איתא בגמ' יבמות (ס"ב ע"ב): אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת וכו', ע"ש. וביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע מלמות. עי' ברמ"א (סי' תצג' ב') שלכך ביום זה מרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (עי' במ"ב שם). וכבר הקשה הפרי חדש (סי' תצג') על דברי הרמ"א שביום זה מרבים קצת בשמחה, וז"ל: ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה, ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו? ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו (כקודמיהם), ע"כ. (עוד טעמים לשמחה בל"ג בעומר, עי' במהרש"א מועד קטן (דף כח'). ובסידור בית יעקב. ובחת"ס יו"ד סי' רלג').
אמנם בחיי אדם (כלל קלא' סעי' יא', באה"ד) כתב טעם אחר שנוהגין שמחה בל"ג בעומר, שהוא יום הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה. ובהגה' עטרת זקנים על שו"ע כתב: מנהג ארץ ישראל שנוהגין לילך על קברי הרשב"י ור"א בנו ביום ל"ג בעומר. והעיד ר"א הלוי שהוא היה נוהג תמיד לומר 'נחם' (מה שאנו נוהגים לומר בתפילת המנחה של תשעה באב) בברכת תשכון (ולירושלים עירך – ואמר גם בל"ג בעומר במנחה בציון הרשב"י), וכשסיים התפילה א"ל ר"י לוריא ז"ל (האר"י) משם רשב"י הקבור שם שאמר לו, אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, ולכן הוא יהיה בנחם בקרוב. וכן היה שמת בנו הגדול, הרי שאין לומר תחנה (תחנון) ביום הזה, ע"כ. וכ"כ החיד"א בספרו (מורה באצבע אות רכג'). יום ל"ג לעומר ירבה בשמחה לכבוד רשב"י זי"ע כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה, כידוע ממעשה מהר"א הלוי ז"ל, ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי. ובשערי תשובה (סי' תקלא' ס"ק ה') כתב: ועיין בפע"ח שכתב בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירנין בל"ג בעומר, שראה את מורו האר"י ז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם, ע"ש.
הראשון לציון שכותב מהעליה המירונית בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ביום ל"ג לעומר, הוא הרה"ק רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה, במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט (נדפס בספר דרכי ציון) וז"ל: בי"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא, עכ"ל. והבאינו לעיל את דברי השערי תשובה שכתב מספרי פרי עץ חיים, אודות עלייתו של האר"י ז"ל בל"ג בעומר למירון. גם בשבחי ירושלים הקדמון (לשנת רפ"ב) הוזכר שמה לשבח ולתהילה מנהג הקיבוץ הגדול והשמחה רבה במירון בל"ג לעומר. וכן כתב השל"ה הקדוש במסעיו בארץ ישראל בשנת שפח' וז"ל: ועל קבר רשב"י לומדים הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדולה, כי כמה ניסים יארעו שם. וצריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה גדולה, ואחר כך לשמוח הלב בשמחה רוחנית, ולא שום אבילות ועצבות, כי לא באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה. ואח"כ נודרים נדרים ונדבות, ומתפללים שם תפילה וכו'. ושוב אודיעכם כי היום יום ראשון הייתי במערת צדיקים וכו' ורשב"י ור"א בנו ושם למדתי הזוהר. (עניני הילולא דרשב"י, מובא בס' טעמי המנהגים)
בספר כבוד מלכים לרבי שמואל העליר זצ"ל גאב"ד צפת כתב, ואעיד אני באמת כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם כי הרה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע בעל האור החיים, היה פעם אחת בהילולא פעיה"ק צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת קוב"ה, וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה. ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה, ע"ש.
בספר חיבת ירושלים (נדפס לראשונה בשנת תרד' – מאמר רננו צדיקים אות ג') כתב מספר משנת חסידים (מס' אייר פ"א) שכתב, מצוה לשמוח בל"ג לעומר בשמחת רשב"י. ואם ידור בא"י ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה, ע"כ. ועוד כתב שם (באות ד'), ומי ימלל יפאר ויהלל השמחה של מצוה ביום ההילולא ל"ג בעומר כי רבה היא וכו' ובבא כל ישראל לראות בקודש, מה נורא המקום ליהודים היתה אורה זו תורה לומדים ומתפללים וכו', ומדליקים שמן למאור וכו', וששים ושמחים, ועי"ש עוד מה שכתב.
בספר בני יששכר כתב, הנה יום ל"ג לעומר יומא דהילולא דרשב"י, בו עלה לשמי מרומים, ומסתמא ביום זה נולד ג"כ, כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום וכו'. לאורו נסע ונלך לכבוד ספרו הקדוש זוהר המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו, והוא מאיר לנו בגלותינו עד כי יבוא משיח צדקנו וכו'. ותבין לפי זה אשר נתאמת לנו מאנשי אמת אשר השמחה ביום הזה על ציון רשב"י היא שלא כדרך הטבע, דכתיב אור צדיקים ישמח, עכ"ל. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)