באגרות הרמב"ם, (לפסיא, עמ' 37) אל רבי יפת הדיין, כותב הרמב"ם : "גם ארעו לי צרות רבות גלויות בארץ מצרים... והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת [אחי] הצדיק זצ"ל, שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנה אצלי. ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב... עד היום, כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. כללו של דבר: כי ארד אל בני אבל שאלה. ולולי התורה היא שעשועיי, ודברי החכמות שאשַׁכח בהן יגוני, אז אבדתי בעניי".
איך וכיצד בדיוק הדבר מתיישב עם מה שכתב הוא עצמו בהלכות אבל (פרק יג הלכה יא): "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים"?!