השתתפתי בהלוייתו של ר' יצחק גולדשטיין, לויה משונה וצנועה, כפי שחי את חייו.
עמדו גדולי תלמידי החכמים שבדור, ר' מיכל זילבר, ר' שמואל אויערבאך, ר' שלמה פישר ועוד, וכולם ממררים בבכי אמיתי ומכנים אותו 'מורי ורבי'. ר' זלמן נחמיה גולדברג יושב בצד ובוכה. ר' שלמה פישר מדבר על היתמות של הדור לאחר הסתלקותו. לפי ההספדים אתה מצפה לראות רבבות רבבות מלווים את מי שלמדם ואת כל הדור כ"כ הרבה תורה (שוטנשטיין, אנציקלופדיה תלמודית, אוצר מפרשי התלמוד), אך מלבד 300 איש בקירוב, חציים משפחה ובני השכונה, אתה לא מוצא את כל אותם רבבות.
כשם שחי את חייו בצניעות מפליאה, כך גם נסתלק.
כל ימיו, מבוקר עד ליל, לא עשה מאום מלבד ללמוד תורה. כשרונותיו העצומים והתמדתו הנפלאה גרמו שהוא ידע את כל התורה [נכון שאין דבר כזה, אבל הוא היה הכי קרוב לזה, יותר מהרבה אחרים שמקובל לומר עליהם כך]. ולא סתם ידע, ידע בבהירות מבהילה, הכל היה מסודר, דבר דבור על אופניו, אני מעולם לא ראיתי מישהו ששולט בכל כך הרבה חומר ובכזו בהירות.
דיבורו בנחת ולימודו בנחת, אף פעם לא תשים לב שהוא יושב לידך ולומד, זמזום קל, זה כל מה ששומעים ממנו. אף פעם לא מרים את הקול, ובכלל לא מתווכח. שומע את חידושי כל טרדני האיזור, מהנהן בחיוך, ולבסוף מוסיף לאומר הוכחה טובה לחידושו, שמשדרגת לו את כל הדרשה. לפעמים גם מקשה, וכשהקשה, זו היתה קושיית ברזל, אך בדרך כלל הוסיף.
לפי הופעתו [משקפי פלמ"ח, חליפה ללא כובע, ובימות הגשמים דובון צבאי ירוק], היה נראה מכונאי רכב, או מקסימום פקיד לפני פנסיה במשרד הפנים. יכולת לבוא אליו תוך כדי שברר עגבניות במכולת 'אפשר לשאול שאלה'? 'אפשר לשאול, אבל לא בטוח שאדע לענות' ענה בהומור דהוי. אתה שואל, והוא מנסה להתחמק בהנהון והמהום, אתה מתעקש, והוא מתחיל: 'תוספות אכן סוברים כך, ובים של שלמה מקשה כפי שהקשית, הוא מוכיח את הקושיה גם מהסמ"ג, אבל הרמב"ם מפרש אחרת, שהרי פוסק את הדין הזה רק במקרה מסויים, ותראה שבאבן האזל על אתר מדבר על זה, הוא אמנם לא מזכיר את הים של שלמה, אבל הוא כותב שהרמב"ם נצל מקושיה על שיטת התוספות'. וכל זה תוך כדי שהוא ממלא את שקית העגבניות, כעת הוא בחצילים.
מעולם לא דיבר בציבור, לא כתב מאמרים בשום מקום, רק למד את שכתבו אחרים. וסיפר בהלויה אחד מראשי המכונים בהם עבד, שמעולם לא התבטא בלשון 'ונראה לי לתרץ' וכד', תמיד רק למד את שכתוב, ביאר את הדברים בצורה כל כך טובה, שלא היו קושיות ולא נצרכו לתירוצים.
זכרונו היה כמעט בלתי אנושי, בור סוד שאינו מאבד טיפה, כל ספר שלמד ידעו על פה, כולל שנת ההדפסה וכתבי היד בהם השתמשו לצורך ההדפסה. אבל פעם ראיתי אותו עומד נבוך על יד כספומט, מה קרה? הוא לא זוכר את הקוד של הכרטיס.
סיפרו עליו בהלויה הרבה סיפורים, אספר אחד שמשקף את דמותו, בנו סיפר שעד גיל מאד מבוגר הוא לא ידע שאבא שלו תלמיד חכם, מעולם זה לא היה נושא בבית. אם התעוררה שאלה הלכתית, היה פותח משנה ברורה ומקריא מתוכו את התשובה.
וכעת בנימה אישית, היה לי אתו קשר מאד שטחי, מדי פעם שאלתי והוא ענה, שלום קצר כשפגשנו ולא יותר. אבל כשהוא שמע פעם שאני מחפש עבודה, ניסה לדאוג לי שאכנס לעבוד בשוטנשטיין.
ת.נ.צ.ב.ה.
