ההוא גברא/חפצא כתב:אמרו לי גברא וחפצא כשלמדתי פסחים, וכשחשבתי קצת לא הבנתי מה שייך איסור גברא ואיסור חפצא בחמץ, הרי אין מצוה בעולם שאינה מצוה על גברא. ואי אפשר לעבור על איסור חמץ בלי שיהיה כאן חפץ של חמץ, וכן בשאר התורה.
ההוא גברא כתב:הרי מקור החילוק בין גברא לחפצא הוא בנדרים ב ע"א ושם לא שייך לפרש כך. הרי חרמים הם חפצי חולין שאדם הקדיש לשמים. ואיך חל עליהם סטרא אחרא ח"ו?
בן אליהו כתב:אני מסביר לתלמידי באופן שלדעתי מבהיר וממחיש את המושגים: תחשבו מה ההבדל בין אוכל, במלעיל, ביום כיפור לבין אוכל לא כשר. מנסיוני, לאחר ההדגמה הזאת, הצדדים בחקירה ביחס לחמץ, נקלטים.
בן אליהו כתב:אני מסביר לתלמידי באופן שלדעתי מבהיר וממחיש את המושגים: תחשבו מה ההבדל בין אוכל, במלעיל, ביום כיפור לבין אוכל לא כשר. מנסיוני, לאחר ההדגמה הזאת, הצדדים בחקירה ביחס לחמץ, נקלטים.
ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
ההוא גברא כתב:הרי מקור החילוק בין גברא לחפצא הוא בנדרים ב ע"א ושם לא שייך לפרש כך. הרי חרמים הם חפצי חולין שאדם הקדיש לשמים. ואיך חל עליהם סטרא אחרא ח"ו?
עצתי לך שתמחק מהר את תגובתך טרם שיבואו לכאן אנשים שאוהבים להתעלל בתגובות כאלו
ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
סגי נהור כתב:ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
כוונתי פשוטה אלא שאולי לא הסברתי כראוי. יש קושי להבין מהו איסור חפצא, שהרי דיני התורה פונים רק לאדם, ומהי הכוונה שהדבר עצמו אסור אם לא שהוא אסור לאדם. אז אפשר להשתמש בשפת הסתרים המדוברת לעיל ולצעוק! שיש כאן על החפץ חלויס/חלייס (אגב, המלה היא חָלוּת) איסור, אגב כיווץ פנים, נפנוף ידיים ומריטת שערות. ואפשר להסביר בשפה פשוטה שאיסור חפצא פירושו שטעם האיסור הוא בגלל מהות החפץ, היינו שיש בחפצא פגם (רוחני כמובן) האוסרו, להבדיל מאיסור גברא שהוא איסור על האדם להשתמש בחפץ מכל טעם אחר שאינו חסרון במהות החפץ. ואמנם מבואר בכתבי האר"י שכל דברי האיסור שבעולם יש בהם פגם רוחני, שהם יונקים מהקליפה והסט"א (ומבואר זה באופן ברור ומסודר במקורות שציינתי לעיל), והרי לנו הבנה ברורה מהו איסור חפצא.
אוצר החכמה כתב:לא בכדי הגמרא והפוסקים לא נימקו את דבריהם ביחס לאיסורי תורה בנימוקים מחכמת האמת אע"פ שהנימוקים האלה הם אמיתיים ועיקרים וחז"ל ידעו טעמיהם. והטעם הוא שלומדי ההלכה, היינו אנחנו, צריכים לדון בהלכה לפי הכללים ההלכתיים ולא לומר כיוון שזה איסור מטעם מסויים אם הטעם נראה לנו שונה במקרה אחר או המציאות הרוחנית הפנימית שונה האיסור ישתנה.
בטעם הדבר מדוע זה כך אפשר לומר כמה סיבות אבל זה אינו משנה.
כך שהשיוך לטעם הפנימי במסגרת הדיון ההלכתי רק עלול לגרור טעויות.
רון כתב:סגי נהור כתב:ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
כוונתי פשוטה אלא שאולי לא הסברתי כראוי. יש קושי להבין מהו איסור חפצא, שהרי דיני התורה פונים רק לאדם, ומהי הכוונה שהדבר עצמו אסור אם לא שהוא אסור לאדם. אז אפשר להשתמש בשפת הסתרים המדוברת לעיל ולצעוק! שיש כאן על החפץ חלויס/חלייס (אגב, המלה היא חָלוּת) איסור, אגב כיווץ פנים, נפנוף ידיים ומריטת שערות. ואפשר להסביר בשפה פשוטה שאיסור חפצא פירושו שטעם האיסור הוא בגלל מהות החפץ, היינו שיש בחפצא פגם (רוחני כמובן) האוסרו, להבדיל מאיסור גברא שהוא איסור על האדם להשתמש בחפץ מכל טעם אחר שאינו חסרון במהות החפץ. ואמנם מבואר בכתבי האר"י שכל דברי האיסור שבעולם יש בהם פגם רוחני, שהם יונקים מהקליפה והסט"א (ומבואר זה באופן ברור ומסודר במקורות שציינתי לעיל), והרי לנו הבנה ברורה מהו איסור חפצא.
חבל שכל רבותינו האחרונים לא ידעו מכתבי האר"י שהזכרת,
היית חוסך להם את כל הטירחא שלהם לבאר במה מיקרי איסור חפצא!
אבל האמת שזה מיותר לחלוטין,
מספיק לומר שהסיבה היא בחפץ תהא הסיבה אשר תהא אין זה מענינינו. השאלה היא רק מפני מה הרחיקה התורה את החפץ מהאדם.
דורשי יחודך כתב:ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
איפה הריטב"א?
סגי נהור כתב:ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
כוונתי פשוטה אלא שאולי לא הסברתי כראוי. יש קושי להבין מהו איסור חפצא, שהרי דיני התורה פונים רק לאדם, ומהי הכוונה שהדבר עצמו אסור אם לא שהוא אסור לאדם. אז אפשר להשתמש בשפת הסתרים המדוברת לעיל ולצעוק! שיש כאן על החפץ חלויס/חלייס (אגב, המלה היא חָלוּת) איסור, אגב כיווץ פנים, נפנוף ידיים ומריטת שערות. ואפשר להסביר בשפה פשוטה שאיסור חפצא פירושו שטעם האיסור הוא בגלל מהות החפץ, היינו שיש בחפצא פגם (רוחני כמובן) האוסרו, להבדיל מאיסור גברא שהוא איסור על האדם להשתמש בחפץ מכל טעם אחר שאינו חסרון במהות החפץ. ואמנם מבואר בכתבי האר"י שכל דברי האיסור שבעולם יש בהם פגם רוחני, שהם יונקים מהקליפה והסט"א (ומבואר זה באופן ברור ומסודר במקורות שציינתי לעיל), והרי לנו הבנה ברורה מהו איסור חפצא.
ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
אהוביון כתב:סגי נהור כתב:ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
כוונתי פשוטה אלא שאולי לא הסברתי כראוי. יש קושי להבין מהו איסור חפצא, שהרי דיני התורה פונים רק לאדם, ומהי הכוונה שהדבר עצמו אסור אם לא שהוא אסור לאדם. אז אפשר להשתמש בשפת הסתרים המדוברת לעיל ולצעוק! שיש כאן על החפץ חלויס/חלייס (אגב, המלה היא חָלוּת) איסור, אגב כיווץ פנים, נפנוף ידיים ומריטת שערות. ואפשר להסביר בשפה פשוטה שאיסור חפצא פירושו שטעם האיסור הוא בגלל מהות החפץ, היינו שיש בחפצא פגם (רוחני כמובן) האוסרו, להבדיל מאיסור גברא שהוא איסור על האדם להשתמש בחפץ מכל טעם אחר שאינו חסרון במהות החפץ. ואמנם מבואר בכתבי האר"י שכל דברי האיסור שבעולם יש בהם פגם רוחני, שהם יונקים מהקליפה והסט"א (ומבואר זה באופן ברור ומסודר במקורות שציינתי לעיל), והרי לנו הבנה ברורה מהו איסור חפצא.
עיין ריטב"א ריש נדרים שכל איסורי התורה הוי איסור גברא, מלבד נדרים והקדשות, והדברים מתמיהים שהרי איסור חזיר עצם החפץ הפגום והאיסור הוא בחפץ, משא"כ נדרים הוי איסור הרחקה לאדם מהחפץ, ומהאי טעמא מועיל בנדרים נדר בדבר שלא בא לעולם.
וביאר הגרש"ש שם, שההבדל בין איסור גברא לחפצא האם הפגם שיש בדבר היינו המציאות של החזיר או החלות נדר שחלה בחפץ, האם קיים פה מציאות שעליה התורה מזהירה, וזה האיסור בחזיר, או שהמציאות שחלה פה זה מציאות של איסור, וזה נדרים והקדשות, והפשט שכשקיים בחפץ מציאות של חזיר אין פה מציאות של איסור אלא מציאות שהתורה הזהירה את האדם עליה, משא"כ איסור נדר והקדש חלות הנדר היא שזה מורחק, דבכוחו של אדם לאסור על עצמו, וכנ"ל הקדש שבכוחו של אדם ליחד חפציו לגבוה, וממילא הדבר מופרש וקיים פה מציאות של איסור, ולכן בהקדש ונדרים איסור חל על איסור, כיון שהבעיה של איסור חל על איסור היא שהתורה לא מזהירה דבר שכבר מוזהר מכל סיבה שהיא, אבל נדר והקדש לא הוי אזהרה נוספת כי אם מציאות שהיא אסורה, והמציאות קיימת ול"ש לומר שלא תחול.
הנה דוגמא של דבר שלולי אותם סברות "כרס" (ח"ו) לא היה אדם מישראל שיבאר דברי רבותינו הראשונים.
לדעתי סגי נהור הנכבד, עליך לפתוח את עינך בנגלה ולא לעוור עיני אחרים באמצעות סילופיך ואי הבנותיך בנסתר והמסתעף.
אהוביון כתב:סגי נהור כתב:ונתנו ידידים כתב:דברי הרב סגי נהור הם ריטבא רק שהא טעה בין טומאה לקדושה, הריטב"א לומד שכל איסורי תורה הם איסור גברא כיון שאין שדינוי בעצם החפץ ורק הקדש ונדרים הדומים להקדש בענין זה הם איסור חפצא כיון שיש בהם חלות קדושה
כוונתי פשוטה אלא שאולי לא הסברתי כראוי. יש קושי להבין מהו איסור חפצא, שהרי דיני התורה פונים רק לאדם, ומהי הכוונה שהדבר עצמו אסור אם לא שהוא אסור לאדם. אז אפשר להשתמש בשפת הסתרים המדוברת לעיל ולצעוק! שיש כאן על החפץ חלויס/חלייס (אגב, המלה היא חָלוּת) איסור, אגב כיווץ פנים, נפנוף ידיים ומריטת שערות. ואפשר להסביר בשפה פשוטה שאיסור חפצא פירושו שטעם האיסור הוא בגלל מהות החפץ, היינו שיש בחפצא פגם (רוחני כמובן) האוסרו, להבדיל מאיסור גברא שהוא איסור על האדם להשתמש בחפץ מכל טעם אחר שאינו חסרון במהות החפץ. ואמנם מבואר בכתבי האר"י שכל דברי האיסור שבעולם יש בהם פגם רוחני, שהם יונקים מהקליפה והסט"א (ומבואר זה באופן ברור ומסודר במקורות שציינתי לעיל), והרי לנו הבנה ברורה מהו איסור חפצא.
עיין ריטב"א ריש נדרים שכל איסורי התורה הוי איסור גברא, מלבד נדרים והקדשות, והדברים מתמיהים שהרי איסור חזיר עצם החפץ הפגום והאיסור הוא בחפץ, משא"כ נדרים הוי איסור הרחקה לאדם מהחפץ, ומהאי טעמא מועיל בנדרים נדר בדבר שלא בא לעולם.
וביאר הגרש"ש שם, שההבדל בין איסור גברא לחפצא האם הפגם שיש בדבר היינו המציאות של החזיר או החלות נדר שחלה בחפץ, האם קיים פה מציאות שעליה התורה מזהירה, וזה האיסור בחזיר, או שהמציאות שחלה פה זה מציאות של איסור, וזה נדרים והקדשות, והפשט שכשקיים בחפץ מציאות של חזיר אין פה מציאות של איסור אלא מציאות שהתורה הזהירה את האדם עליה, משא"כ איסור נדר והקדש חלות הנדר היא שזה מורחק, דבכוחו של אדם לאסור על עצמו, וכנ"ל הקדש שבכוחו של אדם ליחד חפציו לגבוה, וממילא הדבר מופרש וקיים פה מציאות של איסור, ולכן בהקדש ונדרים איסור חל על איסור, כיון שהבעיה של איסור חל על איסור היא שהתורה לא מזהירה דבר שכבר מוזהר מכל סיבה שהיא, אבל נדר והקדש לא הוי אזהרה נוספת כי אם מציאות שהיא אסורה, והמציאות קיימת ול"ש לומר שלא תחול.
הנה דוגמא של דבר שלולי אותם סברות "כרס" (ח"ו) לא היה אדם מישראל שיבאר דברי רבותינו הראשונים.
לדעתי סגי נהור הנכבד, עליך לפתוח את עינך בנגלה ולא לעוור עיני אחרים באמצעות סילופיך ואי הבנותיך בנסתר והמסתעף.
ונתנו ידידים כתב:אמנם לא זכיתי להבין, דא"כ מה בין זה לשבועה הרי גם הוא מופרש רק מפני שהוא מופרש וא"כ למה אין זה איסור חפצא (עד עכשיו חשבתי שדברי הריטב"א תלוים בהצד דקונמות קדושים הם אבל עכשיו שהבהרת לי שהוא חפצא של הפרשה אני שואל כן). ואולי דבשבועה יש כאן חלות של שבועה שהאדם נעשה מציאות של מושבע וכאילו שנאמר שהסיבה שהוא מוזהר מהככר הוא כי הוא מושבע. וצ"ב.
ישא ברכה כתב:אגב כפי הידוע לי, הריטב"א והר"ן אומרים במפורש שכל איסורי התורה הם איסור גברא. ואין חכם מחכמי הראשונים שכותב במפורש שכל האיסורים הם איסורי חפצא, אלא זה פרשנות של כמה אחרונים בראשונים שסוברים שאין נדר חל על איסור תורה (וגם זה מחלוקת ראשונים גדולה). אבל בהחלט יש מקום לפרש את הראשונים באופן אחר. ומ"מ הפשטות היא שכל איסורי התורה הם איסורי גברא.
ישא ברכה כתב:אהוביון כתב:עיין ריטב"א ריש נדרים שכל איסורי התורה הוי איסור גברא, מלבד נדרים והקדשות, והדברים מתמיהים שהרי איסור חזיר עצם החפץ הפגום והאיסור הוא בחפץ, משא"כ נדרים הוי איסור הרחקה לאדם מהחפץ, ומהאי טעמא מועיל בנדרים נדר בדבר שלא בא לעולם.
וביאר הגרש"ש שם, שההבדל בין איסור גברא לחפצא האם הפגם שיש בדבר היינו המציאות של החזיר או החלות נדר שחלה בחפץ, האם קיים פה מציאות שעליה התורה מזהירה, וזה האיסור בחזיר, או שהמציאות שחלה פה זה מציאות של איסור, וזה נדרים והקדשות, והפשט שכשקיים בחפץ מציאות של חזיר אין פה מציאות של איסור אלא מציאות שהתורה הזהירה את האדם עליה, משא"כ איסור נדר והקדש חלות הנדר היא שזה מורחק, דבכוחו של אדם לאסור על עצמו, וכנ"ל הקדש שבכוחו של אדם ליחד חפציו לגבוה, וממילא הדבר מופרש וקיים פה מציאות של איסור, ולכן בהקדש ונדרים איסור חל על איסור, כיון שהבעיה של איסור חל על איסור היא שהתורה לא מזהירה דבר שכבר מוזהר מכל סיבה שהיא, אבל נדר והקדש לא הוי אזהרה נוספת כי אם מציאות שהיא אסורה, והמציאות קיימת ול"ש לומר שלא תחול.
בעז"ה
לא הבנתי בדבריך מה הכונה מציאות של איסור, מהי אותה מציאות, לדברי הרב סגי נהור זו מציאות רוחנית (אם כי אולי נאמר שהאדם הוא הבעייתי אל מול החפץ), לדבריך מהי?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 71 אורחים