האם מותר להסתכן מבחינה רוחנית לצורך פרנסה?

[קראקובער]

לסכנה גשמית מותר והרי חמירה סכנתא מאיסורא , כך טען לי אחד וזה לא נשמע נכון, מה דעתכם?

[לעומקו של דבר]

נוב"י על הציידים שמקלים בונשמרתם.

[קראקובער]

נוב"י על הציידים שמקלים בונשמרתם.

כמדומני שזה גמרא מפורשת בסוף בבא מציעא שמותר.

[יאיר]

לסכנה גשמית מותר והרי חמירה סכנתא מאיסורא, כך טען לי אחד וזה לא נשמע נכון, מה דעתכם?

גם הפוך "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"

[לעומקו של דבר]

טעיתי בתגובתי מפני שלא הבנתי דבריך וטעות לעולם חוזרת.

[לעומקו של דבר]

שו"ת חת"ס סו"ס נ"ט

[לעומקו של דבר]

שו"ת חת"ס סו"ס נ"ט

וכן בשביתת בהמה שכ' מעלתו, הלא רעיוניו לנוכח יביטו היטב בהיתרים שכ' רמ"א סס"י רמ"ו, ולעומת זה מ"ש והחמיר בתשו' צמח צדק סי' ל"ה דכל הני היינו כשהם כבר בידי גוים ע"ש אבל לא לכתחלה, ואם באנו לומר הפסד מרובה הוה דיעבד וגם הצמח צדק מודה כמבואר למעיין בדבריו היכא שאינו רק מניעת הריווח אלא הפסד גמור ע"ש, מ"מ מידי לא תצא הוראה להיתר, ועל זה אנו מתפללים שתהי' פרנסתינו בהיתר ולא באיסור, ואין הכוונה בלא גניבה וגזילה שזו אינו בידי שמים, אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להתירם משום הפסד פרנסתינו לשיזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו:

[קראקובער]

החת"ס מדבר על היתרים דחוקים ואולי יש להקיש לזה שדומה קצת לסיכון.

[עקביה]

תוספות מסכת עבודה זרה דף טו עמוד א ד"ה אימור
...וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה. אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור, יפסידנה? ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר

מדבריהם נראה שהתירו איסור דרבנן, לא כי בגזירה עצמה היה מונח היתר לזמן שבו יהיה קשה לעמוד בה, אלא פשוט בגלל שקשה מאד לעמוד בה.

אינני יודע אם ניתן ללמוד ולהקיש מדברי תוס' אלה למקרים אחרים, אבל פוק חזי מאי עמא דבר, כאשר א"א להתפרנס ללא ניסיון של שמירת עיניים למשל, לא מצאנו שיש חיוב להימנע מכך (ודאי הנמנע קדוש ייאמר לו, אבל לאו כ"ע בנן של קדושים), אלא יעבוד ויזהר לשמור עצמו ככל יכולתו (ואולי הוא גם בכלל ליכא דרכא אחרינא, שגם זו סיבה להתיר).

[אבןטובה]

יש צורך להדגיש כי המאמר גדול המחטיאו יותר מן ההורגו הוא מאמר אגדה ומחשבה ולא מן הדין... דהא מי שמכשיל את חבירו למשל בחילול שבת אין לו דין רודף ולא ניתן להצילו בנפשו שיהא מותר להורגו משא"כ מי שרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו

[חוקר ודורש]

פשיטא שאין ברכה אם נעשה פרנסה ע"י ירידה רוחנית

[אבןטובה]

פסחים קיג: רב חנינא ורב אושעיא דהוו אוכפי בארעא דישראל והוי יתבי בשוקא דזונות ועבדי להו מסאני לזונות ועיילי להו אינהו מסתכלי בהו ואינהו לא מסתכלי בהו וכו' אע"ג דכתיב ואל תקרב אלח פתח ביתה זו זונה כע"ז יז. ואולי זה תלוי אי איכא דרכא אחרינא כב"ב נז:

[קראקובער]

תוספות מסכת עבודה זרה דף טו עמוד א ד"ה אימור
...וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה. אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור, יפסידנה? ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר

מדבריהם נראה שהתירו איסור דרבנן, לא כי בגזירה עצמה היה מונח היתר לזמן שבו יהיה קשה לעמוד בה, אלא פשוט בגלל שקשה מאד לעמוד בה.

אינני יודע אם ניתן ללמוד ולהקיש מדברי תוס' אלה למקרים אחרים, אבל פוק חזי מאי עמא דבר, כאשר א"א להתפרנס ללא ניסיון של שמירת עיניים למשל, לא מצאנו שיש חיוב להימנע מכך (ודאי הנמנע קדוש ייאמר לו, אבל לאו כ"ע בנן של קדושים), אלא יעבוד ויזהר לשמור עצמו ככל יכולתו (ואולי הוא גם בכלל ליכא דרכא אחרינא, שגם זו סיבה להתיר).

לדבריך מותר לפתוח חנות בשבת בגלל שזה רק מדרבנן!?
(טוב, לפי הרמב"ן זה דאורייתא)

[קראקובער]

פשיטא שאין ברכה אם נעשה פרנסה ע"י ירידה רוחנית

אתה מתכוון להגיד שממילא זה לא יעזור לו וא"כ אין היתר?

לא בטוח שזה התכוונו חז"ל אין בו סימן ברכה.

[חוקר ודורש]

אם אין ברכה רווחה מנין?

[קראקובער]

אם אין ברכה רווחה מנין?

חסר גנבים שיש להם פרנסה ברווח!?

[עקביה]

לדבריך מותר לפתוח חנות בשבת בגלל שזה רק מדרבנן!?
(טוב, לפי הרמב"ן זה דאורייתא)

א. בד"כ אין בפתיחת חנות בשבת הכרח שכזה.
ב. לא כל איסורי דרבנן שווים כדי שיתירו אותם במקום הכרח.

[חוקר ודורש]

תמהני עליך על ממון גזול וגנוב שאתה אומר לכוון לשם?

[פלוריש]

אני מצרף סיכום שכתבתי פעם על הסתכנות לשם פרנסה (והנאה):

מציאות נוספת עליה יש לדון היא בהסתכנות לצורך פרנסה[1], ושלוש שיטות בדבר:
א. בשו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד, י) נשאל האם מותר לאדם לצאת להנאתו לצייד,וכתב שיש בזה בעיה של הסתכנות אך הדבר מותר לצורך פרנסה[2]. והביא סמך מן הגמרא (בבא מציעא קיב ע"א) על הפסוק "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד, טו) - "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?". את טעם ההיתר ביאר הנו"ב ש"כל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה", וכבר התבאר לעיל שאחד האופנים בהם נאמר "שומר פתאים ה'" הוא כשאין לו אפשרות אחרת.
ב. באגרות משה (חו"מ א, קד) נשאל האם מותר להתפרנס מספורט (בו הספורטאים נפצעים לפעמים), והביא מקור להיתר מהגמרא הנ"ל: "אלמא דמותר להתפרנס אף כשאיכא חשש סכנה לאופן רחוק". בסוף תשובתו הוא כותב "אחר זמן הראו לי שבנוב"ת יו"ד סי' י' ג"כ פסק כן לענין להתפרנס מצידת חיות עיין שם והנאני", אולם המעיין יראה שאף שלמעשה ענו שני הפוסקים אותו פסק, דרכיהם שונות: הנו"ב הבין שהגמרא מדברת על סכנה של ממש אלא שהיא מותרת לצורך פרנסה, ואילו האג"מ הבין שמדובר בסכנה רחוקה בלבד[3].
ג. שיטה שלישית מצינו בדברי החזון אי"ש (חו"מ ליקוטים יח, ב), הכותב שמותר לעלות על גג בלי מעקה: "שאין היזיקו מצוי כל כך שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר, וגם הוא מנהגו של עולם, וכמו שמותר לעלות באילן...". החזו"א לא למד מהגמרא היתר מיוחד לפרנסה, אלא למנהגו של עולם - כאשר זהו מנהגו של עולם הסכנה מותרת גם לא לצורך פרנסה, וכאשר הסכנה אינה מנהגו של עולם היא אסורה אף לצורך פרנסתו.

נסכם: נו"ב - הותר לצורך פרנסה אף ספק פיקו"נ; אג"מ - הותר לצורך פרנסה רק בסכנה רחוקה; חזו"א - בסכנה רחוקה שהיא מנהגו של עולם הותר אף בחינם.
נראה שהשביל הרגיל בו הילכו הפוסקים הוא כדברי החזו"א בסכנה רחוקה, ובסכנה יותר ממשית כדברי הנו"ב. אולם לעניות דעתי יש גבול לרמת הסכנה שמותרת לשם פרנסה, ומדד טוב יהיה האם יש חברה שמוכנה לתת פוליסת ביטוח על עבודה שכזו.
כמו כן, רמת ההסתכנות היא דרך העולם הטבעית, ולכן תנאי ההיתר להסתכנות משתנים מדור לדור: למשל, כיום הסטנדרטים בעבודה בגובה כוללים חיבור לריתמות בטיחות, חבישת קסדה ועוד - ובימינו חובה להקפיד עליהם למרות שבעבר הדבר לא היה נהוג (וממילא היה מותר).

חשוב לציין שלימוד חז"ל מהפסוק "ואליו הוא נושא את נפשו" הוא לא דרשה על היתר מיוחד להסתכנות בפרנסה, אלא תיאור מציאות ודרך העולם, שהעובד מסתכן לפרנסתו. וכדברי הרב אשר וייס במכתב (בקונטרס לפרשת כי תצא תשע"ב, עמוד כ): "מדבריו [של הנמען] משמע כאילו יש הלכה מסויימת שמותר להסתכן עבור פרנסה, ובאמת אין כל מקום לחלק בין פרנסה לצרכים אחרים. אלא מותר ליכנס עבור כל צורך ראוי לפי מנהג בני האדם".

[1] הרמ"א (או"ח רמח, ד) הביא שיש שהגדירו צרכי פרנסה כדבר שיש בו צד מצווה. מלבד שזו דרך העולם, יש כאן צד נוסף להקל.
[2] אמנם, לאחר תשובתו להיתר הוא מסייג שהדבר לא ראוי: "יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה".
[3] היבט נוסף בתשובת האג"מ יידון בפרק 'הכנסת אחרים למצב סכנה'.

[שאלת תם]

באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

[שומע ומשמיע]

באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

דרך הטבע ודרכו של עולם, שיש סכנות בחיים.

[עזריאל ברגר]

באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

דרך הטבע ודרכו של עולם, שיש סכנות בחיים.

גם סכנות גשמיות וגם רוחניות.

[קראקובער]

באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

בשלא ברי הזיקא יש שומר פתאים ה' בכל דבר גם בלי צורך פרנסה.

[עושה חדשות]

נסכם: נו"ב - הותר לצורך פרנסה אף ספק פיקו"נ; אג"מ - הותר לצורך פרנסה רק בסכנה רחוקה; חזו"א - בסכנה רחוקה שהיא מנהגו של עולם הותר אף בחינם.

וילה"ס האם ההיתר הזה מתיר גם לסכן אחרים, או רק את עצמו.

[פלוריש]

נסכם: נו"ב - הותר לצורך פרנסה אף ספק פיקו"נ; אג"מ - הותר לצורך פרנסה רק בסכנה רחוקה; חזו"א - בסכנה רחוקה שהיא מנהגו של עולם הותר אף בחינם.

וילה"ס האם ההיתר הזה מתיר גם לסכן אחרים, או רק את עצמו.

אצרף את מה שכתבתי בזמנו בנושא הזה:

הכנסת אחרים למצב סכנה
עסקנו בשאלת 'סיכון עצמי', אולם מה הדין בשאלת סיכון אחרים?
בפוסקים דנו בכך מכמה צדדים:
1. בשו"ת מעיל צדקה (סי' כו, הובא בפתחי תשובה אבה"ע עה, ס"ק ו) נשאל על מקרה בו עלו לארץ, דרך הים ומקומות מסוכנים, אנשים עם ילדיהם הקטנים. בתשובתו כותב שרשאי אדם לסכן את בניו הקטנים, בתנאי שהסכנה בה נתונים הקטנים לא תהיה גדולה מן הסכנה של הגדולים. ומוסיף שאין להקשות שאולי לא רוצים הילדים לעלות לארץ ו'אין חבין לאדם שלא בפניו'. משום שרשאי אדם לעשות בממון חברו ללא רשותו מה שרשאי לעשות בשל עצמו, אם הדבר זכות לבעל הממון, כי 'זכין לאדם שלא בפניו' - לכן מותר לאב לעשות לזכות בניו ללא רשותם כשם שמותר לו לעשות זאת (להסתכן כדי לעלות לארץ) לעצמו. המעיל צדקה מביא ראיה מעזרא הסופר (ח, כא), שקרא למתלווים אליו מבבל לירושלים להתפלל שלא יאונה להם כל רע: "להתענות לפני אלוהינו ולבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו. כי בֹּשְׁתִי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך" - עזרא סיכן את חיי הטף לכאורה רק משום שהתבייש לבקש אבטחה! "ומי מחל בעדם לתת נפשם בסכנה דרך רב כזה... אלא שכל מה שמותר לו לעשות בשלו, גם בבניו הקטנים מותר".
2. בשו"ת אגרות משה (חו"מ א, קד. בתשובה שהובאה לעיל בפרק 'הסתכנות לצורך פרנסה') כתב שבמקרים בהם מותר לאדם לסכן עצמו, מותר גם לסכן אחרים - שהרי האיסור להרוג את עצמו והאיסור להרוג אחרים, שניהם מקורם מ"לא תרצח", ובמקרה שהותר להסתכן הותר גם לסכן. בכך גם הסביר את ההיתר לבעל הבית לשכור פועלים שיטפסו על מקומות גבוהים. אך הוא מסיים:

אבל ודאי מסתבר שהוא דוקא כשהאחר גם כן נכנס לזה ברצונו, דודאי אין לו רשות להכניס אף בספק הרחוק כזה את אלו שלא ידעו או לא רצו להכנס אף בספק רחוק כזה.

המעיל צדקה אינו דורש את הסכמת המסתכנים, כל עוד מדובר בזכות ובהסתכנות השקולה לזו של המסכן, ולפי האג"מ מותר רק ברצונו של השני. ועוד, לפי האג"מ מותר לסכן רק כאשר מותר גם לשני להסתכן, למשל כאשר גם השני מתפרנס מכך, אך לא במקרים אחרים (כגון צייד שיורה ביער לצורך פרנסתו ויש חשש שיפגע באנשים במטיילים שם).
3. הרמב"ן בתורת האדם (עמוד מא במהדורת מוסד הרב קוק. הובא בטור יו"ד שלו) הביא את הברייתא (ב"ק פה ע"א): "תנא דבי רבי ישמעאל: ורפוא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". והסביר:

שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג - לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות... הרופא כדיין מצווה לדון... אין לדיין אלא מה שעיניו רואות... והוא שיזהר כמו שראוי בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה... ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה (ובדומה לכך בפירוש הרמב"ן לתורה (ויקרא כו, יא): "אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקיא במלאכה").

כיוון שנתנה לרופא רשות לרפאות, ואף מצווה יש בדבר, אין לרופא להימנע מלטפל חולים בגלל טעויות שעלולות להיגרם או בשל הסיכון הנלווה לטיפול.

אמנם במלחמה יסוד העניין שונה, משום שלמלכות יש כוח לכוף אנשים להתגייס ולצאת לקרב (במלחמת מצווה ברצון המלך, ובמלחמת רשות ברשות בית דין):

מלחמת מצוה אין צריך ליטול רשות בי"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת, אבל במלחמת הרשות אינו מוציא העם אלא על פי בי"ד (רמב"ם מלכים ומלחמות ה, ב).

אם כך, פשוט שמותר למפקד לשלוח את חייליו למשימת הצלה, חרף הסכנה המתלווית לכוחותינו.
למרות זאת, כדאי להימנע ככל האפשר מכפיית הסתכנות, ובמידת האפשר, לשים את הדגש על התנדבות. כפיה לכך עלולה לגרום התדרדרות לזילזול בחיי אדם ולפגוע בערבות, לעומת התנדבות, בה לא הכלל מקריב את היחיד למענו אלא היחיד מוסר את נפשו למען הכלל. בנוסף, התנדבות עשויה להראות ללוחמים האחרים את חשיבות המשימה והמוכנות למלאות אותה, בניגוד לפקודה, שעלולה לשדר כאילו הכלל מתנער מגורלם. כך בצה"ל, שבו יש גיוס חובה ומערכת פיקודית קשוחה, קיימות 'יחידות התנדבותיות', 'תוספות סיכון' ועוד.

[כולל יונגערמאן]

מה זה 'הסתכנות מבחינה רוחנית'? שאלה כללית למדי בלי לקבוע פרמטרים שנוכל לדון בהם.

[החושב]

מה זה 'הסתכנות מבחינה רוחנית'? שאלה כללית למדי בלי לקבוע פרמטרים שנוכל לדון בהם.

נראה לי שכולם מבינים במה מדובר...
בימינו כל יציאה לעבודה רגילה (לא סופר סת"ם ולא מלמד בחיידר) היא סכנה רוחנית ברורה.
אז שואלים, מי התיר דבר זה.

בעיני זו לא שאלה בכלל. אבל אני יכול להבין את מי שכן שואל.

[כולל יונגערמאן]

ועדיין, לא זכיתי להבין

איזה 'סכנה' רוחנית יש בעבודה? אני מודע רק ל'סכנה' אחת יחידה, וזה לא רק סכנה אלא וודאי ובפועל - באותו זמן שעובד הרי לא ילמד תורה ולא יעסוק במצוות, זה לא סיכון אלא מאה אחוז שזה יקרה (חוץ אם אפשר לו להאזין לשיעורים וכדו').