הודעהעל ידי פשיסחא » ה' ספטמבר 07, 2017 9:52 am
מאמר שפורסם הקשור לעניין זה.
*ספר, סופר וסיפור – תפקידה החברתי של הספרות*
*רותי קפלר*
ספרות טובה מציבה מול החברה תמונת ראי של עצמה, בלי לשפוט ובלי לחנך. הספרות החרדית תלויה במידה רבה במערכות העיתונים, המאפשרות לה עיסוק חד ממדי במנעד צר של סוגיות. מצב זה מקשה על הצגת תמונה אותנטית של החיים, על מורכבותם. חסרונה של ספרות מבוגרים חרדית, העוסקת באתגרים ושאלות של אנשים בוגרים ומפותחים, היא התוצאה העיקרית של מדיניות זו.
סיפור טוב הוא כמו מראה. מראה לעולם אינה מתקנת את פגמיו של העומד מולה. היא אפילו אינה מוכיחה אותו בקול על אודות אותם פגמים. היא רק מעמידה מולו את בבואתו, ונותנת לו את האופציה לבחון את עצמו במבט רפלקטיבי. סיפור טוב משקף לאדם את עצמו – את חייו האישיים ואת יחסיו החברתיים, את רצונותיו הכמוסים ואת שקריו הלבנים.
כמו מרדות אחת בלבו של אדם, שטובה יותר ממאה מלקויות, כך רגע אחד של עמידה מול ראי – טוב למשקיף בו יותר ממאה הערות. במקום שיאמרו לו 'עשה כך', 'סדר את השיער מימין', 'נקה את הכתם משמאל', 'אל תעמוד כפוף' – הוא יכול פשוט לראות.
ירצה, יתקן. לא ירצה? ימשיך הלאה.
ספרות טובה דומה למצלמת אבטחה. היא אינה עוצרת נהגים סוררים בצומת, אינה זועקת
בקול: "גנב! גנב!". לרוב, גם אין בכוחה לתקן את המציאות בזמן אמת. היא מתעדת, מעוררת את תשומת הלב לפרטים הנוטים להישכח, אך כל היתר נתון בידי הצופים.
יהיו שיתייחסו אל הבטה במראה כאל בידור גרידא, ואל מצלמות אבטחה – כאל שעשוע מציצני, אך השפעתה התרבותית של הספרות אינה מוטלת בספק. היא אמנם אינה אמורה לעשות זאת באמצעות הטפות מוסר, אך עצם הסבת תשומת הלב אל תופעות חברתיות – הנדמות מובנות מאליהן – כוחה רב. הרייט ביצ'ר סטואו, מחברת "אוהל הדוד תום"
(אשר השפיע רבות על פולמוס סיום העבדות בארה"ב), לא ציוותה על קוראיה: "יש לשחרר את כל העבדים!" היא רק שיקפה לאנשי מדינות הדרום את עצמם, את התנהגותם, את סבלם של העבדים תחת האדונים הרודנים והחוק האכזרי. במצלמת אבטחה חדה ורגישה מאין כמוה צילמה ביצ'ר סטואו בכי אחד של קשישה שעולמה חרב, פצע פעור על גבו של הדוד, צעקה חנוקה, עיניים גדולות ורעבות של ילדה קטנה. כל היתר נעשה מאליו.
הציבור, מסתבר, אינטליגנטי דיו.
*****
ב'מדעטק', המוזיאון המדעי שליד הטכניון בחיפה, יש מראה מושהית. כשאתה עובר מולה היא מציגה לך את הקבוצה הקודמת שעברה, ואתה מצחקק כי הם משעשעים ונראים מחויכים. אחרי כמה שניות, האדם הבא שיחלוף במסדרון יגחך בתורו מול דמותך המצחקקת והמשועשעת. המראה הזו סיפקה לילדותי דקות של בידור לא רע. היא אף פעם אינה מספרת לך על מצבך הנוכחי, אלא רק "איך נראית קודם", ובעיקר "איך נראו אנשים אחרים".
מדפי הספרות החרדית – ספרות המכוונת לקהל-יעד חרדי בלבד – עמוסים בספרים.
מיעוטם ספרי מתח, בודדים מהם פנטזיה, ורובם ספרי דרמה, עלילה ורגש. אבל לעתים, יחד עם ההנאה מן השפע הספרותי, עולה מן המדפים תחושה כי מה שמסופר כאן אינו הסיפור שלנו. מצלמת האבטחה הזו צילמה, בטעות או שלא, רחובות אחרים, אנשים אחרים. ברבים מדי מן הספרים הכל טוב, הכל יפה, הכל מחויך ומתקתק. הגיבור הטוב ינצח תמיד. הרע יזכה לעונש הולם, ולו בדמות 'חייו הריקניים וחסרי התוכן'.
הכתמים אינם נראים, הפגמים נעלמו, ומה שמעניין אותך באמת – לא מוזכר. לא קיים.
חור שחור בסרט הצילום.
ברבים מדי מן הספרים הכל טוב, הכל יפה, הכל מחויך ומתקתק. הגיבור הטוב ינצח תמיד. הרע יזכה לעונש הולם… הכתמים אינם נראים, הפגמים נעלמו, ומה שמעניין אותך באמת – לא מוזכר
כך יכול להתפרסם סיפור שלם על חיי משפחה, ואף מילה על מה האישה מרגישה כשבעלה נכנס הביתה. סיפור ארוך על שכונת מגורים, ואף מילה על הרוע שעלול להסתתר בפאתי שכונה זו. המחנכים והמחנכות בסיפורים הם לרוב מושלמים, ואם אינם מושלמים זה עוד יותר מושלם, כי הם עובדים על עצמם כדי להיות כאלה.
מדוע זה ככה? מדוע חלקים נרחבים מן הספרות החרדית הם כה חד-ממדיים ודידקטיים?
להלן אבקש להצביע על אחת הסיבות המרכזיות לכך – התלות של הסופרים במדיום העיתונאי. כפי שאבאר, כמעט כל סופר חרדי המעוניין להצליח, חייב לפרסם את סיפוריו במדורי הספרות של העיתונות החרדית. תלות זו מייצרת סוג מסוים של ספרות, ומגבילה את יכולת הסופרים להציג תמונה מורכבת יותר של המציאות. אסקור את תוצאות הצנזורה העיתונאית, לטוב ולמוטב, ואשאל האם אפשר, למרות הכל, ללכת בין הטיפות: לשמור על תפקידה של הספרות בלי לחרוג מגבולותיה. במילים אחרות, האם ניתן ליצור ספרות חרדית איכותית, או המחויבות לנורמות החרדיות מחייבת פגיעה מסוימת ברמה הספרותית והאמנותית?
*הספרות החרדית היא תמונת נוף צִנזורה של העיתונות החרדית*
נכון לאביב תשע"ז, הספרות החרדית אינה עומדת בכוחות עצמה. היא נסמכת על קביים
תומכים: העיתונות החרדית. סופר חילוני המעוניין להוציא ספר כותב אותו, מחפש מו"ל, ואם שפר עליו מזלו ייצא הספר לאור. לא כן הסופר החרדי. ספרים חרדיים כמעט שאינם מתפרסמים באופן מקורי אצל מו"לים. הסופר נאלץ, בדרך כלל, לחפש עיתון או מגזין שיפרסמו את סיפורו בהמשכים, פרק אחרי פרק.
לתופעה זו מספר סיבות. הראשונה היא הקושי הכלכלי להוציא ספר חרדי, המביא את הסופרים לחפש ערוץ פרנסה נוסף בדמות תמלוגים על פרסום הסיפור בעיתון. הציבור החרדי קורא בלי סוף. הוא מכור לאות הכתובה. קורא וקורא – אבל כמעט לא קונה.
כולם שואלים זה לזה ומשאילים ספרים זה מזה. ב"קהילת פרוג", פורום חרדי-אינטרנטי המשמש את המיינסטרים החרדי, נפתחים השכם והערב אשכולות נוסח "מי יכול להשאיל לי את 'יוזבד' בבני ברק?", או "למי יש לתת לי לשבת את 'קובית קרח'
בבית שמש?" וישראל נתבעים ונותנים: סחר חליפין ענף של ספרים מתפתח בהיקפי ענק.
אפילו אלי, בתור סופרת, פונים אנשים בבקשה שאשאיל להם. כן, את הספר שלי! המחיר שלו בחנויות אינו גבוה – בסך הכל 60 שקלים. אבל למה לקנות, כשאפשר לשאול?
איכשהו, בסדרי העדיפויות של המשפחה החרדית, נדחקת קניית הספרים לתחתית הרשימה.
התוצאות, מבחינת הסופרים לכל הפחות, עגומות: ספר חרדי שמוכר את העותק ה-1,500 שלו כבר נחשב (בהוצאות הספרים החרדיות) להצלחה נאה. אם הוא עבר את ה-3,000, הוא נחשב ל"רב-מכר" של ממש. אין שום פרופורציה בין גודלו של הציבור החרדי ואהבת הקריאה שלו לשיעורי הקניה של ספרים חדשים. כתוצאה מכך, קשה מאד לסופר חרדי להתפרנס מתמלוגי מכירת ספרים. התמלוגים לסופרים גבוהים אמנם מן המקובל בציבור החילוני (יכולים להגיע עד 50% ממחיר המכירה של הספר), אך שיעור המכירות הנמוך מותיר את הסופר עם סכומים לא משמעותיים.
אלא שתלות זו גובה מחיר. ספרי קריאה אלה, פריה של ספרות ההמשכים בעיתונות, נאלצים לעבור תחת מכבש הביקורת הרוחנית של העיתונות החרדית
אז איך, אם כן, למרות המכירות החלשות, ממשיכים מדפי הספרים החרדיים להתרבות?
התשובה היא: סיפורים בהמשכים בעיתונות. נכון לאביב תשע"ז, כל עיתון חרדי המכבד את עצמו מפרסם מדי שבוע סיפור או שניים בהמשכים. מגזיני הנשים מפרסמים, בנוסף לסיפורים בהמשכים, טורים אישיים-סיפוריים. תאוות הקריאה של הקורא החרדי, שהאות הכתובה ממלאת עבורו את מקום הטלוויזיה, האינטרנט והרשתות החברתיות, יוצרת ביקוש אדיר לסיפורים בהמשכים בעיתוני סוף השבוע החרדיים. במובן מסוים, הסיפורים בעיתונות החרדית ממלאים את העדרם של מדורי הרכילות, הספורט, הפלילים והאופנה. זאת, בצירוף לאינפלציית העיתונים בחברה – ארבעה יומונים ומגוון שבועונים וביטאונים קהילתיים – והרי לנו מספר דו-ספרתי של ספרים חדשים בכל עונה. החומר הרי כבר כתוב, אומר הסופר לעצמו. אפילו עריכה לשונית ומשוב ציבורי קיבלתי עליו. מדוע, אם כן, לא אשלח אותו למו"ל, 'יפה נוף', 'אור החיים' או אחר, ואוציא אותו לאור בספר? שכר הסופרים שמשלם העיתון, גם אם אינו גבוה, מכסה את השקעת הסופר בשעות הכתיבה. הרווחים מהספר, אם וכאשר הם מגיעים, הם בבחינת רווח נקי.
אלא שתלות זו גובה מחיר. ספרי קריאה אלה, פריה של ספרות ההמשכים בעיתונות, נאלצים לעבור תחת מכבש הביקורת הרוחנית של העיתונות החרדית. כפועל יוצא מכך, גם ספרים היוצאים לאור מבלי להופיע קודם לכן בעיתון, נוטים להתאים את עצמם לאותו רף מחמיר של ביקורת רוחנית. הסטנדרטים של העיתונים הופכים למקובלים בציבור, והחורג מהם מסכן את עצמו – אם ב'נשיכת הנחש' של הפורץ גדר, ואם בתיוג חברתי העלול לפגוע בפרנסתו.
להלן אסקור כיצד משפיעה התלות בעיתונות על אופיה של הספרות החרדית, לטוב ולמוטב.
*דרישות המערכת – מה אסור לכתוב בסיפור בעיתון*
האחראי על הצנזורה בעיתון חרדי הוא איש הועדה הרוחנית, המכונה "המבקר". בכל העיתונים החרדיים יש למבקר סמכויות-על, גבוהות יותר מאלו של העורך. המילה האחרונה שייכת לו: ברצותו יפסול סיפורים, ברצותו יקצץ – או ידרוש מהסופרים לעדכן את העלילה. תפקיד המבקר אינו חדש: במכתב משנת תרצ"ה, כותבים רבני מועצת גדולי התורה לעיתון "דרכנו", כי "נחוץ הדבר שיהיה בכל מערכת איש מיוחד אשר לו חוש והרגש לבקר כל המוכן לדפוס, ולהרחיק את כל מה שאינו מתאים להשקפת היהדות החרדית…"
*צנזורה כלל ציבורית*
לפעמים נדמה כי קל יותר לענות על השאלה "על מה מותר לכתוב בספר חרדי?", ולא "על מה אסור?" הנושאים שעליהם אסור לכתוב בעיתון חרדי מתחלקים לשתי קבוצות.
הראשונה היא נושאים שלא מקובל לדבר עליהם באף מגזר בציבור החרדי, כגון ענייני צניעות או ביקורת חברתית. השניה היא צנזורה מגזרית, כל מגזר בהתאם להעדפותיו.
הנושאים שלא יופיעו באף סיפור בשום עיתון חרדי מבוססים בחלקם על עקרונות המעוגנים בהלכה. עליהם קיים קונצנזוס אצל כל המבקרים הרוחניים בעיתונות החרדית, כולל השבועונים הנחשבים לפתוחים יותר. עם זאת, רמת ההחמרה, או, אם נרצה, הפרשנות למה נחשב נוגד את כללי ההלכה, משתנה מעיתון לעיתון וממבקר למבקר. כמו כן, ניתן לראות שינויים לאורך השנים בנורמות המקובלות בקרב המבקרים.
נושאים, ביטויים ותיאורים הקשורים ליחסים שבינו לבינה, יצונזרו בכל סיפור.
בתור אמצעי זהירות והרחקה מקלות ראש, לא ייכתבו תיאורי חיבה בין בעל לאשתו גם אם הם נשואים כדת משה וישראל. המקור ההלכתי להנהגה זו הוא איסור גילוי חיבה
ברבים: "אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה… בפני אחרים". הפרשנות הרווחת בין מבקרי העיתונות החרדית היא כי פרסום סיפור על דפי העיתון נחשב "בפני אחרים". ממילא גם ביטוי חיבה בין בעל לאשתו החוקית, אפילו מילולית בלבד, אינו יכול להתפרסם.
*פסקה בסיפור לאחר תיקונים; בין היתר, ה"מתיקות" הפכה ל"חביבות"*
יתרה מזאת, בשם שיקולי צניעות, נושאים נשיים לא יוכלו לקבל ביטוי בסיפורים, אפילו במגזינים ייעודיים לאישה. לא יופי, לא קוסמטיקה על סוגיה, לא סוגיות אישיות-נשיות. בעיתונים מסוימים אסור להזכיר אפילו אישה בהריון, וכדי לרמוז על "מצבה" של האם נדרשת התעמלות מילולית מסובכת. לטענת המבקרים הרוחניים, גברים ונערים רבים קוראים את חלקי העיתון המיועדים לנשים, ואין מן הצניעות לחשוף אותם לענייני נשים.
כמו כן, בכל סיפור בעיתון חרדי יצונזרו דיונים על יסודות היהדות. שום דיון מהותי בשאלות של אמונה ומחשבה לא יוכל להופיע. נקודה. הכלל תקף גם כאשר מטרת הסיפור היא לתאר נער או נערה, איש או אישה, החווים משבר אמוני. גם דיונים על יסודות החרדיות, אם במישור האידיאולוגי, אם בסוציולוגיה ואם (כמובן) בהבעת ביקורת או תמיהה על רבנים ואדמו"רים, אחת דינם להימחק (גם בתור דו-שיח בין דמויות).
מהכיוון האחר, העיתונות החרדית מקפידה שלא לתת במה לאלימות משום סוג – גם בסיפורים. סצנות של פציעה או מוות שהן חלק מן העלילה, ילוטשו ויעודנו ככל האפשר. דווקא בהקשר הזה, סופרים חרדיים המוציאים לאור את ספריהם ללא פרסום בעיתון, מרשים לעצמם מידה מסוימת של חופש בנושא האלימות, בעיקר בז'אנר המתח.
בספרים אלה אפשר לפגוש רציחות עדינות יותר ופחות (לשם שמים, לרוב, או בלית ברירה), כולל תיאורים של נעיצות סכין ויריות אקדח. אבל בסיפור שהופיע בעיתון, לעולם לא תהיה סצנה אלימה של ממש.)
עיקרון מנחה נוסף בקרב מבקרי העיתונות הוא זהירות מהענקת לגיטימיות לדמויות שאינן תואמות את הנורמות החרדיות. בסיפור המתפרסם בעיתון חרדי אנשים חילוניים (או כל אחד שאינו חרדי) לעולם לא יוצגו בתור דמויות לגיטימיות. חילוני כי יתואר בסיפור חרדי יהיה חייב בסופו של דבר לשוב בתשובה, להרהר הרהורי תשובה, או לכל הפחות לחטוף סוף "רע". (סופים רעים אפשריים: מוות בטרם עת, ניכור מצד ילדיו, בדידות, חיים ריקניים, ועוד.) כיוצא בו, ניבולי פה או סלנגים לא יופיעו כלל וכלל, אף לא בתור אפיון של דמות הנבל.
עד כאן עקרונות כלליים המקובלים על כולם, החל מהשבועון החסידי הענוג "מרוה לצמא" ועד לעיתונות העל-מפלגתית, הנחשבת פתוחה יותר. הבסיס העקרוני עבור הנהגות אלו נגזר כאמור מתוך ההלכה, אם כי רוב העיתונים מרחיבים את תחולתן אל מחוזות חדשים, כל אחד לפי מידת הידורו.
אדגיש שאיני באה לשפוט את נורמות הצנזורה הנהוגות בעיתון זה או אחר. לכל עיתון הרבנים ואנשי החינוך האחראים על עיצוב תכניו ועל קביעת רמתו הרוחנית, בהתאם לקהל היעד של העיתון. הדברים האמורים הם בבחינת תמונת מצב של המציאות הקיימת בפועל, ומטרתי בהצגת התמונה היא לשקף את האופן שבו הביקורת הרוחנית מעצבת את אופיה של הספרות החרדית בימינו. להלן אבקש להתייחס להשלכות האמנותיות של הצנזורה, אך בלי להביע עמדה לכאן או לשם באשר לשיקולים ההלכתיים או החינוכיים.
*צנזורה מגזרית*
סוג אחר של צנזורה הוא סינון תכנים בהתאם לקו החינוכי-מגזרי של העיתון. כאן העקרונות המנחים משתנים מאד בין קבוצה לקבוצה, באופן שכל פלג יצנזר את הסיפורים המופיעים בעיתוניו בהתאם לקו החינוכי שלו. ב"יתד נאמן" הליטאי יוכלו סופרים לתאר בהרחבה פגישת שידוכים של בחור ובחורה, כמקובל בציבור הליטאי.
לעומת זאת, בעיתונות החסידית המבקר הרוחני לא יאפשר אפילו לכתוב שהבחור התארס עם "בחורה" (ניסוח אפשרי לתיאור אירוסין הוא "פלוני לקח את בננו לחתן", או "בננו בא בקשרי שידוכים עם משפחה מצוינת"). כאשר אין מנוס מהתייחסות ישירה לבחורה (בכל הקשר), המילה תוחלף במילה "נערה" או "בת".
בעיתונות החסידית נמצא סיפורים שגיבוריהם הראשיים או המשניים הם אנשי עמל יקרי רוח. אדם שיוצא לעבודה או ללימודים מקצועיים יכול להיות מוצג בתור דמות נערצת ולהיות גיבור העלילה. בעיתון ליטאי זה לא יקרה
מנגד, בעיתונות החסידית – עיתון "המודיע" הוותיק ו"המבשר" החדש יותר – נמצא סיפורים שגיבוריהם הראשיים או המשניים הם אנשי עמל יקרי רוח. אדם שיוצא לעבודה או ללימודים מקצועיים יכול להיות מוצג בתור דמות נערצת ולהיות גיבור העלילה.
בעיתון ליטאי זה לא יקרה: האברכים, ורק הם, יקבלו את מלוא ההערכה. כל היתר, אלו שאינם לומדים יום שלם בכולל, יוצנעו או יוצגו בצורה מינורית יותר. בוודאי לא יפורסם סיפור שבו הגיבור הראשי הוא אדם ברמה רוחנית גבוהה העובד לפרנסתו וקובע עתים לתורה. הקריטריון ברור: גיבורים ואנשים נעלים הם אך ורק אלו שחייהם מוקדשים לתורה.
יש גם הגבלות אזוטריות יותר. בעיתון "משפחה", למשל, אין להזכיר את תופעת העישון, על נגזרותיו. אפילו משפט על השכן שיצא בלילה עם סיגריה והעלה באש את כל השכונה לא יוכל להגיע לדפוס.
כך קורה שהאנשים מעצבים את ספרותם – וספרותם מעצבת אותם, במעגל החוזר על עצמו.
*****
קבוצה נוספת של ספרים הנעדרים ממדף הספרים החרדי בשל צנזורת העיתונים הם סיפורים שאינם מתאימים לילדים ונוער. סיפורים על שלום בית, סיפורים עם מורכבות מחשבתית יתרה, התעללות (מילולית!) במשפחה, ומיותר לציין – ביקורת על המערכת החינוכית, לא יראו אור בחלק הספרותי של העיתונות החרדית. נושאים אלה, אף שכולם מודים שהיו ראויים להיכתב לו היינו – כל תושבי העולם – מעל גיל 21, מורחקים אל מעבר לאופק הספרות החרדית. גם כאן, טוענים המבקרים הרוחניים כי יש לנקוט משנה זהירות כדי ש"בחורים לא יקראו על הנושא", או כדי לוודא ש"בנות צעירות לא יתוודעו לעניינים רגישים".
העדרו של תחום זה נושא לדעתי חיסרון משמעותי, גם בהיבט החברתי, ובנקודה זו אבקש לערער מעט על הגישה הרווחת. להלן אתייחס לסוגיה בהרחבה, ואדון באפשרות צמיחתה של ספרות מבוגרים חרדית. אך קודם לכן, כמה הערות על השפעותיה של הצנזורה על הרמה האמנותית של הספרות החרדית.
*השפעותיה האמנותיות של הביקורת הרוחנית*
נפתח בחלק הטוב של העניין. אחרי ניסיון רב-שנים של כתיבה בבמות חרדיות, אפשר לומר חד משמעית: יש ביקורת רוחנית המשביחה את הכתיבה. ראשית, בספרות חרדית לעולם לא יימרחו עמודים שלמים בתיאורי סצנות מכוערות או אלימות, רק כדי להוסיף 'אקשן' זול או לספק את יצר המציצנות של הקורא. אולם מעבר לכך, הביקורת הרוחנית מעדנת, ממתנת ומרגיעה את הכותב, ולעתים קרובות יש לכך השפעה מיטיבה על העלילה.
העידון הנדרש מהסופרים, יחד עם הצורך ביצירתיות מיוחדת כדי להתאים את הכתיבה ואת העלילה לסטנדרטים הנדרשים, מעלה את רמת הספרות ומוסיף לה קסם.
אחד התרגילים המעניינים בקורס לכתיבה יוצרת הוא לכתוב קטע שלם על רגש בלי להזכיר את הרגש עצמו, ולו פעם אחת. לכתוב על פחד בלי להזכיר פחד, על כעס בלי להשתמש בשורש כע"ס. זוהי טכניקה אמנותית המוסיפה לאיכותו של הטקסט, וכשכותבים סיפורת בעיתונות חרדית זוכים להתנסות חיה בה.
לדוגמה, בספרי "הנורמלי האחרון" תוארו בני זוג שנישאו. הוא רווק מבוגר ומריר, היא אשת שאלים לשעבר. היה חשוב לי שיבינו כמה הם קשורים זה לזה, כמה אהבתם טהורה ונקיה ומביאה ריפוי ואור. לו היה הסיפור נכתב בידי סופרת שאינה מחויבת לנורמות הצניעות החרדיות, היתה המשימה קלה לכאורה: חיבוקים, נשיקות, מבטים, מחשבה זה על זה – והקוראים היו קולטים עד מהרה במה מדובר. סופרת כזו יכלה פשוט לכתוב ברחל בתך הקטנה: מי אוהב את מי, ולמה. אבל סופרת חרדית אינה יכולה. מה עושים? כותבים בלי לכתוב. מתארים את הטיול ביחד, את ההליכה לשוק. כמה אכפת לו ממנה. כמה אכפת לה ממנו. כמה טוב לשניהם. התוצאה הדהימה אפילו אותי: הצנזורה רק השביחה את הסצנות, והעמיקה את איכותן הספרותית. מבין השורות ניבט קשר זוגי הדדי, כמו תמונה, המדברת ללא מילים. האפקט של האהבה הצנועה, הנרמזת, היה חזק ואותנטי יותר מכל תיאור מפורש. מיותר לציין שהשורש אה"ב לא הוזכר אפילו פעם אחת.
התוצאה הדהימה אפילו אותי: הצנזורה רק השביחה את הסצנות, והעמיקה את איכותן הספרותית. מבין השורות ניבט קשר זוגי הדדי, כמו תמונה, המדברת ללא מילים.
האפקט של האהבה הצנועה, הנרמזת, היה חזק ואותנטי יותר מכל תיאור מפורש
במקרים אחרים אין אפקט אמנותי לצנזורה, אך בכל זאת מצליח הסופר לעמוד בדרישות הביקורת הרוחנית בלי לפגוע באמירה הספרותית. ניתן למצוא דוגמה מעניינת לכך בספרו של אמן העט והרגש ברוך לב, "ונפלאותיו לבני אדם". הספר, אחד מתוך סדרה מצליחה, התפרסם במדור סיפורי השגחה פרטית במוסף השבת של עיתון "המודיע".
בסיפור "מידה כנגד מידה", כותב לב בגוף ראשון על בחור שהגיע לפגישת שידוך, ראה מיד שהמדוברת לא מוצאת חן בעיניו, ולא פיתח שיחה כלל. הנערה – יתומה מאב ואם – נפגעה מאד מהדחיה. באמנות מילולית מרהיבה, הצליח לב לפרסם את סיפורו בעיתון "המודיע" (!), תוך שהוא קורא לנערה "יונה", מתאר את הפגישה כ"פגישה עם אדם מסוים, לראות ולהיראות", ומעביר את המסר החד של זהירות מפגיעה בזולת, וזאת מבלי לנעוץ קוצים בעיני הקוראים, המצפים לעיתון נקי מתיאורי פגישות זוגיות.
אבל בפעמים אחרות, רבות מדי, זה לא קורה. הסופרים, לעתים לא רחוקות, אינם מצליחים להביע את אמירתם הספרותית. ביקורת רוחנית מחמירה עלולה לקצוץ את כנפי הרוח של הספרות האמנותית, ולדרדר את רמת הסיפורת למקום בו כולם טובים, כולם חמודים וכולם חושבים רק מה שמותר לחשוב. אם יש מישהו רע, הוא מקבל את עונשו בטווח הארוך או הקצר ואין כל מקום למורכבות, לקונפליקט פנימי או לדיוני עומק.
בספרות ילדים, "הפי-אנד", ענישה לרשעים ודידקטיות חסרת מורכבות, עוד איכשהו מתקבלים על הדעת. מילדותי זכורה לי תמונה נוגעת ללב: בספר מתוך הסדרה בת האלמוות "ילדי שי", המלשין הרשע – זה שלאורך כמה ספרים התעלל בכל "הטובים", הלשין על לומדי התורה לקג"ב וגנב את יצירות האמנות שלהם – סוף סוף בא על גמולו. הוא שוכב משותק ב"בית לווינשטיין" אחרי תאונת דרכים קשה, חבוש כולו כמומיה מצרית, פניו מציצות בקושי, והוא מבהיר לילדי שי שהנה קיבל את עונשו על מעשיו הרעים.
גם כיום, בנותי הצעירות קוראות בחדווה ספרים שבהם כל הגיבורים טובים וצדיקים.
אולם בספרות מבוגרים המצב שונה. בספרים המיועדים לקורא המבוגר, קשה יותר לקבל עלילות שטוחות, חסרות כל מהלך ורוויות בתיאורים משמימים, בהן הרשע תמיד חוזר בתשובה או נענש קשות, והטוב עומד בניסיון, שואל את הרב מה לעשות, לומד לפעם הבאה, וכולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. זו אינה ספרות. זה קיטש.
בנוסף, התמות שבהן עוסקת הספרות החרדית חוזרות על עצמן שוב ושוב. "על 80% ממה שמעניין אותנו באמת, אי אפשר לכתוב בסיפורים חרדיים." אמרה לי חברה. היא צודקת. עיינו ברשימת דרישות הביקורת, ותבינו למה. ה-20% הנותרים, הכוללים שידוכים, אימוץ, חינוך-ילדים, עמידה בניסיון, מציאת עבודה, עזיבת עבודה, התמודדות כלכלית, כבר נלעסו ונטחנו עד דק.
יש בציבור חלקים נרחבים שצמאים ליותר. אנשים מחפשים ספרות (חרדית!) שתיגע במקומות עמוקים יותר, שתעלה לדיון נושאים רגישים וחשובים, שתיתן לקורא משהו מעבר, שתפתח את מחשבתו לכיוונים חדשים. יש מן הסופרות והסופרים החרדיים המנסים לתת מענה לביקוש. אבל לרוב, ספר המבקש לצאת לאור ולגעת בנושאים "גבוליים" זוכה – בנוסף לאהדה עממית נרחבת – גם לביקורת חינוכית.
*מבט לעתיד: התפתחות ספרות-מבוגרים חרדית*
על מדף הספרים החרדי יש מעט ספרים, חלקם בולטים מאד בנוף, שלא התפרסמו קודם לכן בעיתון. אפשר לציין ביניהם את ספריה של חסיה ברטלר, העוסקים בעולם הטיפול הנפשי, ואת הטרילוגיה של ליבי קליין, "גם כי אלך" וספרי ההמשך שלו, שבציר העלילה שלהם כלה חרדית שנפצעה קשות בתאונה, וחתנה נשאר נאמן לה גם כשהפכה למשותקת. המשותף לספרים אלה הוא שלרוב, הצנזורה הרוחנית בעיתון חרדי לא היתה מאשרת אותם לפרסום. אין בהם משהו הנוגד את ההלכה המפורשת, אבל הם מעלים נושאים "רגישים מדי", או סוגיות שאינן מתאימות לילדים ולנוער.
ובכל זאת, ספרים אלה יצאו והצליחו. במקביל, הם עוררו גם התנגדות ציבורית-חינוכית זו או אחרת. לדוגמה, ספרה האחרון של חסיה ברטלר, "לילה ולא דומיה", על בעלים המתעללים בנשותיהם, התקבל בציבור הרחב באהדה גדולה, אך נדחה בזעם על ידי אחרים. נשים רבות לא יכלו להכיל את העובדה שנושא כמו "בעל עם הפרעת אישיות" עולה לדיון. על כריכתו של הספר נכתבה אמנם האזהרה המרתיעה:
"לנשואות בלבד!" אך עדיין אחת הטענות נגד ספרה המצליח של ברטלר ונגד ספרים נוספים היא: "מה יקרה אם בחורות תקראנה את הספר?" לדידם של אותם מתנגדים – וזו גם שיטת הצנזור הרווחת בעיתונות החרדית – ספר שאינו מתאים לילדה בת 15, אינו ראוי להיכתב כלל. עלילה שנער בן 16 אינו אמור לקרוא, אחת דינה להיגנז.
לדידם של אותם מתנגדים – וזו גם שיטת הצנזור הרווחת בעיתונות החרדית – ספר שאינו מתאים לילדה בת 15, אינו ראוי להיכתב כלל. עלילה שנער בן 16 אינו אמור לקרוא, אחת דינה להיגנז
ברצוני להעלות כאן שתי שאלות: ראשית, האם השמירה היתרה של הנוער מפני כל מורכבות וקושי הקיימים בעולם "המבוגרים" היא אכן שיטת חינוך יעילה? נכון אמנם כי רוב בני הציבור החרדי (וגם הכללי…) יסכימו כי לא כל ספר מתאים לכל גיל. אך לפעמים נראה כי בדרך החינוך החרדית לא מקובל גם לחשוף בני נוער לדעות שונות, למורכבות ולקונפליקט, ובכך נמנעת מהם הזדמנות לפתח את אישיותם וללמוד להתמודד עם אתגרים.
שנית, גם בהנחה כי ישנם ספרים חרדיים העלולים לפגוע בנפש הנער או הנערה, האם הימנעות מכתיבה על נושא מחשש "שמא בחורה תפתח ותקרא אותו" אכן במקומה? או שמא הנזק החברתי בהדחקת העיסוק "בכל מה שמעניין אותנו באמת", כדברי אותה סופרת, רב על התועלת?
*בוגרת מספיק כדי להתחתן, לא כדי לקרוא סיפורי מבוגרים*
ביחס לשאלה הראשונה אשתף אתכם בדיון שקיימתי עם אבי שיחי'. במהלך בניית המאמר הנוכחי סיפרתי לו על אודותיו, ויחד העלינו נושאים שונים המתאימים לספרות מבוגרים חרדית אך לא לנוער. אבי ציין אי-אלו תחומים שלא היה רוצה שילדה בת שבע עשרה וחצי תקרא עליהם. הזכרתי לו בעדינות, שבגיל 17 ותשעה חודשים הוא כבר הפגיש אותי עם המיועד להיות בעלי… יש מן האבסורד בעובדה שדווקא הציבור החסידי, השמרן במיוחד והעוטף את ילדיו בצמר גפן, מחתן אותם השכם בבוקר, עם שחר נעוריהם.
האם נערותינו בוגרות ובשלות דיין כדי להינשא לאיש ולהביא ילדים לעולם, אך אינן די בוגרות כדי לקרוא על בעיות בשלום בית או להחשף לביקורת ממסדית מתונה? האם ילדה שאתה מארס אותה היום בערב, אינה יכולה לקרוא בבוקר על תקשורת זוגית או על קשיים בנישואים? לנסות את הנישואים עצמם היא כן יכולה? להיזרק לים החיים – זה כן? רק לקרוא על אותו ים, לא?
*השאלה נותרה באוויר. יש שאלות שחזקות מסך תשובותיהן.*
אבל נניח שאכן כן, שנערה חסידית בת שבע עשרה ועשרה חודשים, שעוד יומיים מארסים אותה לאיש, עלולה להינזק מקריאת ספרים בנושאים שאינם מתאימים לגילה. ייתכן שספרים על אלימות במשפחה יכניסו אותה לחרדות ויגרמו לה לראות את חיי הנישואין באור קשה; אולי עלילות שיעסקו בחוסר התאמה בין בני הזוג יביאו אותה להתעקשויות מיותרות בתקופת שידוכיה. אך מדוע בשל כך נגזר על כל החברה להפסיד ספרות מצוינת? האם עלינו לכתוב רק מה שמותר לילדה בת שבע עשרה וחצי לקרוא? מדוע משוכנעים מחנכינו כי מוגזם לצפות מהורה לבקר את חומר הקריאה של ילדיו? ושמא ניתן אפילו להרהר על נתינת מעט אמון בנוער, ולנסות לחנך אותו לבקר את חומר הקריאה של עצמו?
השתתפתי לפני תקופה בפאנל נכבד מול קהל של נשות חינוך. מחנכת שהשתתפה גם היא בפאנל ירתה אש על הספרות החרדית: "הספרות החרדית," כך הטיחה בפני ובפני עורכת של אחד העיתונים, "הורסת לנו את הנוער" – הספרות החרדית גורמת לנשירה, משום שאתן, הסופרות, מעלות לדיון נושאים שאינם מתאימים לנערות, הן קוראות בספריכן ומתחילות לפזול החוצה.
המומה למדי מהמתקפה וממחיאות הכפיים שלהן זכתה אותה מחנכת, ניסיתי להציע כי משפחות שמרניות, אלו העוטפות את ילדיהן בצמר גפן (ואפשר לכבד מאד את בחירתן!), לא יקנו את הספרים והעיתונים שאינן רוצות שילדיהן יקראו. או לחילופין, ישימו אותם במגירה נעולה בחדר השינה. כך לא יתקלקלו נערותיהן של אותן משפחות, בעקבות חשיפה לסוגיות חינוכיות שנועדו למבוגרים.
"הנערות של היום פותחות את כל המגירות ומגיעות לכל חור," טענה מולי המחנכת, "לא יעזור להחביא מהן את הספר. הן תחטטנה ותמצאנה אותו כשהאם לא תהיה בבית, והנזקים, מי ישורם."
חשבתי אז, וזו דעתי עד היום, כי אמא שהבת שלה פורצת מגירות נעולות בחדר השינה, וקוראת מה שההורים אוסרים עליה לקרוא – יש לה בעיה הרבה יותר חמורה מאשר ההגיגים על שלום בית שהיא תמצא בסיפור זה או אחר.
האם לא הגיע הזמן להפסיק למחוק קטעים מסיפורים, כי "מה יהיה אם בחור בן 17 יקרא אותם"? (אין הכוונה לקטעים שאינם צנועים; כאלה לא ייכתבו גם למבוגרים).
אולי הגיע הזמן שתהיה ביקורת הורים, ובמקום לדרוש מסופרים "לא לכתוב ספרים כאלה", ידרשו ההורים מילדיהם "לא לקרוא ספרים כאלה"?
בעיני, זוהי גישה בריאה ונכונה, גישה של אחריות אישית, היכולה לקבל ביטוי גם במדורי הספרות בעיתונים. כל העיתונים היום מחלקים באופן ברור מאד בין ה"מגזין"
(למבוגרים), מגזין נשים (לנשים), חוברת אקטואליה, וחוברת לילדים ולנוער. אם הסיפור מופיע במגזין למבוגרים או לנשים, אפשר בהחלט לחנך ילדים ש"החלק הזה בעיתון הוא רק לאבא ולאמא". כבר היום, בבתים רבים המעוניינים לחנך בגישה שמרנית, המגזין ועיתון הנשים מיועדים רק להורים, וכל היתר – לילדים.
אימוץ גישת חינוך זו תוכל להביא אלינו הביתה ספרות מבוגרים מצוינת, עומדת בכל כללי ההלכה ומפותחת מחשבתית ורגשית.