סגי נהור כתב:הדבר פשוט שהפסק"ת אינו רואה עצמו רק כאנציקלופדיה, אלא כספר של הלכה למעשה, ואף אם אינו מחבר תשובות משל עצמו, אבל הוא משתדל להוביל את הקורא גם לידע עת המעשה אשר יעשה בפועל מתוך שלל השיטות שבספר. לא בבחינה של פוסק הדור, אלא בבחינה של מו"צ שמשיב לשואליו דבר. וזו כמובן מעלה עבור המעיין שמבקש לדעת מה לעשות ולא רק את סיכום הדעות והשיטות. אמנם זה מועיל כמובן רק למי שבאופן כללי מקובלת עליו מסורת הפסיקה של בעל הפסק"ת, שהיא אכן "חסידית" יותר (מה יש? אסור? לחסידים לא מגיע? לא מתאים לך - יש עוד ספרים על המדף).
אינני רואה שום עוולה במה שכתב על לחמניות מזונות. יש לו על מה להסתמך, וזכותו לנטות לקולא ולהורות לשואליו להיתר לפי המנהג הרווח והפסיקה הרווחת בסביבתו, ואינו צריך להתחשב בחומרות או בנערווים ששמים עליהם דגש במקומות אחרים או לפי מסורות אחרות של פסיקה.
הייתי מסכם זאת כך: עיון בפסק"ת הוא כאילו הלכת לשאול את הרב החסידי שבשכונת מגוריך מה לעשות. ופשוט.
פסקי תשובות סימן תרמט אות א':
בבית יוסף ריש סימן תרמ"ה כותב בשם הרמב"ן שהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולים, ולדבריו הוא הדין לולב, ובפתחי תשובה תמה על זה שלא שמענו כבוש פסול רק באתרוג שהוא דבר מאכל אבל לא בשאר מינים, ואכן יש שהגיהו בדברי הב"י "הדס וערבה שכבשן כשרים", אך מאידך מצינו לכמה מן האחרונים שחששו והיו מקפידים שלא יהיו ההדס והערבה והלולב כבושים עשרים וארבע שעות במים.
פסקי תשובות סימן תרנא אות ו:
סעי' ב', מ"ב סקט"ו: ואפילו בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם שני כגון בשעת אמירת הושענות צריך ליטלו בימין. והאתרוג בשמאל - כן מפורש במג"א (סק"ו) ושו"ע הרב (סעי' י"ג), וצריך עיון מדוע אין העולם נזהרים בכך, וכנראה נשתרש הדבר משום שצריך להחזיק הסידור כדי לקרוא ההושענות שאין הכל בקיאין בו בע"פ,
פסקי תשובות סימן תרנח אות א:
כתב בבכורי יעקב (סק"א) עפ"י דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שירושלים בכלל המקדש (וכן כתב בערוך ערך 'גבל'), ועפ"י מה שפסק הרמב"ם בחיבורו שקדושת המקדש וירושלים לא בטילה ורוב הפוסקים הסכימו בזה עם הרמב"ם, יש לפסוק שאותם מקומות שבירושלים העתיקה שבודאות נתקדשו בקדושת ירושלים, כסביבות מקום המקדש והכותל המערבי ובמקום קברי בית דוד שבהר ציון וקבר חולדה הנביאה שבמרומי הר הזיתים חיוב נטילת לולב שם הוא מן התורה כל שבעה, ונפק"מ לענין פסולי 'שאול' ו'חסר' שפסולים שם כל שבעה, וכן לענין כוונת הנטילה שיש לו לכוין לקיים מצות נטילת לולב בספק אי מדאורייתא אי מדרבנן שלא יעבור על בל תגרע ובל תוסיף (כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' ממרים) עכתו"ד הבכור"י, ומסיים "ולא ראיתי לאחד מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהזכיר דבר מזה אשר הוא ברור לפענ"ד".
ואכן חידושו מופלא, והפוסקים שלאחריו שקלו וטרו הרבה בראיות ונימוקים מש"ס וראשונים, מהם להצדיק דבריו ומהם להפריך דבריו שאין מקום לחומרא זו, וגם בקרב גדולי ירושלים נחלקו הדיעות בזה, חלקם לא הקפידו על כך, וחלקם היו מהדרים ומקפידים ללכת בכל יום לכותל המערבי לקיים שם מצות לולב.
פסקי תשובות שם:
אמנם זה ברור שאם כבר קיים מצות לולב בעירו ובמקומו ואח"כ עלה לרגל לירושלים לכל הדיעות אין חייב שוב ליטול לולב כדי לצאת חיוב מן התורה.
ובהערה 4 שם: מקראי קודש שם שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' ב'. ולדברי הגרי"פ פערעלא הנ"ל איכא חיוב למי שבא לירושת"ו לכותל המערבי לנענע שוב, אך כבר תמה על דבריו במקראי קודש שם ומפלפל בזה, ומיהו בשו"ת וישב הים להגר"י הלל סי' י' העלה דנכון מאד לנענע שוב הלולב ומיניו בלי ברכה למי שבא לכותל כדי לקיים מצוה מה"ת אף על פי שכבר נטל הלולב במקומו עיין שם.
פסקי תשובות תרס"ד אות ג':
אך כבר נהגו להכין ערבות לכל אחד ואחת, וגם (10) לקטנים וקטנות ותינוקות בני יומן מכינים עבורם ערבות והאב או האם חובטין את הערבות בעבורם.
ובהערה 10 שם - ומקורו קדוש במנהגי וורמישא וז"ל "ועושה הושענא מערבה לכל בני ביתו לגדול וקטן לזכר ולנקיבה לכל אחד ואחד בפני עצמו", וכו', עכ"ל.
שלמה בן חיים כתב:ב. מגמתיות של פסק נגד מרן המשנה ברורה, ואף שסומך עצמו על שו"ע הגר"ז ועוד. כל ספר שיש לו מגמתיות הוא ספר פסול, לא יתכן שספר יכתב לכלל ישראל ויש בו מגמתיות של פסק, המגמתיות הזו קיימת גם בדברים שממש אין להם שחר ואף שנפוצו בכמה קהילות באותם קהלות גופא התלמידי חכמים שבהם מנסים לבער מנהגים אלו ולא לחזקם.
סגי נהור כתב:שלמה בן חיים כתב:ב. מגמתיות של פסק נגד מרן המשנה ברורה, ואף שסומך עצמו על שו"ע הגר"ז ועוד. כל ספר שיש לו מגמתיות הוא ספר פסול, לא יתכן שספר יכתב לכלל ישראל ויש בו מגמתיות של פסק, המגמתיות הזו קיימת גם בדברים שממש אין להם שחר ואף שנפוצו בכמה קהילות באותם קהלות גופא התלמידי חכמים שבהם מנסים לבער מנהגים אלו ולא לחזקם.
על זה כתבו לעיל שמה שבעיניך הוא חסרון בעיני אחרים (ולדוגמא בעיניי) הוא מעלה. ולא מפני שיש בו מגמתיות של פסק נגד המ"ב ח"ו (כדבריך חסרי הבסיס), אלא מפני שלא קיבל את המ"ב כפוסק יחיד ומביא גם שיטות נוספות שנהגו ונוהגות בקהילות ישראל.
מה שכתבת על "כל ספר שיש לו מגמתיות" הוא הבל. מה פירוש מגמתיות? במקרה זה המגמתיות היא מסורת הפסיקה, כגון על מי מסתמכים ואיזה משקל נותנים למנהגים וכדומה. וכמו שכתבתי לעיל, לא מתאים לך - יש ספרים נוספים על המדף. אבל אחרים רוצים דווקא בספר כזה, ואנא די לנסות לגזול את כבשת הרש.
בני ברקי כתב:מענין לענין באותו ענין, דוגמא לאנשים שלקחו את המ"ב כמילה האחרונה תוך כדי שינוי מסורת אבות.
כידוע המ"ב פוסק בהלכות תשעה באב שאין לקרוא קר"ש עם תפילין בתפילת מנחה כי זה כקורא בתורה ותלמוד תורה אסור בתשעה באב.
כידוע חסידים כן נהגו לקרות קר"ש עם תפילין במנחה בת"ב. אברך שהתחנך בישיבות ליטאיות אולם הגיע מבית חסידי(נוסח ספרד ואי אכילת שרויה וכו...)למד את המ"ב הנ"ל והבין שאביו וסבו ולמעלה בקודש עוברים על איסור ת"ת בת"ב וכו.. והלך לשאול את הגרי"ש איך לנהוג (מ"ב מול מסורת אבות) הגרי"ש ענה לו שהוא עצמו נוהג לקרות קר"ש בתפילת מנחה כי כך נהגו אבותיו וזה מנהג הגון נכון וכשר!!!. ובדיוק בשביל כאלו מקרים נכתב הספר פסקי תשובות
רבותי!! מאות שנים לפני המ"ב קהילות נהגו ופסקו כפוסקים מסוימים שנכון שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם הם כן רוצים להמשיך לפסוק כמו שפסקו אבות אבותיהם
ואני לא מדבר רק על מנהגים (כמו מנהג ישראל תורה) אלא על דברים הלכתיים נטו שנהגו כמו חלק מהפוסקים והמ"ב פסק כחולקים
שלמה בן חיים כתב:בני ברקי כתב:מענין לענין באותו ענין, דוגמא לאנשים שלקחו את המ"ב כמילה האחרונה תוך כדי שינוי מסורת אבות.
כידוע המ"ב פוסק בהלכות תשעה באב שאין לקרוא קר"ש עם תפילין בתפילת מנחה כי זה כקורא בתורה ותלמוד תורה אסור בתשעה באב.
כידוע חסידים כן נהגו לקרות קר"ש עם תפילין במנחה בת"ב. אברך שהתחנך בישיבות ליטאיות אולם הגיע מבית חסידי(נוסח ספרד ואי אכילת שרויה וכו...)למד את המ"ב הנ"ל והבין שאביו וסבו ולמעלה בקודש עוברים על איסור ת"ת בת"ב וכו.. והלך לשאול את הגרי"ש איך לנהוג (מ"ב מול מסורת אבות) הגרי"ש ענה לו שהוא עצמו נוהג לקרות קר"ש בתפילת מנחה כי כך נהגו אבותיו וזה מנהג הגון נכון וכשר!!!. ובדיוק בשביל כאלו מקרים נכתב הספר פסקי תשובות
רבותי!! מאות שנים לפני המ"ב קהילות נהגו ופסקו כפוסקים מסוימים שנכון שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם הם כן רוצים להמשיך לפסוק כמו שפסקו אבות אבותיהם
ואני לא מדבר רק על מנהגים (כמו מנהג ישראל תורה) אלא על דברים הלכתיים נטו שנהגו כמו חלק מהפוסקים והמ"ב פסק כחולקים
אמת!!! אף אחד לא חלק על זה שיש מקומות שהמנהג לא כהמשנה ברורה, אמנם כנראה המגינים לא בדקוא את הספר הנ"ל הספר אינו נכתב במגמה ליישב ולבאר את מנהג העולם. הספר פשוט מרמה, ואני אומר מרמה כי זה רמאות של ממש, הוא יכול לכתוב אמנם כתב כן המשנה ברורה וכן כתב וכן כתב אבל כבר נהגו לא כן וכן כתב וכן כתב. במקום זה הוא מציג כאילו רוב הפוסקים פסקו דלא כמהשנה ברורה והוא במגמתיות לא מביא את שיטות הסוברים כהמשנה ברורה, גם במקומות שהם פוסקים גדולים אשר מימיהם אנו שותים.
בקצרה, הספר מכסה תחת היותו מראה מקומות כמה דברים שהוא אינו מגלה שזה מגמתו.
ושוב לא זו הבעיה היחידה של הספר הבעיה הראשונה העולה על כולם היא מה שלא תמיד מבין את שורשי הדברים.
אגב גם בנושא זה, כשאדם לא מבין את השורשים של הדברים כל יסודות הנהגתו הוא מה שסבו עשה אחרת גם אם סבו אינו תלמיד חכם, וכשאדם מבין את הסוגיא היטב ורואה שכל מה שנהגו הוא נגד דברי כל הפוסקים הוא לא כל כך נבהל לעשות אחרת ממה שנהג סבו. ועל כל פנים הוא מברר מה סבו בדיוק נהג ואז פתאום הוא מגלה שמנהג סבו לא צריך להיות נהוג אצלו.
לדוגמא אביא דבר שאולי ירגיז כאן אבל אביא אותו, רבין מן החסידים עושים קידוש על יי"ש פחות מרביעית [של ר' חיים נאה לא רק פחות משיעור חזו"א] יש כמה ספרים שמצדיקים אותו ולא בדקתי אבל ודאי שהפסקי תשובות מצדיק את המנהג הזה. האם ראוי לעשות כן גם כשיש יין על השולחן? סבא נהג כך גם כשהיה לו יין על השולחן? ונא לא ללמוד מדוגמא זו כי זה מה שעולה לי בראש יש עוד דוגמאות רבות כאלו.
בני ברקי כתב:שלמה בן חיים כתב:לדוגמא אביא דבר שאולי ירגיז כאן אבל אביא אותו, רבין מן החסידים עושים קידוש על יי"ש פחות מרביעית [של ר' חיים נאה לא רק פחות משיעור חזו"א] יש כמה ספרים שמצדיקים אותו ולא בדקתי אבל ודאי שהפסקי תשובות מצדיק את המנהג הזה. האם ראוי לעשות כן גם כשיש יין על השולחן? סבא נהג כך גם כשהיה לו יין על השולחן? ונא לא ללמוד מדוגמא זו כי זה מה שעולה לי בראש יש עוד דוגמאות רבות כאלו.
ספרים שמצדיקים אותו?? זה הט"ז!!!
ולדברי המשנ"ב (סימן ער"ב סקכ"ט): גם במקדש על יי"ש יש לו ליזהר לקחת כוס מחזיק רביעית, ולשתות ממנו מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית. ומיהו גם בזה מצינו מסורות של גדולים וצדיקים שהיו מקדשין על כוסית קטנה של יי"ש וטועמים פורתא, בהסתמך על שיטת הט"ז (סימן ר"י סק"א) שעקב חריפותו בפורתא נמי מייתבא דעתיה ומברכין עליו 'בורא נפשות', ולכן הוא הדין שיוצאים בטעימא פורתא י"ח קידוש. אמנם גם בזה למי שאין מסורת ברורה בידו אין לו להקל כן, כי דברי הט"ז הם נגד המג"א (סימן ק"צ סק"ד) והכרעת המשנ"ב (כנ"ל) ושאר אחרונים, ורק בשעת הדחק או כשיש עוד צירופים יוכל להקל.
אריך כתב:לרגל לימוד סי' קס"ח לאחרונה ב'דרשו', באתי לעורר בדבר הלכה, אודות בעיות ותמיהות בספר היקר פסקי תשובות בסימן זה, ואהיה כאן לפה לכמה ת"ח שכואבים מאד סביב ענין זה המהווה מכשול לרבים לדעתם.
אדגיש: לולי העובדה שספר זה התקבל אצל ההמון כספר פסק הלכה למעשה, החרשתי, אבל מכיון שמדובר בדבר שלפי דעתי ודעת עוד אחרים יש כאן מכשול בהצגת ההלכה, אין לאגור הדברים, ואשתמש בבמה זו. הלקח העולה מעיון בסוגיא זו כיצד היא מוצגת בספר הנ"ל, הוא שהספר המצויין הזה יביא את תועלתו כאשר יפתחו את המקורות שלו בפנים.
בפסקי תשובות קסח אות י מעמיד שתי הבנות בדעת הרמ"א שכתב שנילוש לענין פת הבאה בכיסנין היינו הרבה תבלין או דבש וכו'. הראשונה היא בשם דעת תורה שהעיקר תליא במה שיש רוב מי פירות שאז תלינן שמן הסתם נרגש טעם המי פירות. השניה היא שצריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל (כל' המ"ב סקל"ג). בהערות הוא מייחס את השיטה השניה לט"ז וסתימת הרבה אחרונים, ערוה"ש, ומשנ"ב (ואכן המ"ב כ' להדיא שצריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד).
וכותב הפסק"ת (בד"ה ולענין מעשה):
לבני אשכנז נשתרש המנהג כהדעה הראשונה (ר"ל ה'דעת תורה') ולשער ברוב, וכל שנתברר שיש רוב בסוכר ובתבלינים והמרגרינה ומי הפירות וכו' נגד המים נוהגים לברך מזונות, וזאת כיום שלהמונים קשה להתייחס לדברים כפי הדעה השניה, כי הרבה פעמים קשה לשער אם טעם המי פירות והתבלינים הם בגדר 'נרגש טעם' או 'נרגש טעם הרבה מאד', ולכן סמכו סמיכה של ממש על הדעה הראשונה שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים.
מה המקור של הפסק"ת לדברים נלהבים אלה?
הערה 77: "כמ"ש השואל במנח"י ח"ט סי' יז, ולא העיר בתשובתו כלום על כך, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' לב".
ובכן הבה ונפתח את המנח"י בתשובתו לר' יוסף זלצר רב דקהילת עדת ישורון יוהנסבורג:
אחדשה"ט כמשפט, הנני בזה בתשובתי - אף שאני מוטרד מאוד כידוע לכב"ת, - ע"ד שאלתו, וז"ל: הנה באתרא הדין נהגו הנחתומים לאפות לחם מזונות בצורה זו, מכניסים כמות מים וכנגדם מי פירות בשוה, וע"י צירוף ביצים סוכר ושמן נעשים המים המעוט, והנה אף שאין טעם תערובת המי פירות ניכר בעיסה, וטעם הלחם כמעט שוה ללחם רגיל, סמכו לברך עליו במ"מ, על סמך מש"כ המהרש"ק בס' החיים (סי' קס"ח סעי' ז') והמהרש"ם בדע"ת (שם), דבכה"ג ברכתו במ"מ. - לאחרונה נתברר שהמי פירות שהשתמשו בו עד השתא, עובר תהליך שבו עושים ריכוז וכו' (וכאן עובר לענין של תרכיזים).
מה אומר כאן השואל? הוא מספר למנח"י שביוהנסבורג סמכו לברך במ"מ על לחמניות שיש שם רוב על סמך הדעת תורה הנ"ל. הוא בכלל לא שואל על עצם ההנהגה הזו של אנשי יוהנסבורג יצ"ו, רק שואל על תרכיז שהוסיפו לו מים האם דינו כמי פירות ועל זה סובבת תשובת המנח"י.
השאלות: איפה הרב פסק"ת ראה כאן ש"נשתרש מנהג", "סמיכה של ממש"? ומה הראיה מכך שהמנח"י לא העיר לו על כך, בעוד שלא נשאל על כך כלל. ברור שיש מקום לסמוך על המהרש"ם, אבל לדייק מכך שהמנח"י מסכים לכל המלל המפוצץ אודות המנהג שהשתרש וסמיכה של ממש, זה כבר עורבא פרח.
ובכלל, איפה המקור לסברא המחודשת והמוזרה כ"כ שכיון שלהמונים קשה להתייחס ולשער לכן סומכים על שיטת מהרש"ם נגד הרבה פוסקים, ונגד משנ"ב וערוה"ש? נראה שזו סברא פרטית של הרב פסק"ת ללא שום מקור.
נעבור למקור השני שמצויין שם בהערה 77. "וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' לב".
מה כתוב שם?
אין שם מילה וחצי מילה אודות איזשהו "מנהג שנשתרש", ובודאי שלא כתוב הטעם המוזר הנ"ל. מה הוא כן כתב: "ובענין מזונות לחם שבזמנינו, אם נעשין בתערובת רוב מי פירות, דהיינו שיהיו משונין בטעם ובמראה כמש"כ בדע"ת לאפוקי מי אורז וכיו"ב, ורק מיעוט מים באופן שמן הסתם ניכר היטב הטעם בעיסה אין בידינו למחות בחוזק יד".
בקיצור: על המילים "נשתרש המנהג כהדעה הראשונה" כותב הפסק"ת בהערה שני מקורות: א' השואל במנח"י ושתיקת המנח"י. ב' וכ"כ בשבט הלוי. וזה פשוט לא נכון. השואל במנח"י מדבר על יוהנסבורג, שעם כל הכבוד לעיר ואם זו, אין זה מורה על מנהג כללי. והשבט הלוי כלל לא מעמיד שיש כזה מנהג ורק כותב שאין בידינו למחות בחוזק יד.
וחשבתי אולי מנהג זה הוחלט ע"י הרב פסק"ת בעצמו מתוך צפייה בציבור, אמנם זה לגיטימי בספר חידושיו, אך אין זה נכון להביאו בספר שהגדרתו (בשער) "ליקוט מספרי שו"ת והלכה", בפרט שציון המקורות ממש מטעה כאילו כך נכתב בפוסקים וזה ליתא וכנ"ל.
נמשיך הלאה: מיד אח"כ ממשיך הפסק"ת:
"ועפי"ז נהגו להקל במה שמצוי בימינו לחמניות מזונות וכו'".
ובהערה על "נהגו להקל" כתב: "ובשו"ת שבה"ל שם שהנוהגים כן אין בידינו למחות בעדם". עכ"ל ההערה.
וצ"ע על הפסק"ת איך קיצץ את סיום דברי השבה"ל שמשנים את התמונה, שלשונו הוא: "אין בידינו למחות בחוזק יד". וגם בלי שינוי זה, איך אפשר לכתוב למעלה שנהגו להקל, שכל הקוראים יבינו שכך עושים ונכון לעשות, ולצייר את הצד השני: ש"יראי שמים ואנשי מעשה מחמירים על עצמם", תראו איזה לשונות 'מחמירים', ו'על עצמם', ובה בשעה להעתיק למטה את השבט הלוי שברוב עדינותו כתב לשון חריפה של אין בידינו למחות בחוזק יד.
אריך כתב:סגי נהור כתב:על זה כתבו לעיל שמה שבעיניך הוא חסרון בעיני אחרים (ולדוגמא בעיניי) הוא מעלה. ולא מפני שיש בו מגמתיות של פסק נגד המ"ב ח"ו (כדבריך חסרי הבסיס), אלא מפני שלא קיבל את המ"ב כפוסק יחיד ומביא גם שיטות נוספות שנהגו ונוהגות בקהילות ישראל.
מה שכתבת על "כל ספר שיש לו מגמתיות" הוא הבל. מה פירוש מגמתיות? במקרה זה המגמתיות היא מסורת הפסיקה, כגון על מי מסתמכים ואיזה משקל נותנים למנהגים וכדומה. וכמו שכתבתי לעיל, לא מתאים לך - יש ספרים נוספים על המדף. אבל אחרים רוצים דווקא בספר כזה, ואנא די לנסות לגזול את כבשת הרש.
אין לאף אחד בעיה עם הספר 'מנהג ישראל תורה' ודומיו שכולם מבינים שהם באים לבסס ולהעמיד מנהגים, ומי שמעוניין יילך אחריו ומי שלא לא. אבל ספר פסק"ת אינו מצהיר על כך, וגם עוסק לרוב בסוגיות והלכות שאין בהם שאלה של התנגשות משנ"ב ומנהגים, וכפי כותרתו "ליקוט מספרי שו"ת והלכה", ונוצר מכך טשטוש מוחלט אצל המון העם שאינם יודעים שבמקומות שעולה הנושא הזה של משקל המנהגים הספר נוקט בקו מאד מסויים. אולי אין זו אשמה של המחבר, אבל ראוי להכריז זאת ברבים. (וכל זאת מבלי לדון על השיבושים, שעל זה עיקר הטענה).
גם ראוי לדון על העמדת הדברים שיש מנהגי קהילות מול משנ"ב. על אלו מנהגים מדובר. האם גם ה"מנהג" של לחמניות מזונות ראוי להחזיק בו בכל עוז מכח הכלל שכך נהגו אבותינו?? הרי זה דבר חדש. יש כאן צורך בז' נקיים על כל נושא ונושא לראות ולהבחין מה המשקל, ואולי מנהג כזה אותיות גהנם הוא? ואיך אפשר להוציא ספר ענקי כזה מלא הכרעות ונתינת משקל בנושאים עדינים בלי מתון מתון מתון. ובלי שימוש גדולי חכמים על כל נידון ונידון.
אפרקסתא דעניא כתב:לפי מנהג רוב אנשי כל דור ודור.
סגי נהור כתב:אבל בתור מי שמברך מזונות לכתחילה על לחמניות מזונות, ע"פ מנהג אבותי ואבות אבותי ללכת אחר פסק שו"ע הרב שכל שנילוש ברוב מי פירות ברכתו מזונות (ובעל נפש יחמיר, ולא רק בזה אלא בכל עוגות ועוגיות שאין בהם מילוי), סבורני שמותר שיהיה על מדף הספרים גם ספר אחד שמעמיד מנהג זה כעיקר הדין!
ושוב, כל זאת ללא קשר לשאר הטענות שעלו כאן על הספר.
אריך כתב:סגי נהור כתב:אבל בתור מי שמברך מזונות לכתחילה על לחמניות מזונות, ע"פ מנהג אבותי ואבות אבותי ללכת אחר פסק שו"ע הרב שכל שנילוש ברוב מי פירות ברכתו מזונות (ובעל נפש יחמיר, ולא רק בזה אלא בכל עוגות ועוגיות שאין בהם מילוי), סבורני שמותר שיהיה על מדף הספרים גם ספר אחד שמעמיד מנהג זה כעיקר הדין!
ושוב, כל זאת ללא קשר לשאר הטענות שעלו כאן על הספר.
זה שמנהגו הפרטי של מחבר ספר הוא באופן מסויים, אינו מצדיק ציור תמונה מעוותת. נזכיר שוב: ספר פסק"ת בא ללקט את דברי הפוסקים (כך בשער), ולא להכריע. אנשים קוראים את הספר כדי לקבל תמונה על כל הצדדים, כי כך זה כביכול מוצג.
אגב, בנושא של לחמניות מזונות, דוקא מגדולי הרבנים החסידיים יצא בכל תוקף להחמיר. הלא הוא הגרמ"ש קליין בקונט' שלו. ובמכתב עליו חתמו הרב ווזנר ור' ניסים (מודפס בחוט שני). בפסק"ת לא מביא אותו, כנראה שלא התפרסם אז עדיין. אולם הכרוז של גדולי הפוסקים באמריקה כבר הודפס מזמן בוזאת הברכה, ולא צויין כלל בפסק"ת. למה אין זכות של הקורא התמים לדעת שזה לא פשוט?
אריך כתב:למה כבודו לא שם לב את מה שאני כותב שוב ושוב?
אני מזדעק על העיוות בהצגת הדברים והשכתוב לפי הצורך. למה זה לא מובן?
לעצם השאלה שלך:
ספר או עלון שיכתוב את דברי המ"ב בלי לציין שיש מנהגים חלוקים, אין לי טענה עליו כי המ"ב הוא המסכם והמברר ומכריע בין השו"ע ונו"כ, ונתקבל אצל עם ישראל כפוסק אחרון. גם אותן קהילות שמחזיקות במנהגם כנגד המ"ב, מודות שיש כאן פוסק אחרון. אלא שאין פוסק מבטל מנהג שיש לו ביסוס.
ובא נעזוב רגע את המ"ב ונדבר על מקרה שרוב פוסקים נקטו הלכה מסוימת, ויש קהילות שנהגו אחרת ע"פ אבותיהם, האם יש לך טענה על מישהו שמביא את ההלכה כפי שמופיעה בפוסקים ולא מיידע שיש נוהגים אחרת?
ה"ה כלפי מ"ב.
ברור שאדם שאין לו מנהג, ימליצו לו כולם לפסוק כהמ"ב, כי זה שורת ההלכה הפשוטה והישרה (אולי חוץ ממקרים בודדים שיש פסק תמוה והשיגו עליו רבים).
סגי נהור כתב:אריך כתב:למה כבודו לא שם לב את מה שאני כותב שוב ושוב?
אני מזדעק על העיוות בהצגת הדברים והשכתוב לפי הצורך. למה זה לא מובן?
לעצם השאלה שלך:
ספר או עלון שיכתוב את דברי המ"ב בלי לציין שיש מנהגים חלוקים, אין לי טענה עליו כי המ"ב הוא המסכם והמברר ומכריע בין השו"ע ונו"כ, ונתקבל אצל עם ישראל כפוסק אחרון. גם אותן קהילות שמחזיקות במנהגם כנגד המ"ב, מודות שיש כאן פוסק אחרון. אלא שאין פוסק מבטל מנהג שיש לו ביסוס.
ובא נעזוב רגע את המ"ב ונדבר על מקרה שרוב פוסקים נקטו הלכה מסוימת, ויש קהילות שנהגו אחרת ע"פ אבותיהם, האם יש לך טענה על מישהו שמביא את ההלכה כפי שמופיעה בפוסקים ולא מיידע שיש נוהגים אחרת?
ה"ה כלפי מ"ב.
ברור שאדם שאין לו מנהג, ימליצו לו כולם לפסוק כהמ"ב, כי זה שורת ההלכה הפשוטה והישרה (אולי חוץ ממקרים בודדים שיש פסק תמוה והשיגו עליו רבים).
אז הנה הגענו ללב הענין. אתה טוען שמאחר שהמשנ"ב מקובל כפוסק אחרון בעם ישראל, לכן אין מקום לספר שנוקט באופן אחר. זה בדיוק גזל כבשת הרש שאני מדבר עליו.
נכון שרוב הקהילות האשכנזיות (אגב, לא רק אשכנזים הם "עם ישראל") קיבלו את המשנ"ב כפוסק אחרון, אבל יש גם קהילות שלא. הרי פסק"ת לא המציא משהו יש מאין אלא הוא מבטא ומייצג תופעה ומסורת קיימת, שאצל רבים לא התקבלו להלכה בכל מקום הכרעותיו של המשנ"ב (והסוציולוגים בוודאי יוכלו לבוא ולמנות היכן כן והיכן לא או רק באופן חלקי). ומותר שיהיה ספר אחד שיבטא את התופעה הזאת ואת מסורת הפסיקה הזאת, לצד רוב הספרים שהם כמובן להפך. והנסיון של הרוב לדרוס את המיעוט - מקומם.
אריך כתב:הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).
כיצד?
א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.
ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.
אוצר החכמה כתב:אריך כתב:הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).
כיצד?
א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.
ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.
א. איני מכיר את הספר. האם אינו מביא בכלל דעות בעניין (אז זה באמת קושיה איך זה ליקוט אם זה באופן קבוע) או שמביא דעות ומכריע את דעתו ואז מה הבעייה לא הבנתי את כוונתך "בלי להודיע שעושה הכרעה".
ב. זו הערה מקומית ולא כללית ואם הוא עושה את זה הרבה הרי זה בכלל ההשגות שיש מקום להשיג על הספר כמו שהזכרתי.
אריך כתב: להביא אותם בתור מקור למנהג מומלץ, שמי שאינו נוהג כמוהו מתעטר בנזר "המחמיר", הוא הטעיה.
מלבד זאת, עצם הנחתך אודות המנהג לא פשוט לי בכלל, אולי בחו"ל זה כך, אבל בא"י אצל הבני תורה רבים אינם מקילים לאכול לחמניות מזונות בלא המוציא. וכי סוד הוא שיש רבנים רבים שמורים בתוקף שאין להקל בדבר (ראה הכרוז שמובא בוזאת הברכה), וכי באמת אף אחד לא שומע להם? יודעני בי ובעוד רבים אחרים שמקפידים בזה. אז לקבוע באופן גורף שכך נוהגים, תמוה (בפרט שמסתבר שהמנהג כיום יונק חלק מאונו מהפסקי תשובות בעצמו).
אריך כתב:אוצר החכמה כתב:אריך כתב:הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).
כיצד?
א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.
ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.
א. איני מכיר את הספר. האם אינו מביא בכלל דעות בעניין (אז זה באמת קושיה איך זה ליקוט אם זה באופן קבוע) או שמביא דעות ומכריע את דעתו ואז מה הבעייה לא הבנתי את כוונתך "בלי להודיע שעושה הכרעה".
ב. זו הערה מקומית ולא כללית ואם הוא עושה את זה הרבה הרי זה בכלל ההשגות שיש מקום להשיג על הספר כמו שהזכרתי.
תשובתי: קרא את הספר. יש אותו באוצר...
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:א. אם היה כותב את דעתו כשאר ספרי הלכה שבמדף, אין עליו טענה. הוא יכול לפסוק כדעתו. אבל כאן הוא התיימר להיות הליקוט בה"א הידיעה של הספרים על הנושא, וחצי דבריו הם לענין. לכן בחצי השני, שיש בה הרבה טעיות וסילופים, הוא מרמה את הציבור שאינם יודעים ההבדל בין החצי הזה להאחר. וזהו טענת רוב המגיבים פה. ומה גם שאינו מתיימר להיות פוסק שבכוחו להכריע בשום דבר.
ד. אם המחבר היה מחבר ספר נגד המ"ב, להראות איך שלא כל הכרעותיו הם מחייבים, ויש שיטות אחרות שיש לנהוג אחריהם, היו כל העם סוקלים אותו, ובצדק. מי שמך לאיש לכתוב ספר מיוחד נגד הרשכה"ג האחרון? צייר לעצמך אם אברך אחד יקח על עצמו המשימה לכתוב ספר להראות כל מה שיש להפריך בספר אחר מגדולי הפוסקים, האם אריך למיעבד הכי? יש להעיר ולהקשות, אבל לכתוב ספר מיוחדת נגד גדולי הפוסקים אינו אלא לבר הכי, הראב"ד והבעל המאור, החזו"א והש"ך, ולא למי שבעצמו יודע שאין בו שום סמכות הלכתית, ואינו אלא מלקט. אלו גרים ובעלי תשובה שאינם יודעים איך לנהוג, ולכן בוחרים לעצמם עיירה אחת במזרח אירופה ותולים עצמם בהנהגות קלושות של יהודי צדיק שהיה מתגורר בעיירה, ואח"כ הם מתיימרים לדבר בפומבי נגד הח"ח?! (אין הכוונה על המחבר עצמו, אלא על אלו שמצדיקים הנהגה כזאת משום שיש לשמור על הנהגות קלושות אלו ואחרים). כלנו גרים ובעלי תשובה, מי שסומך על המ"ב ומי שסומך על מנהגי האדמו"ר שלו, ואלו שמתגאים נגד אחרים במעלת המסורה שלהם, עושים כן תוך העלמת עין מהמציאות שלהם.
ו. באופן כללי אלו הליקוטים הם בעיא אמיתית. גם אלו שלא אהבו את הליקוטים הקודמים, כיוונו על החיי"א והמ"ב, שהמלקט הוא ת"ח אמיתי, אלא שהוא מוריד את הסמכות של הלימוד בעיון. אמנם ליקוטים שאינם אלא מלאכה ולא חכמה, ואין בהם שום גישת ת"ח והבנה אמיתית בסוגיא, עושה רושם כאילו כל מי ששמע על הראדיא איזה שיעור על הלכה כבר יודע את הסוגיא ויכול ל'סמוך' על שיטה זו או אחרת. זה גורם לשכחת התורה ממש.
ארזי ביתר כתב:כפי הנראה, עם ישראל ישאר חלוק באופן מוחלט בנושא זה. יש את האנשים שרואים בו את מאור הדור, ויש אנשים שחושבים שהוא עשה את העוול הגדול ביותר לדור.
בכל אופן, אם יוכל אחד מהחברים היקרים דפה, לרכז את כל הטענות הממוקדות על הספר עצמו, לכדי תגובה אחת, או אפילו בקובץ, תהיה לזה תועלת גדולה לכל הצדדים. אולי גם להגהמ"ח שליט"א.
דוד העיתונאי כתב:האם נדמה לכבודו, שספר המשנה ברורה התקבל בכל עם ישראל מיד בעת צאתו לאור לפני כ130 שנה, כפוסק ולא כמלקט. שמעתי מאיזה חכם (איני בטוח שזה נכון אבל ייתכן) שסיבת ההצלחה של הספר הייתה, מפני שהוא הציע לאנשים שו"ע עם באר היטב ושערי תשובה וליקוט של שאר הפוסקים, שעלה יותר זול מלקנות את השו"ע הענק עם כל הנו"כ. אחרי שאנשים טעמו כי טוב הוא זה הלך והתפשט בכל עם ישראל. עכ"פ מסתבר שלקח זמן עד שזה התקבל בליטא, בפולין ובגליציה לא כ"כ הכירו אותו עדיין כפוסק. כיום ניתן לומר שרוב קהילות האשכנזים קיבלו את הוראות המשנ"ב.
החזו"א כותב במכתב הידוע שמונה את המשנ"ב והמג"א, שספר שהתקבל הוא כמו פסק של בי"ד הגדול, גם לא מצאתי כעת את הלשון המדוייקת. ומעניין שהחזו"א עצמו חולק הרבה על המשנ"ב הלכה למעשה.
מה תעשה אם עם ישראל לא ישמעו למחאות שלך בפורום אוצר החכמה, והמעמד של הספר "כפוסק ולא כמלקט" רק ילך ויגדל. וגם בציבור הליטאי. האם תוכל להסביר גם אז חילוק בין המשנ"ב אליו.
עמקן כתב: אני ראיתי המחבר כמה פעמים והוא דוקא נראה כאדם חביב ונעים שאינו כ"כ חשוד בעיני.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 74 אורחים