אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן ליה לצורבא מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה תיב ואי קאי לית לן בה
ומבו' ברמב"ן וברשב"א שם שגם בשעת גמר דין שמדאו' צריך עמידה יכולים להושיב את שניהם.
וראיתי מובא בשם הגר"א גנחובסקי בשם "כתבי גאון אחד" (הגרד"ל?) שהקשה כך:
ולענ"ד הקושיא אינה מובנת כלל, הגע עצמך אם אותו הע"ה יודע דין זה שצריך לעמוד וישאל את הבי"ד: האם באמת מותר לי לעמוד? הרי בודאי יאמרו לו שמותר לו, דאל"כ הרי לא אמרו כלום. והיינו שיש כאן היתר אמיתי לשבת בשעת גמר דין. וא"כ מה שייך לדון כאן משום לפנ"ע?