השאלה שאני כותב כאן כעת, מטרידה אותי הרבה זמן. אשמח אם תתייחסו ברצינות.
יש הרבה דברים שהתקבלו אצל כלל ישראל כחמורים מאד, אפי' שהיה מקום להקל בהם קצת, ומאידך יש דברים שלמרות חומרתם רגילים להקל בהם.
אז תתארו לעצמכם יהודי שמחמיר מאד ולא סומך אף-פעם על היתר עיסקא, ולא על עירוב, וכו' וכו', והוא משלם על זה מחיר גדול, ממש מסירות נפש. ומאידך הוא מיקל קצת ביו"ט שני של ראש השנה בארץ ישראל כי בשעת הדחק הוא סומך בדרבנן על השיטות המקילות, (אף שלא נפסקו להלכה כלל), והוא לא בודק תולעים אפי' כשיש מיעוט המצוי, וכשכל הציבור מסתובב באמירת 'בואי בשלום' הוא יושב על המקום ולא עושה כלום.
(מכירים את הסוג הזה?)
מצד אחד, הוא הרי הולך עם האמת של התורה. ומצד שני, הן התורה עוברת מדור לדור ע"י החכמים, והם שקבעו במה להקל ובמה להחמיר, ואיזה מנהגים יש בהם קדושה, והוא מנתק את עצמו מהעולם של היהודים.
או אולי בנוסח כזה: אין זה חכמה לומר על החמורים שהם קלים והקלים חמורים, כי החומרא והקולא נקבעים כפי המקובל, ואם רואים אדם מדליק מזגן ביום השני של ר"ה במזיד, אז הוא הוא השייגעץ, ולא מי שסומך על היתר עיסקא מפוקפק כי סו"ס יש עליו חותמת של רב שכונה חשוב.
מה אתם אומרים?