חגיגה ד: - קרבן שלמים על שולחן מי?

[יהודי טבעי]

במסכת חגיגה דף ד, ב - 'רב הונא כי מטי להאי קרא בכי, וזבחת שלמים ואכלת שם, עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו, דכתיב למה לי רוב זבחיכם יאמר ה''.
בפשטות המילים 'שרבו מצפה לאכול על שולחנו', נראה שהרב אוכל על שולחן העבד. ואין לתמוה בזה, כי יש לפרש שהמהות של שלמים היא סעודה של האדם, רק שניתן חלק לגבוה.
אולם המהרש"א מפרש שהוא על שם שהשלמים הם משולחן גבוה. דהיינו שהעבד אוכל על שולחן רבו. [ובעקבותיו כנראה הלך המפרש בש"ס שוטנשטיין שהוסיף עבד שרבו מצפה שיבוא לאכול על שולחנו].
ולכאורה יש להוכיח מהסוגיא להלן חגיגה דף ז, א בברייתא שלומדים שמותר להקריב עולות ביו"ט 'וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא, ושולחן רבך ריקם'. ואם תימא ששלמים הוא על שולחן גבוה, מדוע נחשב שולחן רבך ריקם, הרי הקריבו שלמי חגיגה ושלמי שמחה.
ואפילו דנקטינן נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט (ביצה דף כ, ב) והיינו מטעמא דמשולחן גבוה קזכו, אך כו"ע מודו שמקריבין שלמים לשם שמחה, וההיתר הוא משום צד אכילת בעלים שבזה, הרי דלא נקטינן בזה משולחן גבוה אלא סוף סוף אכילת הדיוט הוא. ושייך לומר שהאדון אוכל על שולחן העבד.

[י. אברהם]

דקדוקי סופרים
וכבר הובא גי' זה בעוז והדר