עדיאל ברויאר כתב:לפני זמן רב, עמדו חוקרים (שמחה עמנואל?) על כך שיש כת"י של קיצור פסקי הרא"ש שבגליונותיהם נעתקו פסקי ר' מנדל קלויזנער (ואולי עוד חיבורים). ומסתבר אפוא שנפלה טעות בדברי חמודות, והוא העתיק פסקה זו מכת"י שכזה, וצ"ל: הגהות שבקצור פסקי הרא"ש (יתכן שהשתבש לו העניין מכיוון שהקיצור נערך ע"י בעל הטורים).
הגהמ כתב:מקופיא (וסליחה על הבורות אם תתברר שהיא כן): האם כבר ניסו לבחון את האפשרות שטעות סופר יש בד' המרדכי או ר' ברוך ממגנצא ובמקום "רי"ף" צ"ל "ר"ף" שהוא ר"ת "רבנו פרץ" או "רבנו פור"ת" וכדו'?
עדיאל ברויאר כתב:הראני אחד מידידיי דבר תמוה - בספר דברי חמודות על הרא"ש, ברכות פ"ט אות מח, הוא מביא פיסקה בשם "הגהות שבקצור ב"י" (ומשם הובא בשיירי כנה"ג ועוד). ולא מובן באיזה חיבור מדובר. מקור הדברים הוא בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קכט.
ככל הידוע לי יש שכינו את השו"ע בשם "קצור ב"י". אך לא מצאתי את הדבר בשום חיבור קדום אחר למעט פסקי ר' מנדל קלויזנער על ברכות (פרק הרואה, מהד' בלוי עמ' שכד).
לפני זמן רב, עמדו חוקרים (שמחה עמנואל?) על כך שיש כת"י של קיצור פסקי הרא"ש שבגליונותיהם נעתקו פסקי ר' מנדל קלויזנער (ואולי עוד חיבורים). ומסתבר אפוא שנפלה טעות בדברי חמודות, והוא העתיק פסקה זו מכת"י שכזה, וצ"ל: הגהות שבקצור פסקי הרא"ש (יתכן שהשתבש לו העניין מכיוון שהקיצור נערך ע"י בעל הטורים, או בגלל שהב"י נזכר שם מעט קודם לכן).
סיפרתי את הדברים לר' אהרן גבאי שעוסק בעניין הזה, והוא בדק במבוא של הדברי חמודות ומצא שהוא מציין שעמד לפניו כת"י של קצור פסקי הרא"ש, והדברים כפתור ופרח.
א. חיים כתב:בקובץ מוריה גליון ניסן תשע"ג נדפס מאמר חשוב מאת הרב ש. ב. באטשן. תוכנו ליקוט השרידים שישנם בידינו מפירוש הרא"ה למסכת פסחים. מחוץ למובאים בספר המכונה 'חידושי הריטב"א' למסכתין.
יש להעיר שנעלם ממנו קטע ארוך מהרא"ה על דף ז ע"ב, נדפס בסו"ס המכתם למסכתין מאת הרב בלוי. וחבל.
ועי"ש בסוף הקטע (עמ' קח) שמחדש, שמי שבירך על השחיטה והתחיל לשחוט בהמות, ובא חבירו שלא שמע את הברכה, יכול לשחוט אחרות על דעת הברכה שבירך הראשון, והיא היא שיטת הרא"ה בבדק הבית בדה"ב ב"א סוף שער ה ד"ה עוד, חי' הרא"ה חולין פו ד"ה והיכא, הובא בשמו בחי' הריטב"א חולין שם מהדו' מוה"ק טור צב, ובקיצור בפסחים ז ע"ב מהד' מוה"ק טור לג. [הרב בלוי ציין שכן דעת הריטב"א ר"ה לד ע"א, אבל אי"ז מדוייק, שהריטב"א ר"ה כתב כשהשני משלים תקיעות שאי"צ לברך "כיון ששניהן עושין מצוה אחת", עי"ש (מהדורת מוה"ק טור שלו). ואי"ז ראיה לענין שחיטת בהמות, שכל בהמה היא מצוה לעצמה].
אבל הר"א ז"ל בהשגות וקצת מפרשים אחרונים סוברין שהלכה כר"ש בכל דבריו, ואומרין שמחצות ואילך אין בו מן התורה אלא איסור עשה, דהיינו שמצוה לבער מאך ביום הראשון כדאיתא פ"ק (דף ה') מדרבא דאמר לא תשחט על חמץ כדאיתא לעיל, אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא.
ולאחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבא /פסחים/ (ה) אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליכא.
ומדתלינן טעמא דמצטער בתשבו כעין תדורו ש"מ דדוקא כי פטרינן מצטער בשאר ימים, אבל בלילה הראשונה חייב בסוכה, דמידי הוא טעמא אלא משום תשבו כעין תדורו, בלילה הראשונה לא הוי משום תשבו כעין תדורו אלא משום דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות כו', כך מצאתי כתוב בחדושי החכם ר' ישעיה בשם החכם ר' שמואל בר' יוסף ששמע מזקנו הרב ר' שלמה.
וכתב הר' שלמה ז"ל שמצטער פטור מכל אפילו מאכילה. וכן דעת רוב הפוסקים. וה"מ בשאר הימים אבל לילה הראשון שהכתוב קבעו חובה לעולם חייב כו'
עדיאל ברויאר כתב:הערה לגבי כת"י שלמים שהיו בגניזת קהיר:
הגניזה הקהירית האירה את עינינו בתחומים רבים. נמצאו בה דפים וקטעים רבים, כמעט לאין-מספר, וגם כמה וכמה כת"י גדולים המכילים חיבור שלם או כמה. אלו גם אלו, ברובם, נשמרו בספריות תחת הקיטלוג המתאים, ואנו יודעים שמקורם בגניזה.
אבל ישנה תופעה, קטנה, של כת"י שלמים שאנו יודעים בוודאות או שנראה נכון להניח או שמא רק חשד איכא, שמקורם בגניזת קהיר, ואף על פי כן הם נמצאים בספריות העולם כ"אחד העם".
1. ספר העתים כת"י מונטיפיורי - ספר העתים ברובו אבד לנו, ורק רוב השער השני, המכיל את הלכות שבת, הגיע לידינו, ונדפס לפני קצת יותר ממאה שנה. העובדה שהכת"י נמצא במצרים כתובה כבר במבוא למהדורה היחידה של החיבור - מהד' שור. אבל האם מקורו בגניזת קהיר עצמה? נראה שניתן לומר בוודאות שהתשובה חיובית. א' הורביץ, בכרך המבוא לקטלוג קטעי הגניזה שהיו בווסטמינסטר קולג' (עמ' 117-118) מביא עדות מתוך ספר שארית הנחלה שהכת"י נאסף ע"י הרב חזן (מפרש תשובות הגאונים איי הים) מתוך הגניזה, הנה: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... =&pgnum=16
עדות זו מקבלת אישור ע"י מציאת קטעים חדשים בגניזת קהיר שנתלשו מכת"י זה עצמו. חלקם נדפסו לפני כ70 שנה ע"י רי"ל זלוטניק (אבידע) בסיני ובחוברת נפרדת (העובדה שרש"א ורטהימר מכר את הקטעים מובילה להניח שהוא אסף אותם מגניזת קהיר), וחלקם יראו אור בישורון בעוד שבועות אחדים, בע"ה.
כת"י אחר שהעתיק, קרוב לודאי, אותו מעתיק, הוא רש"י על גיטין שכמה דפים מתוכו נמצאו בגניזה.
(אגב, יש לשים לב לעובדה שדווקא במצרים שרד כת"י של החיבור, בעוד שכמדומני אין אף ראשון מזרחי שמזכיר את בעל העתים מלבד ר' יהודה אלמדארי, שהיה מחכמי חלב והחזיק ספרייה "אירופאית" נרחבת)
2. תשובות מהר"ם מרוטנבורג כת"י קמברידג' 548 - במבוא לספר תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו, פרק ח, מתאר פרופ' שמחה עמנואל כת"י של תשובות מהר"ם שנמצא בספריית קמברידג', בין כתה"י "הרגילים" שאין להם קשר עם הגניזה. אולם העובדה שדפים מתוכו נמצאו בגניזה והעובדה שכתה"י היה ברשותו של רש"א ורטהימר, הובילו את עמנואל לכתוב ש"ייתכן מאוד שכתב היד כולו מונח היה בגניזת קהיר".
ישנם שני כת"י נוספים שיתכן שאף הם נאספו מן הגניזה, והסיבה "לחשוד" בהם היא משום שקטעים מהם נמצאו בגניזה, תופעה לא מצויה כלל וכלל. לאחד מהם, כת"י של תוספות רא"ש על שבת מבהמ"ל בני"ו, ציין שמחה עמנואל שם עמ' 142 הע' 7 (וכעת יש להוסיף להערתו את העדות הראשונה דלעיל וגם את הבאה לקמן), ועל השני נודע לי מאת ד"ר רוני שויקה והוא כת"י של בבלי קדשים שנמצא בפריס ודפים מתוכו נמצאים בגניזת קהיר. אמנם אינו מן הנמנע שכתה"י היו בסביבות קהיר, ורק הדפים שנתלשו מהם הגיעו לגניזה.
לגבי כת"י שבבהמ"ל בני"ו, יש לציין שגם פירוש ר' ישמעאל בן חכמון לשבת שרד בכמה קטעים בקמברידג', ודפים נוספים מאותו כת"י נמצאים באוסף "הרגיל" שבבהמ"ל בני"ו. ואכן, הורביץ (העמק ג) שיער שהם מגניזת קהיר. אמנם הכת"י בני"ו כלל אינו שלם, אלא שריד מקונטרס של 12 דפים. ואעפ"כ ראוי להזכירו כאן, כיוון שהוא מלמד שקטעי גניזת קהיר קוטלגו לעתים גם בין שאר כתה"י שאינם משם.
ומאותו היום לא זזה ישיבת החכמה ממקום נהרדעא היושבת על נהר פרת, ושם וועד החכמים עוד היום הזה, והם תלמידי חכמים אשר למדו מהנביאים המוגלים עם יכניהו.
עדיאל ברויאר כתב:כינוי מקומות בצורה מטעה
ידועות דוגמאות על מקרים שהראשונים כינו מישהו על שם מקום לא נכון בגלל שהגיע אליהם מידע מוטעה (וכגון ר' ברוך הספרדי=ר' ברוך מארץ יוון). ולא לזה אני מתכוון בדבריי הבאים, אלא למקרה שבו דווקא ידוע שהראשון מודע למקומו של הראשון שאותו הוא מזכיר, ואעפ"כ הוא מכנה אותו בצורה שמטעה אותנו.
הדוגמה שאני מכיר זה הריטב"א, שמכנה בכמה מקומות את הרי"ד "אשכנזי" (שבת קנ, א ד"ה גירסת; עירובין פט, א ד"ה גמרא; ר"ה ו, א סוד"ה אמר רבא וצדקה). וזאת על אף שככל הנראה הוא ידע את מקומו המקורי, כפי שעולה ממה שנלקט מחידושיו לפסחים: "ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים, וראיתי בהלכות ה"ר ישעיה מנאטרונאי...".
כנראה שבשביל הריטב"א הספרדי, לא כ"כ משנה אם זה איטליה או אשכנז (העיקר שזה איפשהו שם ימינה במפה...).
אם למישהו יש דוגמאות נוספות כהאי גוונה, אשמח.
עדיאל ברויאר כתב:כינוי מקומות בצורה מטעה
ידועות דוגמאות על מקרים שהראשונים כינו מישהו על שם מקום לא נכון בגלל שהגיע אליהם מידע מוטעה (וכגון ר' ברוך הספרדי=ר' ברוך מארץ יוון). ולא לזה אני מתכוון בדבריי הבאים, אלא למקרה שבו דווקא ידוע שהראשון מודע למקומו של הראשון שאותו הוא מזכיר, ואעפ"כ הוא מכנה אותו בצורה שמטעה אותנו.
הדוגמה שאני מכיר זה הריטב"א, שמכנה בכמה מקומות את הרי"ד "אשכנזי" (שבת קנ, א ד"ה גירסת; עירובין פט, א ד"ה גמרא; ר"ה ו, א סוד"ה אמר רבא וצדקה). וזאת על אף שככל הנראה הוא ידע את מקומו המקורי, כפי שעולה ממה שנלקט מחידושיו לפסחים: "ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים, וראיתי בהלכות ה"ר ישעיה מנאטרונאי...".
כנראה שבשביל הריטב"א הספרדי, לא כ"כ משנה אם זה איטליה או אשכנז (העיקר שזה איפשהו שם ימינה במפה...).
אם למישהו יש דוגמאות נוספות כהאי גוונה, אשמח.
שבל - בפ"ק בכריתות בגמ' המפטם שבלת נרד וכרכם ושחלת וחלבנה תר"י שיבלא מריא פי' ממין סמין הוא וקורין אותו שפיק"א נרד"ו
בפר' א' בכריתות. בגמ' המפטם. שיבולת נרד וכרכום. שחלת וחלבנה. תרג' ירוש' שיבלא מריא. פי' מין סמים הוא וקורין אותו איספיקא. נרד.
בברכה המשולשת כתב:עדיאל ברויאר כתב:כינוי מקומות בצורה מטעה
ידועות דוגמאות על מקרים שהראשונים כינו מישהו על שם מקום לא נכון בגלל שהגיע אליהם מידע מוטעה (וכגון ר' ברוך הספרדי=ר' ברוך מארץ יוון). ולא לזה אני מתכוון בדבריי הבאים, אלא למקרה שבו דווקא ידוע שהראשון מודע למקומו של הראשון שאותו הוא מזכיר, ואעפ"כ הוא מכנה אותו בצורה שמטעה אותנו.
הדוגמה שאני מכיר זה הריטב"א, שמכנה בכמה מקומות את הרי"ד "אשכנזי" (שבת קנ, א ד"ה גירסת; עירובין פט, א ד"ה גמרא; ר"ה ו, א סוד"ה אמר רבא וצדקה). וזאת על אף שככל הנראה הוא ידע את מקומו המקורי, כפי שעולה ממה שנלקט מחידושיו לפסחים: "ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים, וראיתי בהלכות ה"ר ישעיה מנאטרונאי...".
כנראה שבשביל הריטב"א הספרדי, לא כ"כ משנה אם זה איטליה או אשכנז (העיקר שזה איפשהו שם ימינה במפה...).
אם למישהו יש דוגמאות נוספות כהאי גוונה, אשמח.
הרי"ד למד אצל חכמי אשכנז והיה בן חבורתם בתורה
ישבב הסופר כתב:עוד על כינוי מקום שנראה שהוא טעות המעתיק:
תוספות מסכת ברכות דף לט עמוד ב
ורבינו מנחם מווינ"א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה
וצ"ל מיואני. וע"ש בתוס' ר"י שירלאון (שבספר בברכה המשולשת) שמובא מנהג זה בשם "רבינו יום טוב מוויאני" וצ"ל ג"כ מיואני, הוא ניהו הקדוש רבינו יו"ט מיואני. ובתוס' הרא"ש (שם) הוא מובא בשם רבינו מנחם מאונא.
ולשם קוריוז, דעה זו של ר"מ מיואני מובאת בשמו (ובאיות נכון) בספר ברכות מהר"ם למהר"ם מרוטנברוג. ובמפתחות כתבו "רבינו מנחם מיואני (וינה)".... (ואולי זה קשור לעובדה שהמהדיר, הרב שווארץ, איתן מושבו בעיר הבירה ... וינה). אבל כנראה רצו לעזור למי שנתקל בדעה זו בתוספות, שיוכל למצוא אותו בספר זה.
הקיק כתב:הרב אב"י גולדמינץ מהדיר החלק הזה של התשב"ץ מצא את הר"ן במקומו: חי' הר"ן פסחים ו, ב ד"ה שנא', עמ' טו-טז במהד' בני ברק תשל"ג: "וא"ת והיכי מוכחין מקרא ל' יום, דהא הכא לא סגיא בלאו הכי שעל ידי שאלתם הוזקק להשיב להם, י"ל דאי אין דורשין ושואלין בזמן זה, לא הו"ל לאורוכי כולי האי אלא לומר בחדש השני תעשו ותו לא".
מבואר שכל הנושא הוא האם להשיב להם בקצרה או באריכות, ולא עסקו בנושא האם לדרוש לפני הקהל.
א. חיים כתב:ידועים דברי הבית יוסף בתחילת הלכות פסח (תירוץ ראשון) - דין שואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח פירושו, שתלמיד השואל בענינים אלו נקרא שואל כענין, ותו לא, אבל אין כאן חיוב לדרוש ברבים בהלכות הפסח ל' יום קודם החג. ומביא שכן כתב הר"נ במגילה.
שיטה זו נמצאת בראשונים בכ"מ. מה מקורה ? הרשב"א במגילה (טור מט במהדורת מוה"ק) כתב בסתם "ואני שמעתי". אולם הריטב"א במגילה (טור מו) מפרט יותר: "מפי מורי נר"ו בשם רבו רבינו הגדול". למדנו שזהו חידוש של הרמב"ן. מקור הדברים בכתבי הרמב"ן לא היה ידוע - עד לאחרונה כשנדפס שו"ת התשב"ץ ח"ה והובאה שם בסימן רמח תשובת הרמב"ן בענין זה (ולפנ"כ נדפסה ע"י המהדירים בא' מכרכי ישורון). מתברר שהרמב"ן כתב חידוש זה בתשובה לנרבונה שנועדה להקל על הקהל מטורחו של דרשן שהתעקש לדרוש ל' יום קודם החג ... עי"ש.
[המהדירים מציינים בהערה 4 לחידושי הר"נ בפסחים - אני לא מצאתי זאת שם. אולם ישנו במהר"ם חלאוה ו סוע"א ולא ציינוהו].
ישראל אליהו כתב:ישבב הסופר כתב:עוד על כינוי מקום שנראה שהוא טעות המעתיק:
תוספות מסכת ברכות דף לט עמוד ב
ורבינו מנחם מווינ"א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה
וצ"ל מיואני. וע"ש בתוס' ר"י שירלאון (שבספר בברכה המשולשת) שמובא מנהג זה בשם "רבינו יום טוב מוויאני" וצ"ל ג"כ מיואני, הוא ניהו הקדוש רבינו יו"ט מיואני. ובתוס' הרא"ש (שם) הוא מובא בשם רבינו מנחם מאונא.
ולשם קוריוז, דעה זו של ר"מ מיואני מובאת בשמו (ובאיות נכון) בספר ברכות מהר"ם למהר"ם מרוטנברוג. ובמפתחות כתבו "רבינו מנחם מיואני (וינה)".... (ואולי זה קשור לעובדה שהמהדיר, הרב שווארץ, איתן מושבו בעיר הבירה ... וינה). אבל כנראה רצו לעזור למי שנתקל בדעה זו בתוספות, שיוכל למצוא אותו בספר זה.
כיון דאתא לידן, אולי יפתרו לי החכמים כאן פשר דבר. כתבו תוס' דעל הפרוסה לבדה מברכים את שתי הברכות 'מוציא-מצה'. ושתי השלימות אינן באות אלא להיכרא בעלמא דבעי לחם משנה, ושכן דעת רבינו יו"ט, וכ"כ האו"ז בשמו (סי' רנ"ו), וכ"כ בשמו המרדכי בתחילת דבריו. ומשמע דס"ל דבעי ג' מצות.
אולם המרדכי בסוף דבריו כתב שה"ר יו"ט כתב דסגי בשתי מצות (וכ"כ בשמו הגהמ"י חו"מ פ"ח סק"ו), וצ"ע. ומ"ש הבגדי ישע על המרדכי (סק"ג) ליישב דמ"ש 'והשלימות אינן באות אלא משום היכרא', ר"ל מה שמביאין 'מתחילה' ב' מצות שלימות, למה הן באין, למה לא יהא די מצה אחת ויעשו הכל בה, ע"כ. לענ"ד ק"ק, דהלא המרדכי כתבו לה"ר יו"ט בתר מ"ש דעושין שלש מצות, ובפשטות דברי רבינו יו"ט קאי ע"ז. גם מ"ש הבגדי ישע דאפשר לומר דהר"ר יו"ט קאי אאותן שלוקחין ג' מצות, ואמר אף שלוקחין כן משום לחם משנה מ"מ לא יברכו אלא אפרוסה, ע"כ. ק"ק דהתוס' כתבו שכן היה נוהג הר"ר יו"ט בעצמו. גם מ"ש שתוס' כתבו בשמו של רבינו יו"ט דסגי בב' מצות, קשה, דתוס' כלל לא הביאו דיעה זו. אלא כתבו דבעי פרוסה בין השלימות, אלא שנחלקו על מה קאי הברכות. גם מ"ש הגר"א (סי' תע"ג ס"ק י"א) שכן דעת רבי מנחם מיוני, צ"ע דהן אמת שכ"כ המרדכי בשמו, אולם תוס' הנ"ל כתבו בשמו איפכא. וצ"ע בכל זה.
ישבב הסופר כתב:התוס' שם לא כתבו משמו דבעי ג' מצות ולא סברא דהכירא, אלא דבעי פרוסה ושלמה, ושלמה באה משום לחם משנה. מהתוס' שם לא מוכח כלל דס"ל דמביאים ג' מצות, אדרבא נראה מדבריהם דבעי רק תרתי, שלמה ופרוסה.
וכיון שכן, כל שבא בתוך הסעודה שהוא קבע, ברכת שלש פוטרו, ולפי' אין מברך אלא אחר כל הכוסות כלן. מיהו אחר יין של קידוש צריך לברך על הגפן דאינו בתוך הסעודה. ובפרק כיצד מברכין יין בעי הסבה ואם הסבו אחד מברך לכולן בפ"ה אבל על הגפן כל אחד מברך. וההיא דר"ג וזקנים ונתן רשות ר"ג לרבי עקיבא היה סבור שאין זמון לפירות של שבעת המינין.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 167 אורחים