי מרוקו?
בדיוק בפסקה הבאה אותה חתכת נתתי דוגמא אחת, והיא רק אחת.
תפתח את הילקוט יוסף ותתבשם.
במקרה הזה, זה לאו דוקא מגיע מהגרע"י. הוא סך הכל הביא דברים ידועים.
ארזי הלבנון כתב:בשנים האחרונות יצאו ספרים שיצאו להגן עליו תוך כדי הסברת דבריו ונימוקיו - כגון 'תשובות מערביות' מאת הרב זכריה זרמתי, וכגון הערות המהדיר והמו"ל של שו"ת מים חיים ד"כ שיצא לאור רק מלפני כמה חודשים (ייאמר לזכותו של המהדיר, שכמעט בכל מקום שהרב עובדיה או מי מן הפוסקים השיג על הר"י משאש, הוא העיר זאת על אתר ודן בזה).
ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
חרסון כתב:וגם הרבנים שצוטטו לעיל לא התייחסו לגופו של אדם, אלא רק הבהירו נחרצות שאין לסמוך כלל על התריו. ויש חשיבות לכך, כדי להציג את הרב משאש כחריג בעולם ההלכתי, על מנת לזמור קוצים מן הכרם, וגם מסתמא זכות גודלה לרב משאש בעולם העליון, שלא יריכבוהו אנשי בלע עטרה לראשם. ושוב, בלי להתייחס כלל לגופו או לגופם של היתריו.
ובנוגע לרב עובדיה, עובדה היא שברב משאש נתלים אישים בעלי נטיה רפורמית (וזאת שלא במליצה) הרבה יותר מאשר נתלים ביבי"ע. למה? שאלה טובה.
תם מה הוא אומר כתב:לא התכוונו עליך שאתה מביא תמיד את הרב משאש. דיברו בכללות על פסקיו ואיש אינו חושדך חלילה ברפורמיות
ארזי הלבנון כתב:ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
פרנצויז כתב:ארזי הלבנון כתב:ובכלל, אם יורשה לי, אני חושב שלא הוגן לדון בגדולתו של ת"ח מן המיוחדים והמופלאים שבדור, מתוך הערות מספרים אחרים, אשר רואים בהם כמה וכמה פעמים את הזלזול (כך!) במנהגי מרוקו, הגם שמקורם טהור בגמרא ובפוסקים. אם כך, כיצד ניתן לקבל מהם עדות (אפרופו האמירה המזלזלת על רבי יוסף משאש ש"כשר לעדות היה", נו, לפחות זה) על חכם מחכמי מרוקו?
יש כאן ערבוב תחומין.
אין שום קשר בין הפסיקות המקילות של הרב יוסף משאש לבין פסקי חכמי מרוקו.
והמתנגדים הכי גדולים לפסקיו, היו חכמי מרוקו בעצמם.
והנסיון לומר שמי שאינו מסכים עם פסקיו, הוא בגלל הזלזול בחכמי מרוקו, אינו נכון כלל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 35 אורחים